'להבין כדי למנוע'
סקירת הכנס הישראלי הראשון למחקר בנושא אובדנות
מאת ליטל קפלן
'להבין כדי למנוע' - הכנס המחקרי הראשון למחקר אודות אובדנות, התקיים במכללה האקדמית תל אביב יפו ב20.5.2013.
הכנס השנתי של עמותת 'בשביל החיים' הפועלת לתמיכה בשפחות שיקיריהן התאבדו ולצמצום תופעת ההתאבדות, נקרא 'לא מדברים על זה'. ארבע המילים הפשוטות מחזיקות מטען כבד של סטיגמה חברתית, חשש והימנעות, המאפיינים את היחס הציבורי לתופעת ההתאבדות. הלאו הפותח את הכותרת הקליטה, מעיד על ההן - מדברים על זה בכדי להפסיק 'לא לדבר על זה'.
לעיתים נדמה שגם בקרב הקהילה הטיפולית קיים קושי 'לדבר על זה' – לדבר על זה באופן ישיר וללמוד על זה באופן שיטתי, מקיף ומעמיק. על אף שטיפול והתמודדות עם אובדנות על כל גווניה (מחשבות אובדניות, פגיעה עצמית, התנהגות אובדנית, אובדנות קונקרטית) הינם חלק אינהרנטי מעבודתם של מטפלים רבים, קיימת לא פעם תחושה שמידה של עמימות אופפת את העיסוק בנושא. יתכן שלפעמים פשוט יותר לדבר על 'טנטוס' היפותטי, מאשר על אנשים ממשיים המבקשים את נפשם למות ועל האופן שבו ניתן לסייע להם?
במלחמה כמו במלחמה
בכנס הישראלי הראשון למחקר בנושא התנהגות אובדנית שהתקיים בסוף חודש מאי האחרון לא הפסיקו 'לדבר על זה'. בכנס שהתקיים במכללה האקדמית תל-אביב יפו התרכזו כארבע מאות חוקרים בכירים וצעירים, אנשי מקצועות הטיפול ובני משפחות שכולות בכדי 'לחקור את זה', 'לספר על זה' 'לחשוב על זה' יחד. ובעיקר לשלב ידיים, לבבות ומוחות בכדי להמשיך ולנסות 'למנוע את זה'. ימי עיון שונים שעסקו בהיבטים מגוונים של סוגית האובדנות התקיימו כמובן בעבר, אך החזון העומד מאחורי יום העיון שזכה לשם 'להבין כדי למנוע', הוא כינונו של מפגש שנתי ושיטתי בו יוצגו הישגי המחקר הישראלי בתחום האובדנות ותירקם רשת מקצועית של שיתופי פעולה בין אנשי המקצוע השונים. במידת מה, ניתן לומר שערכו של הכנס גדול מסך חלקיו והבשורה המרכזית שהוא נושא בקרבו קיבלה ביטוי בעצם קיומו.
יוזמי הכנס והעומדים בראשו הם שני החוקרים הצעירים ד"ר סמי חמדאן מהמכללה האקדמית תל אביב יפו וד"ר יוסי לוי בלז מהמרכז האקדמי רופין, העוסקים שניהם בחקר האובדנות והשלכותיה. בשלושת מושבי הכנס הוצגו שלל מחקרים 'כחול-לבן' בתחום מניעת האובדנות, כשבין הדוברים אפשר היה למצוא את מיטב החוקרים הישראלים בתחום כמו פרופ' אלן אפטר, פרופ' חגי חרמש, ד"ר ענת ברונשטיין-קלומק, פרופ' יורם יובל ועוד.
בנאום הפתיחה שנשא פרופ' משה קוטלר, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש ומנהל המרכז הרפואי 'באר יעקב', הציג קוטלר את המספרים הכואבים – מדי שנה מתאבדים בישראל כ-500 אנשים ו5000 נוספים מבצעים ניסיונות אובדניים. "בחישוב מהיר, לאורך שנות קיומה של המדינה, מדובר ביותר 'חללים' מהחללים שנפלו במלחמות ישראל", הדגיש קוטלר ומיד הוסיף - ' A la guerre comme a la guerre - במלחמה כמו במלחמה - לא מספיק להבין כדי למנוע, צריך לעשות כדי למנוע'. בכך, סימן קוטלר את האג'נדה המוצהרת של יום העיון – המחקרים המוצגים בו הם כאלה שנגזרותיהם עשויות לתרום למניעה ממשית של אובדנות. ובמילים אחרות - האובדנות היא ה'אויב', והחוקרים הם לוחמים בשירות הצלת החיים, גם אם מדובר בלוחמה מלומדת, עטורת טבלאות וסטטיסטיקות הנפרשת כמצגת על פני מסך לבן.
