פנים וחוץ בטיפול בעקבות טראומת לידה
אוטיזם או השפעתה של טראומת לידה
מאת חגית בן-שחר
פרטי המקרה המוצג במאמר שונו לצורך שמירה על פרטיות המטופל ומשפחתו.
"רגע, חכה רגע... חגי, לאן אתה הולך?? עוד לא סיימנו!!"
אם הייתה לי אי פעם שאלה מי קובע את ה-setting הטיפולי בחדר, המטפל או המטופל, חגי, ילד בן שש וחצי, לימד אותי שיעור מאלף בנושא.
כשפתחתי את הדלת לחגי לראשונה פגשתי ילד עם נוכחות, שער קצוץ מקורזל, מסורבל מעט בתנועותיו ועיניים. עיניים מחייכות בצבע דבש מרצדות אור, מעוטרות ריסים שחורים מעוגלים. נכנס וחייך חיוך קצר ומבויש. ומבטו... מפגש העיניים שלנו הצית בי משהו. בהתחלה הרבה להשפיל מבטו. לאט, לאט נכחו עיניו בחדר ולמדתי לראות בהן את מגוון רגשותיו.
חגי נולד בראש השנה. בן בכור להוריו רעות וניר. חג. ובחג פועלים בבתי החולים במתכונת מצומצמת. הוריו הגיעו למיון יולדות בעקבות ירידת מים. הצירים בוששו להגיע ואימו קיבלה השראת לידה (זירוז). צוות המיילדים העריך את משקלו של חגי בכ-4 ק"ג, ובהתאם המשיכו להזרים לגופה של האם חומרים ליצירת צירים. הערכת המשקל הייתה מוטעית. משקלו של חגי היה כ- 5 ק"ג. הלידה נמשכה שעות ארוכות. על מנת להקל על עומס הכאב האם קיבלה אפידורל. אחרי קרוב ל-24 שעות ראשו של חגי ביצבץ. לרגע התחושה הייתה שעוד מעט והסבל נגמר... הנה והוא מצליח לצאת לעולם... אך השעות נקפו והתינוק היה תקוע. בסופו של דבר, נשלף חגי מאימו בניתוח חירום כשאימו מורדמת בהרדמה מלאה. ראשו היה מאורך ורגלו השמאלית שבורה בשלושה שברים. שניים בירך ואחד בשוק.
איש לא יידע את ההורים על השברים ברגלו. בשבועות הראשונים לחייו חגי בכה בכי מר במשך שעות ארוכות, ובכל פעם שהרימו אותו על הידיים בכה יותר ולא הצליח לינוק. התסכול והקושי היו רבים. חודש אחרי הלידה, הפנתה אחות טיפת חלב את תשומת לבם של ההורים לסימנים כחולים על רגלו של תינוקם. רופא אורטופד זיהה בצילום את שלשת השברים.
לאט, לאט חגי הפסיק לבכות.
"הוא נולד גדול, ונראה גדול גם היום, אבל זה מתעתע", אמרה לי אימו. " מבחינה רגשית והתפתחותית הוא קצת מאחור". לאורך השנים חגי התגבר, בעזרת הוריו ואנשי מקצוע שונים, על קשיים בהגייה, מוטוריקה עדינה והבעה רגשית. אולם עדיין התקשה ליצור חברים, והעדיף מפגשים חברתיים של אחד על אחד. הוא התקשה מאוד ואף נמנע ממפגשים המוניים. לעתים ניסה להיעלם ולא לבלוט בקהל. בשל קושי זה ונוספים אובחן חגי, כאשר שהיה בן 3–4 שנים כסובל מהפרעה התפתחותית נרחבת לא משויכת (PDD-NOS - Pervasive Developmental Disorder Not Otherwise Specified), הגדרה המתייגת אותו בספקטרום האוטיסטי, עם יכולות תפקוד גבוהות.
