שמונה ימים בנובמבר
מאת אופירה אליגון
אחר צהריים אחד בעלי אסף אותי מהעבודה – סיפר שחיסלו את ג'עברי, שהחמאס עומד להשיב אש, ובדחיפות ירוץ לקניות, שם המוני אדם אחזו בשקיות ומצרכים. גננת הצהרון בישרה - מחר אין לימודים. כמה שעות של בהלה על הכבישים. והעיר, באר שבע, נכנסה למצב חירום.
הפסקת האש נכנסה לתוקפה (22.11.12) ורק עכשיו אני יכולה לאסוף את הגוף. לתת למילים לצאת - הן מקלות, חומלות, מקלפות ממני את מעטה השריון. הנפש עייפה מאוד וגם הגוף. נפילת מתח. לא ישנו שבוע. זה לא שלא שמנו את הראש על הכר, עצמנו עיניים והתכסינו בשמיכה עבה – את כל אלה עשינו, אבל גם כשהלילה דמם מאזעקות, המועקה התגברה ועמה הדריכות. כל דלת שנטרקת בבית נדמתה כגראד. כל צליל שתעה בדרך נשמע כמו אזעקה. והבנה מכאיבה ופחד – שלא ניתן לילדים שלנו להיפגע.
חלק משגרת יומנו היה הנצח הזה. שלושים שניות שבין אזעקה - סיומה – לבין רעד הבומים. לסאונד האזעקה השפעה ממושכת, היא ממוטטת הגנות. השיער סומר, דפיקות הלב מואצות, הפנים מתעוותות מבהלה – והנפש מפתחת דימום תת עורי של ייאוש ואין אונים. בממ"ד, בעלי מליט את ראשו בידיו, וכשהוא מרים את ראשו – חיוור ועייף – הוא מחייך 'אין מה לדאוג, ילדים, כיפת ברזל שומרת עלינו' .
ובימים האלה, התנחמנו באס-אמסים תפוצתיים. אחרי כל אזעקה, התעדכנו, זה מזו. הכל בסדר? כולם בסדר. איפה נפל? איפה אמא? מתי אחי חזר מתל אביב? מישהו יודע למה דודה כזאת וגם אחרת לא עונה? כתבנו וכתבנו וכתבנו מתוך הממ"ד ומחוצה לו. ככל שהימים עברו, קשיי ריכוז הופיעו וכל הווייתי הייתה מיגרנה, מעגל המסרונים הצטמצם אל הקרובים ביותר, רק למה שהנפש יכלה לקלוט ולאפסן. וניחמה הטלוויזיה, שותקת או רועשת, בחדר השינה שלנו. כמה היינו זקוקים לה – ככה רצינו להקיא אותה; ברבורים מלאי פאתוס, שדרנים שלא אומרים שום דבר חדש, העניקו תחושה של שליטה. ואיך עברנו ממצב של ייאוש לצחוק קיצוני – כמה בדיחות שהמצאנו לתיאור המצב, והשתוללות במיטה ארבעתנו. צוחקים ומתפרעים. גם באס-אמסים התפוצתיים הרצנו בדיחות אקטואליות וגם צחקנו על מי שפוחד מדי, ועל מי שנקלע לאינטראקציות הזויות במקלטים שכונתיים. התנחמנו ב-7 ארוחות, לא פחות מזה, ביום. והתנחמנו בטורנירים, משחקי מחשב עם הילדים. בימים רגילים אין סיכוי שהייתי צוהלת למראה "סופר מריו", אבל עכשיו, השתוקקתי להיות אתם בשפה שלהם, אז שעות, כשברקע הילדים מעודדים אותי, אספתי כוכבים וגם רמסתי את האויב.