לאחר שדוברים נוספים נשאו דברי פתיחה, ובניהם יו"ר עמותת בשביל החיים - ד"ר אבשלום אדרת שגילה לקהל שישראל היא מדינת הOECD היחידה שעדיין לא מפעילה תוכנית לאומית למניעת אובדנות, חתמה את פרק הברכות דבי צפתי, שבתה ליאור התאבדה כשהייתה בת 19. צפתי, שעלתה על הפודיום בעיקר בכדי להזכיר לכל הנוכחים את קיומה של צעדת דממה שנועדה להעלות המודעות להתאבדות בישראל ולקדם מניעה, הישירה מבט לקהל ובקול רועד ביקשה להציג מספר 'כיווני מחקר' שהיו בעצם שאלות נוקבות וחשובות הנוגעות לאופן הטיפול בצעיר האובדני ולקשר עם בני משפחתו - "עד כמה מועבר המידע למשפחות החולים?" פתחה צפתי. "עד כמה מטפלים מסבירים למשפחה שכשיש דיכאון לפעמים הרצון למות מוביל להתאבדות של ממש?, עד כמה זה נאמר ללא כחל וסרק?". בכדי להבהיר את כוונתה שיתפה בנסיונה האישי והמר, "כשהפסיכיאטר שבדק את ביתי אמר 'אני ממליץ להחביא סכינים', מה שעבר לי בראש היה - אם אחביא סכינים, איך אכין סלט? לא עלה על דעתי שליאור תהיה מסוגלת לפגוע בעצמה באופן הזה". בסוף דבריה תהתה צפתי על השפעתו של מרכיב ההסתרה האופף את התמודדות החברה ואנשי המקצוע עם סוגית האובדנות ותהתה האם 'אנשי מקצוע לא מעודדים בושה במסווה של 'צנעת הפרט'?' . גם כשירדה מהבמה, המשיכו דבריה להדהד באולם הגדול והותירו את המשתתפים עם מחשבות על ההסתכלות המשפחתית-מערכתית הנדרשת במצבים אובדניים.
איתור נוער בסכנה אובדנית – פשוט לשאול
את המושב הראשון שעסק בממצאים מחקריים חדשים מחזית המאבק באובדנות, פתח פרופ' אלן אפטר שהקדיש את דבריו למניעת אובדנות בקרב בני נוער. הגישה הטובה ביותר למניעת התאבדות, הסביר אפטר, היא הגישה האקטיבית, שמשמעותה הפשוטה היא חיפוש פעיל ויעיל אחר מתבגרים המצויים בסכנה. האיתור הופך סבוך בשל העובדה שלצד רמה גבוהה של אובדנות בקרב מתבגרים (התאבדות היא בין 3 סיבות המוות השכיחות בגיל ההתבגרות), קיימת התנהגות אובדנית שאינה פטאלית ובעלת אטיולוגיה שונה. "בקרב בני נוער יש מגוון רחב של התנהגות ומחשבות אובדניות, איומי התאבדות , מחוות התאבדות ופגיעה עצמית", אמר אפטר, "בלבול המושגים ומכלול ההתנהגויות מקשה על הפסיכיאטר במיון ועל המורה בכיתה להבחין מי באמת מצוי בסכנה".
אפטר הסביר בעזרת גרף המוקרן על מסך שהיחס בין התנהגות אובדנית פטאלית לכזו שאינה פטאלית תלוי מאד בגיל. בעוד שבקרב מבוגרים מעל גיל 65 הגרפים של שני סוגי האובדנות דומים מאד ומעידים על כך שמדובר בתופעה אחת, בגיל הנעורים נראה כי מדובר בשתי תופעות נפרדות. בשל כך, מסכם אפטר, לא יהיה זה נכון לנסות לאתר מתבגרים המצויים בסכנה אובדנית ממשית מתוך כלל הנערים שמראים התנהגויות של פגיעה עצמית. כמו כן, הוסיף אפטר – מעקב אחר גורמי הסיכון המוכרים (הכוללים גם שתיית אלכוהול למשל) מגלה כי 60% מבני הנוער מצויים בקבוצת סיכון לאובדנות מחד, ומאידך קיים נתון לפיו ב80% ממקרי ההתאבדות לא קדמו למעשה סימני אזהרה. "אם זהו המצב", תהה אפטר בקול רם, "יתכן שהיצמדות לגורמי הסיכון המוכרים היא לא הדרך הנכונה לאתר ילדים בסכנה אובדנית?".