בנוסף לקושי החברתי סיפרו הוריו של חגי, ש"הוא עסוק מאוד בקטע הפיזי. כשמקבל מכה הוא צריך לדעת מתי הכאב יעבור". לדבריהם, הוא יותר נסער מהכאב מאשר כואב אותו, שואל שוב ושוב מתי הכאב יעבור. עוד סיפרו כי הוא פוחד מחושך, כי הוא "לא מסוגל להירדם לבד, וחייב שיהיה מישהו לידו. גם כשמתקלח זקוק לדלת פתוחה. מתקשה מאוד להימצא לבד במקומות סגורים וחשוכים".
חגי היה בן שש וחצי שנים כשפגשתי אותו ואת הוריו, ולמד בכיתה רגילה (תוך היעזרות בסייעת). הוריו הניחו שללידה הטראומטית שעבר יש השפעה על קשייו. העבודה בטיפול הייתה עבודה בשיתוף ההורים, כאשר חגי הגיע לקליניקה כל שבוע עם אחד מהוריו לסירוגין, והפגישה כללה אותם.
פנים וחוץ בטיפול בעקבות לידה טראומטית
סביב לחדר הקליניקה בו נפגשנו נטועים גינה ובוסתן קטן. בבוסתן מספר עצי פרי עונתיים, ובגינה שיחים, פרחים ומעט עשבי תיבול. כבר במפגש הראשון, כעשר דקות לפני סיומו פתח חגי את הרשת ויצא מהחדר, אביו ואני קראנו לו להיכנס. חגי חזר פנימה ושוב רצה לצאת. עצרתי אותו ואמרתי שנשאר לנו מעט זמן לסיום. הוא ביקש להיכנס לגומחה שבקצה החדר, ש בה מדפים עם צעצועים, המופרדת עם וילון. הדלקתי לו את האור בגומחה. וחגי נכנס, התבונן, כיבה את האור ויצא. גומחה זו תהפוך למקום המקלט שלו. אליה ייכנס על מנת להפריד את עצמו מאיתנו, כשיכעס או ייעלב מאוד. כשיצא מהגומחה, אספנו את המשחקים בהם שיחקנו באותו מפגש וירדנו לבוסתן. האדמה הייתה רטובה מהגשם שירד, וחגי התהלך בזהירות על אבני המרצפת המובילות לעצים. אבא עודד אותו לרדת אל האדמה הלחה והראה לו את האשכוליות המעטרות את העץ הקטן. חגי סירב למגע עם האדמה וביקש מאבא שיקטוף לו אשכולית אחת. בדרכם הביתה חגי התענג על הפרי העסיסי.
למפגש הבא חגי נכנס בשמחה. הוא הביא איתו את תעודת חצי השנה של כיתה א' – תעודתו הראשונה.. קראנו יחד את תוכנה, וכשסיימנו רץ היישר לכדור הפיזיו נשכב עליו, ראשו כלפי מטה, והחל להתנדנד. כבר במפגש הראשון, לאחר ההיכרות עם החדר, בחר חגי את כדור הפיזיו, נשכב עליו והחל להתנדנד קדימה ואחורה. בהמשך ישכב על כרית קטנה בכל פעם שירצה לנוח או להירגע מהפעילות בחדר. לדעתי, חגי מווסת את עצמו כששוכב על הבטן מכורבל עם, או על, חפץ מכיל, המשמש לו כאובייקט מעבר (ויניקוט, 2005). בהמשך תהיה זו עמדת מוצא, נמל בית אליו יחזור וממנו אאתגר אותו ליציאה למרחבי החדר.
במפגשים הראשונים חגי שחזר בדייקנות מופלאה את הפעילות שעסקנו בה בחדר במפגש הקודם, וממנה המשיך ויצר משחק חדש לאותו היום.
למפגש השני הגיע חגי עם אימו. הפעם הביא לחדר יותר כעס, וביטא אותו תוך שימוש בכוח: דחף, משך, בעט בכדור הפיזיו, התנגד. ורץ החוצה לגינה מספר רב של פעמים. "יש יותר אוויר בחוץ", אמר.