בוקר אחד, שמונה בבוקר, אמא שלי מטלפנת אל בעלי, בוכה. זה לא נשמע רגיל – אמא שלי בוכה. אמא שלי חזקה ועכשיו היא בוכה וצורחת – נפל בשכונה שלה גראד. וצריך להתארגן מחדש, לארגן את המחשבות. לשכנע את עצמך שזה מצב חירום אחרת היה אפשר להרגיע אותה. בדרך כלל אמא שלי מרגיעה את כולנו, ועכשיו היא מאבדת שליטה. אבל כאלה היינו, גם איבדנו שליטה. ופחדים חדשים שלא ידענו שיש בתוכנו יצאו כמו שדים. כמה שעות אחרי , חזר בעלי מהנסיעה לאמא (היציאה מהבית ונסיעה בכבישים היא מסוכנת כמו רולטה רוסית). אחותו התקשרה הפעם – גראד נפל בשכונה שלה. והיא עם תינוק בן כמה חודשים וההדף של הטיל סדק כמה חלונות בביתה ושוב צעקות. אימה. ובכי. אף אחד לא יצא מביתו – אלינו למשל (אנחנו גרים בעומר) שנהיה ביחד. כל אחד הרגיש מוגן ובר מזל בממ"ד שלו. לכאורה נוצר מרחק פיזי בינינו לבין אחרים, אהובים – וגרוע מזה, מרחק גדל והולך בין הנורמליות לאי השפיות. ולמרות המרחק אני לא יכולה להגיד שהיינו בודדים, החוסן היה טמון בביחד. הייתה תחושה שאנחנו, הדרומיים, חלק מכוח אדיר משמעותי וגדול.
אבל מעטה החוסן נסדק, במקומות אחרים, כמו למשל שהקטנה שלי בת החמש שומעת אזעקות גם כשאין אזעקות. ואני מרגיעה ואומרת שזה בטח רעש מהרחוב. לא חולפת רבע שעה והיא מביטה בי בעיניים גדולות מביעה פליאה, היא רוצה שנכנס לממ"ד, הרי היא שומעת אזעקה. ואני מזייפת חיוכים (ודואגת ממש) מבררת אתה איזה מן צלילים היא שומעת. והיא מתעקשת 'אמא, יש לי אזעקה בראש'. ואני מחבקת אותה ולוחשת 'חיים של אמא, אין אזעקה, נשבעת'.
והחוסן נסדק כשאני פותחת מייל וקוראת את המלים הבאות:
"אופירה יקרה בוקר טוב, ליבי האימהי נמצא אתך, אני מדמיינת אותך מגוננת על הגוזלים שלך ויודעת נכונה איך לחזק את נפשם. מי ייתן והתקופה הזו תותיר בליבם עוצמות וביטחון בחיים ובעולם".
ואז בבת אחת הדמעות נושרות ממני, בלי קול.
ועכשיו? צריך להיפרד ממצב ה"דריכות" אל החיים – חזרה. וזה לא קל. אני בקושי מסוגלת להוציא מזרנים, כריות, קלפים של הילדים שהשארנו בממ"ד.
עכשיו נתפנה לעצמנו. בשמונה הימים של נובמבר אי אפשר היה לעצור ולחטט בנפש. צריך שנתרחק, שהזמן יחזיר אותנו לשגרה, ומשם – ממרחק של זמן, נטפל בכאב ובפחד. נוכל ליפול, לנפוש, לשתות אלכוהול, לעשות ארוחות גדולות עם משפחה ויקרינו. אנחנו חפצי חיים. יחד עם זאת, אלה שעות של אפיסת כוחות, אין ממש כוח לתכנן תכניות גדולות. צריך לעכל את מה קרה עמוק בנפש. ומה היה קורה לעיר שלנו, לכל עולמנו, בלי היירוטים של כיפת ברזל. גם הידיעה הזאת כשלעצמה, איך ניצלנו מחורבן והרס, דורשת עיבוד והחלמה. ועכשיו ישנו רצון לשקט, המון שקט ואני הכי זקוקה להתרפק ולהתעטף, פנים אל פנים, במרחב אמיתי, ללא קירות בטון ואס-אמסים – באהבת המשפחה המורחבת והאוהבת.