השיטה החלופית שהציע אפטר על מנת לאתר בסיכון הייתה מפתיעה בפשטותה – פשוט לשאול. "חדר המיון זה לא המקום לעצור התאבדות, מי שמגיע למיון – כבר מוכן לקבל עזרה. הסכנה מצויה בבן הנוער שעושה ניסיון בבית ולא מספר לאף אחד", קבע אפטר. "מי שיכול למנוע התאבדות במצב כזה הוא לא הרופא בחדר המיון אלא אנשים שבקשר עם בני הנוער בקהילה. על כן משרד החינוך צריך להיות פרו-אקטיבי ולשאול שאלות את התלמידים". ה'שאלות' עליהן מדבר אפטר הן שאלות ישירות ופשוטות ביותר – במסגרת מחקר מקיף שנערך בישראל ובו השתתפו כ1300 תלמידים, התבקשו התלמידים לענות על שתי שאלות קצרות: 'האם ניסית להתאבד בשבועיים האחרונים? האם חשבת ברצינות על להתאבד?'. 39 תלמידים השיבו על השאלות האלה בחיוב, אותרו על ידי מארגני המחקר והופנו לטיפול בבית הספר. אף לא אחד מהם היה ידוע למערכת החינוך כתלמיד המצוי בסכנה.
אפטר מיהר להבהיר שלחשש שמא עצם שאילת השאלות הישירות תעורר מחשבות אובדניות בקרב בני נוער מסוימים, אין מקום, והציג מחקר אורך שנערך בקולומביה בו הוכח ששאלות ישירות ככאלה לא מעלות את הסיכון האובדני. "התאבדות בני נוער היא בעיה של בריאות הציבור ולא רק בריאות הנפש" ביקש אפטר להדגיש בסיום דבריו. "כל מה שצריך בתור התחלה זה לשאול שתי שאלות שלוקח לא יותר משתי דקות לענות עליהן. זה יכול להציל חיים של צעירים".
ד"ר שי חן גל, פסיכולוג ראשי בבתי הספר של התמ"ת וזהבה ספיר הציגו ממצאי פרויקט למניעת אובדנות של בתי הספר בפיקוח משרד הכלכלה (התמ"ת לשעבר) וחיזקו את דבריו של אפטר. במסגרת תוכנית אירופאית למניעת אובדנות בקרב בני נוער (פרויקט STYLE) נבדקו בשנים האחרונות שלוש שיטות למניעת אובדנות – 1. איתור אקטיבי של נוער אובדני באמצעות שאלונים וראיונות המתבצעים על ידי גורמים מקצועיים של הילדים המאותרים מתוך השאלונים. 2. הכשרת 'שומרי סף' מצוות בית הספר – אנשי חינוך שתפקידם לזהות תלמידים המצויים בסיכון. 3. תוכנית העלאת מודעות בנוגע לאובדנות בקרב תלמידים. לדברי חן גל, מתוך שלושת התוכניות שנבחנו בבתי הספר של התמ"ת, הדרך היחידה שנמצאה כיעילה לאיתור נוער בסכנה אובדנית ממשית, הייתה שיטת החיפוש האקטיבי באמצעות שאלות מפורשות בשאלונים. שתי הדרכים האחרות לא הניבו את הפירות הרצויים "קיווינו שאנשי הצוות החינוכי שהוכשרו לכך והתלמידים שלמדו על כך יפנו אלינו תלמידים בסיכון, אבל זה לא קרה. לקח שנים עד שאנשי המקצוע הבינו שמותר לשאול ילד בחדר היועצת מה עובר עליו והאם הוא עסוק במחשבות על התאבדות", הסבירו חן גל וספיר.