הבנתי שכדאי לשלב בתוך ה-setting הטיפולי את הפנים והחוץ באופן ממוסד וברור. מאחר והמטרה המוצהרת של הטיפול הייתה לעבד מחדש את חוויית הלידה של חגי, התחיל להתבהר, גם בעזרתה של הדס לוטסמן המדריכה שלי בטיפול בתנועה, שהחדר עבור חגי הוא הרחם ותעלת הלידה – ה"בפנים", תוך הגוף של אימא במהלך הלידה וההיריון, "זירת" הטראומה והעונג; ואילו הגינה והבוסתן הם עבורו מרחבי החוץ בהם "יש אוויר", חופש, חיים ומרחבי תנועה.
החל מהמפגש השלישי קבענו יחד כמה זמן נשארים בחדר, ומתי יוצאים שלושתנו החוצה כחלק מהמפגש. קביעת הזמן נעשתה בכל מפגש מחדש, תוך משא ומתן בין חגי להורה שהגיע לאותו מפגש. בתחילה הצורך של חגי לצאת מהחדר היה גבוה, ובהתאם עלו נושאים ורגשות דוגמת כעס, לחץ, עייפות, בלבול וכאוס. לאט, לאט, מתוך ההכלה של אלה, ניתן היה לחזור גם לזמן שבו הרחם שימש מקום מכיל ואוהב, מקום ללא זמן. בפגישות אלה נשארנו לאורך המפגש כולו בחדר. חגי ויתר על החוץ, ולא נדרש להתאוורר.
מטריצות הלידה על פי סטניסלב גרוף
בעקבות ניסיון רב שנים כמטפל וחוקר, הפסיכיאטר סטניסלב גרוף, מאבות הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, יצר מודל עבודה מקיף המתאים לטיפול בטכניקות של תרפיה חווייתית בנוסף להתייחסות לכלים המילוליים המוכרים. בעזרת שימוש באל-סי-די, היפנוזה, תרפיית גשטלט, טיפול בנשימה, ביואנרגיה ועבודת גוף הרחיב גרוף את יכולת ההכלה הטיפולית גם לנושאים פרינטאליים (היריון, לידה ומוות) וגם לנושאים טרנספרסונליים – חוויות של מרחבי זמן ומרחב אחרים ממרחבים היום-יומיים (Grof 1993, ליבליך 2009).
כאן אתייחס בקיצור רב לחלק השני במודל שיצר גרוף (Grof 1993), העוסק בחוויות מהממד הפרינטאלי – לארבע מטריצות הלידה. ארבע המטריצות שבנה גרוף קשורות בשלבים הביולוגיים של ההיריון והלידה, בשילוב עם תחושת ורגשות של אנשים בוגרים אשר חוו שלבים אלו באופן ספונטאני בטיפולים עם גרוף (ליבליך 2009).
גרוף הבין שהממד הפרינטאלי משמעותי הרבה מעבר ללידה הפיזית עצמה, וכי יש לו היבטים רגשיים, פסיכולוגיים ורוחניים. ממד זה אף מהווה, לדעתו, שלב מעבר בין הלא-מודע האישי ללא-מודע הקולקטיבי. מדובר בחוויה עוצמתית ומשמעותית המהדהדת בכל מרכבי האישיות כולם, ומושפעת ומשפיעה גם ברמת הארכיטיפים הקולקטיביים.
השלב הראשון, או בלשונו של גרוף, מטריצת הלידה הבסיסית הראשונה (BMP1 - Basic Perinatal Matrix) מתייחס לשהות ברחם. הבסיס הביולוגי והרגשי של שלב זה הוא האחדות הסימביוטית של העובר עם אימו בעת שהותו וצמיחתו ברחם. תקופה זו אמורה להיות מזינה ומיטיבה, אך תיתכנה כאן הפרעות קלות וקשות לשהות האידיאלית הזו, בדמות גורמים פיזיים, רגשיים, כימיים וביולוגים, כמו למשל רעב, חרדה, שימוש באלכוהול או ניקוטין מצד האם ועוד (Grof 1993, pp. 33-44 , ליבליך 2009, עמ' 162-167). במקרה של חגי, שלב ההיריון עבר עליו ואימו בנעימים: "היינו בגן עדן", סיפרה האם, "אכלנו, ונחנו והיה בינינו קשר טוב, הרגשתי אותו והייתי קשובה אליו. זו הייתה תקופה טובה".
השלב השני, BMP2, מתייחס לשלב הראשון של הלידה, שלב הצירים הראשונים. ראשו של התינוק מבוסס במבוא האגן והוא מוכן להיוולד, צוואר הרחם סגור היטב והרחם מתחיל להתכווץ, ציר ועוד ציר ולתינוק כרגע אין מוצא.עליו לשרוד את התקפת הצירים הסוגרים ולוחצים עליו בעוצמה ההולכת וגדלה ומשבשים מדי פעם את זרימת החמצן והדם מהשליה אליו. הרחם הופך ממקום מכיל והרמוני לסוגר ותוקפני. התחושה העיקרית בשלב זה היא של תקיעות. מולה עולים רגשות כמו חרדה, חוסר אונים, בדידות, ייאוש ועוד (Grof 1993, pp. 45-56, ליבליך 2009, עמ' 167-173).
גרוף איננו מתייחס לעוברים, כמו חגי, שאימותיהם קיבלו השראת לידה. הצירים תחת השפעת הפטוצין הניתן בזירוז עשויים להיות עוצמתיים, תכופים וכואבים מאוד לאם ולתינוקה השבוי ללא מוצא ברחם מתכווץ.
ב-BMP3 חווה התינוק, אליבא דגרוף, מאבק בין מוות ללידה (לחיים). בשלב זה התינוק מפלס את דרכו בתעלת הלידה. המעבר צר, הכוחות המופעלים עליו הם אדירים. נוזלי גוף שונים מקיפים אותו. התחושה היא של אנרגיה אדירה (Grof 1993, pp. 57-78, ליבליך 2009, 173-180. חגי שהה בשלב הזה שעות ארוכות. בשל גודלו, המעבר בתעלת הלידה היה עבורו ארוך ומפרך, ולבסוף, במקום לצאת אל העולם בתחושת רווחה וניצחון, נשאר תקוע בפתח היציאה שעות רבות. תקיעות זו תשפיעה על חייו גם שש שנים לאחר הלידה. חרדות ופחדים סביב חיים ומוות מלווים אותו בכל פעם שהוא נכנס למקום סגור (מקלחת,שירותים, מעלית), ובכל פעם שהוא או משהו מיקיריו סובל או אמור לסבול מכאב פיזי.
בשלב הרביעי והאחרון, BMP4, חוויית המוות והלידה מחדש מתרחשת הלידה עצמה. המאבק מסתיים, והתינוק יוצא לאוויר העולם. הילד יוצא לחייו כאינדיווידואל , ועם חיתוך חבל הטבור הושלמה ההפרדה הפיזית מהאם. לקראת ההפרדה הזו התינוק המצוי בתעלת הלידה לקראת יציאה, בין שלב 3 לשלב 4, חווה הרגשה של הפסקת קיום בכל רמה אפשרית. הוא חווה את מות האגו, סוף החיים כפי שהכיר אותם עד כה (Grof 1993, pp. 69-79, ליבליך 2009, עמ' 180-185).
חגי לא זכה לנצח במאבק אל העולם. הוא לא זכה להיוולד לחיים בכוחות עצמו. אחרי שעות של תקיעות הובהלה אימו לניתוח קיסרי חירום. רופא מיילד משך אותו ברגלו הימנית החוצה אל חייו החדשים.
חוויית התעלה על פי חגי
אימו של חגי סיפרה שבשלבי הלידה הראשונים הם היו עדיין צוות. היא חשה אותו חותר ומחפש מוצא החוצה. מאוחר יותר, בשעות הארוכות של התקיעות הקשר ביניהם נותק. אז חוותה האם ייאוש, מותשות ורצון לוותר ולמות. את מה שחווה חגי ניתן להבין מתוך החומרים שעלו בחדר במהלך עיבוד הלידה ומתוך הפחדים הגדולים שהביע סביב לידת אחותו הקרבה ובאה. הוא "נלחץ מזה שיכאב לאימא בלידה". דיבר ושאל על הכאב האפשרי לאימו שוב ושוב. בשבועות סביב לידת אחותו היה חגי חסר שקט, מצבי רוחו נעו בטלטלה חזקה בין התכנסות והעלמות לבין פרצי זעם. חגי פחד מאוד שאימו עלולה למות בלידה, לעתים אף דאג לחייה של העוברית.