מתוך אוכלוסיית התלמידים שנבדקו במסגרת הפרויקט, כ10% דיווחו על מחשבות או ניסיונות אובדניים בשלושת החודשים האחרונים. גם במחקר הזה, בדומה לנתונים שהציג אפטר, 65% מתוך התלמידים שנמצאו בסכנה אובדנית משמעותית לא היו מוכרים למערכת כסובלים ממצוקה כלשהי. במסגרת הפרויקט הנרחב הופנו התלמידים באופן מיידי לפסיכותרפיה במסגרת בית הספר. חן-גל מדווח שכתוצאה מפרויקט נרשמה ירידה של 35% בדיווחים על מחשבות אובדניות, ירידה של 24% בדיווח על רצון למות וירידה של 20% במספר הניסיונות האובדניים. בסוף דבריו ביקש חן-גל להדגיש את כוחו של הטיפול המתקיים בין גדרות בית הספר המאפשר טיפול מערכתי בתלמידים המצויים בסיכון וחוסך את הפניתם לטיפול במרפאות חיצוניות. "בארה"ב 75% משרותי בריאות הנפש לבני נוער ניתן בתוך בית הספר. הטיפול בבית הספר נמצא יעיל יותר, הוא מעלה פחות התנגדות ויעיל יותר כלכלית".
התאבדות צעירים - אוטופסיה פסיכולוגית
אחד המחקרים המעניינים ביותר שהוצגו ביום העיון ונוגע גם הוא לאובדנות בקרב בני נוער ובהתמודדות מערכות החינוך עם מצוקת התלמידים, היה מחקרה של יוכי סימן-טוב. במסגרת תפקידה כמנהלת יחידה בשפ"י להתמודדות עם מצבי לחץ וחירום, הייתה סימן-טוב אחראית על ועדות הבדיקה של משרד החינוך שפועלות לאחר מקרי התאבדות במערכת החינוך. סימן-טוב נחשפה לסיפוריהם של ילדים רבים ששמו קץ לחייהם והחליטה להקדיש את עבודת הדוקטורט שלה להתחקות אחר סיפורי חייהם של המתבגרים המתאבדים ובניית פרופיל שיעזור בזיהוי ילדים המצויים במצב סיכון. להרצאתה קראה סימן-טוב 'אוטופיסיה פסיכולוגית', משום שעבודת המחקר שלה, שנעשתה בשיתוף עם פרופ' גיל זלצמן ופרופ' דוד צוריאל, כללה למעשה 'ניתוח' פסיכולוגי של דמותם וחייהם של המתאבדים כפי שאלה השתקפו בראיונות שביצעה ועדת הבדיקה לאחר המוות עם מורים, חברים ללימודים ובני משפחה של הילדים המנוחים. במסגרת המחקר בחנה סימן-טוב את דו"חות הוועדה האנונימיים של 70 מתבגרים שהתאבדו בין השנים 2003-2011 ומהווים למעשה כמעט את כלל אוכלוסיית המתאבדים במערכת החינוך בשנים אלה.
באמצעות צוות מחקר ביצעה סימן-טוב ניתוח נרטיבי של הסיפורים על מנת להבין את ההתרחשויות האחרונות בחייו של המתאבד כמו גם את חיי הנפש שלו. ארבעה מבנים/נרטיבים מובילים להתאבדות נמצאו בעזרת המחקר הנרטיבי : 1. המבנה הרגרסיבי – מקרים בהם תהליך של ירידה בתפקוד, בדימוי העצמי ובמצב הרוח קדם להתאבדות. 2. מבנה טרגי – מקרים בהם חלה ירידה דרסטית בתפקוד של צעירים סמוך למעשה ההתאבדות, כשלפני כן מדווח על תפקוד נורמטיבי. 3. מבנה בלתי יציב – התנהלות כללית בה שלובים משברים גדולים וחוזרים עם תקופות של תפקוד תקין . המבנה הרביעי והאחרון הוא המבנה היציב. מיד כשהציגה אותו מיהרה סימן-טוב להדגיש שלא מדובר בתלמידים שמאופיינים בסיפור חיים יציב באופן חיובי, אלא ביציבות שמשמעה קורות חיים קשים ביותר החל מהילדות הצעירה ובאופן עקבי לכל אורך שנות החיים. כלל הילדים חולקו לשני טיפוסים – 'טיפוס 1' - ילדים שחיו בתנאי חיים סבירים עד למשבר ו'טיפוס 2' ילדים ש'התחילו את החיים בנקודה נמוכה' (למשל - מחלות, תאונות, בעיות חמורות מלידה, רקע משפחתי קשה) וסבלו ממה שהוגדר על ידי סימן-טוב כ'חסך מובנה'. כל הילדים שהתאבדותם סווגה כשייכת לנטריב הטראגי- ירידה דרסטית בתפקוד שקדמה להתאבדות, היו משויכים ל'טיפוס 1' – ילדים שעד למשבר שקדם להתאבדותם ניהלו חיים נורמטיביים למדי.
הממצא המרכזי שהציגה סימן-טוב הוא כביכול ממצא 'קומן –סנסי ' למדי, אך נראה שיש לו חשיבות גדולה בהבנת התהליכים הנפשיים שעוברים על המתבגר המתאבד: אחד המאפיינים המשותפים לרוב מקרי ההתאבדות היה שבדיעבד ניתן היה להבין מדו"ח ועדת הבדיקה כי המתבגר היה שרוי במשבר ארוך לפני שהתאבד. "על אף שנהוג במקרים רבים לומר 'לא היה אף סימן לפני ההתאבדות', הסבירה סימן-טוב 'גילינו שברוב המקרים ניכר שלמעשה ההתאבדות קדם סבל מתמשך". סימן-טוב הדגישה שלא פעם סימני המצוקה מפורשים על ידי המערכת כבעיות משמעת (לדוגמא – כ54% מן הילדים נעדרו מבית הספר בתקופה שקדמה להתאבדות) ובכך מפספסים אנשי החינוך את ההזדמנות לשים לב למשבר בו מצוי הילד. בנוסף למשבר המתמשך מצאה סימן-טוב כי הטריגר המידי להתאבדות, 'הקש ששבר את גב הגמל' ברבים מן המקרים היה מריבה כזו או אחרת שהובילה לתחושה של השפלה. נתון מטריד נוסף שהציגה סימן-טוב הוא שב 46% ממקרי ההתאבדות, החברים של המתבגר ידעו על תוכניותיו אך לא שיתפו בכך מבוגרים שיכלו לסייע. "הנתון הזה נורא עצוב בעייני", אומרת סימן-טוב בכאב ניכר, "אנחנו צריכים לדבר עם החבר'ה ולספר להם כמה זה חשוב לשתף מבוגרים במצבים כאלה. הרבה מהם אמרו שחשבו שהילד צוחק. במקרים אחרים החברים לא רצו 'להלשין' ופשוט היה שם קשר של שתיקה".
את הרצאתה סיימה סימן-טוב בהצגת תיאור מקרה מצמרר של נערה מיישוב פריפריאלי ששמה קץ לחייה. סימן-טוב גוללה את סיפור חייה של הנערה כפי שהשתקף מדוחות ועדת הבדיקה וציירה תמונה מטרידה ביותר של נערה עם סיפור חיים קשה, שביטאה בדרכים שונות מצוקה גבוהה בשנה-שנתיים שקדמו להתאבדות מבלי שתקבל מענה מתאים ומבלי שגורמים שונים במערכת יעבירו ביניהם מידע לגבי מצבה של הנערה. בעקבות כך הדגישה סימן-טוב את הבעייתיות שבהיעדר נהלים לעבודה רציפה ומשותפת של מערכות שונות איתם באים בני הנוער במגע. לסיכום דבריה חזרה סימן-טוב על הסימנים אליהם יש לשים לב כמבשרי מצוקה וסכנה אובדנית, ביניהם פערים משמעותיים ופתאומיים בתפקוד והיעדרות מתמשכת מבית הספר.
אקמול נגד כאב לב
במהלך יום העיון נישאו הרצאות נוספות ובהן נקודות מבט שונות על הסוגיה האובדנית והתייחסות לאוכלוסיות שונות המצויות בסכנה, ביניהן ילדים המעורבים בבריונות כתוקפים או כקורבנות, מהגרים, הלומי קרב, ילדים שחוו תקיפה מינית ועוד. עם סיום שלושת המושבים עלה לבמה פרופ' יורם יובל והפליא בהרצאה זריזה ומאלפת שעסקה בטיפול תרופתי באובדנות אקוטית ובקשר שלו לשורשים הפסיכולוגים והפסיכואנליטיים של הדיכאון.
בפתיחת הרצאתו הציג יובל את השאלה המתבקשת, שחלפה בראשם של רבים מן המשתתפים בכנס: 'כיצד טיפול תרופתי יכול לתת מענה לבעיה נפשית מורכבת כמו אובדנות?'. מיד לאחריה צלל אל התיאוריה וביקש להבין את ההשקפה הפרוידיאנית למהותו של כאב הלב. יובל התחקה אחר ההיסטוריה האישית של פרויד וסיפר שלאחר שסופי, בתו של פרויד, נפטרה מסיבוך של שפעת, פרויד 'לא חזר להיות אותו דבר'. יובל ציטט את פרויד שאמר 'אף פעם איננו כה חסרי הגנה מול סבל כפי שאנחנו כשאנו אוהבים'. הסכנה שבאובדן אהבתו של האהוב היא הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפניו של האדם, טען יובל, והסביר כי הדמיון בתסמינים שבין אבל לדיכאון מעיד אולי גם על אטיולוגיה דומה. בכדי להדגים את הסבל הכרוך באובדן אוביקט אהוב, ביקש יובל מן הקהל לדמיין את פניו של תינוק שמוצא מולו אדם זר במקום את אמו. 'הבעת הפנים של התינוק מצביעה על כך שמלבד החרדה התינוק גם חש כאב', אמר יובל ומיד קשר את הדברים אל תיאורית ההתקשרות של בולבי שסבר כי קיימת מערכת מולדת המגיבה בכאב לסכנת אובדנו של אוביקט אהוב ובדיכאון על אובדנו המתמשך. יובל הסביר שמערכת ההתקשרות ההיפותטית של בולבי 'מתיישבת' מבחינה נוירו-ביולוגית על מערכת הPANIC – מערכת רגשית במח האחראית על רגשות חברתיים ביניהם גם חרדת הנטישה, עצב ודיכאון. "זו מערכת חדשה מבחינה אבולוציונית של יונקים וציפורים אבל לא של זוחלים", מסביר יובל, "קיבלנו אמהות ובתמורה אנחנו מגיעים לעולם חסרי ישע, בניגוד ללטאות וצבי ים שמסתדרים לבד, אף אפרוח או יונק לא היה מגיע לבגרות בלי הורה. המערכת הביולוגית הזו אחראית לקשר האמיץ בין הגור לאמא ומופעלת בעוצמה רבה עם הפרידה מאוביקט אהוב". יובל חזר אל פניו מביעות הכאב של התינוק שנפרד מאמו והסביר שכיום ברור לכל חוקרי המח שהמערכות המתווכות כאב נפשי ואלה המתווכות כאב גופני חופפות וכי קיים קשר בין סוגי הכאבים השונים. מתוך כך, טוען יובל, ניתן להניח שתרופות שיעילות נגד כאבים גופניים כמו תרופות נרקוטיות למשל, יכולות לעזור להתמודד גם עם הכאב הנפשי שהאב טיפוס שלו הוא כאב הנטישה. בכדי לשכנע את הקהל המשתאה מזכיר יובל ניסוי בו נערכה השוואה בין שימוש באקמול לשימוש בפלצבו על מנת להתמודד עם כאב נטישה, כשאפקט חיובי משמעותי נמצא לטובת האקמול.
במחקרים שערכו בעבר אורבך מיקולינסר ואחרים נמצא שהגורם המנבא החזק ביותר לאובדנות בטווח הקצר הוא לא ההפרעה הנפשית איתה מתמודד האדם או נסיבות חייו באותו הזמן, אלא עוצמת הכאב הנפשי ממנו הוא סובל. "הכאב יכול להיות חלק מדיכאון קליני אך לא בהכרח", מסביר יובל. "כשהכאב הנפשי עובר סף סוים – רוצים להתאבד. לא כי רוצים להפסיק לחיות, אלא כי רוצים להפסיק לסבול". בשלב זה, עושה יובל היקש מעניין וטוען שבשל החפיפה בין אזורים במח המופקדים על כאב גופני לאלה המופקדים על הכאב הנפשי, ניתן להניח שתרופות נרקוטיות שיעילות נגד כאב גופני, יוכלו לתת מענה גם לכאב נפשי גדול. יובל מבהיר שכיום לא קיים טיפול תרופתי לאובדנות חריפה וכי השפעתו של הטיפול הנהוג בנוגדי דיכאון לוקחת בין שלושה שבועות לחצי שנה, כאשר אין עדויות טובות לירידה בסיכון האובדני בחודש הראשון של השימוש בהן – זמן קריטי כאשר אדם מצוי בסכנה אובדנית מיידית.
התרופות הנרקוטיות, כך מסתבר מדבריו של יובל, היו ידועות באמצע המאה ה-19 כיעילות לטיפול בדיכאון כולל ועמיד. הן הוצאו משימוש עם כניסתן של התרופות נוגדות הדיכאון המוכרות לנו היום בשל פוטנציאל ההתמכרות הגבוה שלהן וכיום משמשות התרופות הנרקוטיות בעיקר לטיפול בכאבים פיזיים. יובל ביקש בשלב זה לחלוק מניסיונו האישי וסיפר על מטופלת שנהגה לקבוע טיפול שיניים מסובך בכל פעם שנעזבה על ידי בן הזוג שלה. יובל מספר שהשקיע מחשבה רבה על מנת להעניק פרשנות פסיכואנליטית להתנהלות זו, אך כשאל את המטופלת מדוע היא עושה זאת, ענתה מיד שהיא מקבלת מן הרופא תרופות להרגעת הכאב הפיזי שמצליחות להשפיע גם על הכאב הנפשי שלה.
מלבד סכנת ההתמכרות אחד הסיכונים המרכזיים בשימוש בתרופות נרקוטיות הוא העובדה שנטילת מינון יתר היא דרך קלה למדי להתאבדות, מה שהופך את השימוש בהן לבעייתי במיוחד עבור מטופלים אובדניים. בסוף דבריו ציין יובל כי בימים אלה הוא מנהל מחקר גדול במעבדתו שבאוניברסיטת חיפה, במסגרתו נבדק טיפול באובדנות אקוטית בעזרת תרופה נרקוטית בשם בופרנופרין. במינון גבוה סותרת תרופה זו את השפעותיה הבעייתיות, כך שאינה מסוכנת בשימוש יתר. הרצאתו של יובל שפכה מעט אור על תחום מחקר חשוב ומרכזי בכל הנוגע לאובדנות שלא נידון בכנס- המחקר הפסיכו-ביולוגי, תחום שניתן להניח \שיקבל במה נרחבת יותר בכנסים שיתקיימו בשנים הבאות.
'יש עוד המון עבודה'
לסיכומו של יום העיון העשיר התכנס פאנל מומחים על הבמה. הפסיכולוגית הראשית של משרד הבריאות, ימימה גולדברג פתחה בדברים קצרים וסיפרה שהיישר מן הכנס היא נוסעת לישיבה העוסקת בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות. גולדברג גילתה למשתתפים בשמחה שלאחר שנים של השקעה ועבודה קשה על מנת לפתח ולקדם תוכנית לאומית למניעת אובדנות, אימצה שרת הבריאות החדשה את התוכנית והיא מעוניינת להביאה לידי יישום בממשלה. ד"ר ענת ברונשטיין-קלומק סיכמה ופנתה לקהל המשתתפים בבקשה: 'יש עוד המון עבודה, צריך עוד ועוד אנשי מקצוע שיהיו מוכנים להיכנס לתחום הזה ופחות לפחד לטפל באובדנות. חשוב לא רק לשאול ולהיות מודעים, אלא ללמוד ולהכשיר עוד אנשים שירגישו שיש להם כח להגיב במצבים כאלה'.
ברוח דבריהן של השתיים ניתן לומר שהתחושה בכנס הייתה של הישג מחד ושל בוסריות וראשוניות מאידך. עצם ההתכנסות של חוקרים רבים והצגת מחקרים בעלי השלכות קליניות הייתה מרגשת ומעוררת תקווה. לצד זאת, מילותיה של ברונשטיין-קלומק 'יש עוד המון עבודה' בהחלט מתארות את התמונה שעלתה בכנס לגבי מחקר האובדנות בארץ ומדגישות את ההכרח להמשיך ולקדם זוויות מחקר שונות שיסייעו בהבנה של ההתאבדות ובמניעתה. ואולי צריך פשוט לאזור סבלנות ולחכות - רגע לפני שמאות המשתתפים התפזרו לדרכם חתם ד"ר יוסי לוי בעז את הכנס והכריז בחיוך שהתאריך של הכנס הבא כבר נקבע- בדיוק עוד שנה.