לאט, לאט באמצעות משחק, מילים ומשפטים קצרים, ביטוי של רגשות והתנהגות חגי רוקם את סיפור הלידה שלו. ויותר מזה – הוא מאפשר לעצמו לחוות מחדש את אשר חווה אז, שם, בלידה לנוכח העדות המכילה, המווסתת, לעתים מאתגרת והתומכת שלנו, של הוריו ושלי, בחדר ובחוץ.
במרחב הפנימי שחזר חגי את הפחד שחווה: במשך מספר מפגשים עוקבים נהג להחשיך את החדר: לכבות את האור, לסגור את הדלת ואת התריסים. וכשהחדר היה חשוך, הפך למפלצת והפחיד אותנו המבוגרים. אנחנו השמענו קולות מבוהלים ואמרנו שאנחנו מאוד פוחדים. פעם אחת באו חייזרים ויצורים מאיימים נוספים, וחגי הציל את אימו ואותי מידיהן הרצחניות. סוף סוף יכול היה לחוות הצלחה אומניפוטנטית והישג חשוב לשחזור הנרקיסיזם הבריא שלו, חוויה שנמנעה ממנו בלידתו.
אביו של חגי סובל מאלרגיה לאבק, ולכן בכל פעם שחגי אטם את החדר אבא סבל מחוסר אוויר והתעטש ברצף. אמרנו ש"לאבא קשה לנשום עכשיו. קשה לנשום במקום סגור ואטום". חגי שמע ולכאורה, לא התייחס. נשארנו בחושך האטום.
במקביל, המרחב החיצוני התרחב במהלך המפגשים. עברנו את הגדר ויצאנו לשדה בר, יצאנו יחד לגן משחקים והרחקנו עד לרחוב המקביל.
בחדר, פגשנו את הזחל. בעיבוד חוויית לידה, אני משלבת ביוזמתי את הזחל הגדול. משחק עשוי מניילון וחישוקים: ראש גדול של זחל מחייך, שאנו מחברים לו גוף עשוי אף הוא ניילון וחישוקים. הילד עובר בזחילה בתוך הגוף ו"נולד" מהראש (או להיפך), ותוך כדי אנחנו משחזרים ומעבדים את הקשיים שחווה בלידתו המקורית. אם הוצא באחת בניתוח חירום, ניתן לו בזמן השחזור זמן ואישור לנוע בקצב הנכון לו; אם הופרד מהאם ונלקח לבדיקות, או שהאם ישנה (כמו במקרה של חגי), נקבל אותו בברכה ובשמחה כשיצא מהזחל שוב ושוב; אם הלידה הייתה ארוכה וקשה (כמו במקרה של חגי) נלטף אותו ונעודד אותו תוך כדי זחילתו בתוך גופו של הזחל. העידוד ייעשה תמיד מתוך כוונה רבה. הרעיון שעומד מאחורי ההתנהלות כאן, ובטיפול בטראומה בכלל, הוא שיש להשלים את הפעילות שנקטעה, שלא הגיעה לכדי מימוש – ומתוך ההשלמה יגיע שחרור וריפוי.
הזחל היה אהוב על חגי. ושיחקנו איתו רבות. פעמים רבות "נתקענו" בו בגרסאות שונות על מנת להציף ולעבד את התקיעות של חגי אז ושם בזמן לידתו. באחת הפעמים, אימא זחלה באומץ, עם בטן של חודש תשיעי בתוך הזחל, ונתקעה; הפעם נתקעה באמת. כשחגי קורא לה לצאת ומושך אותה מהידיים ואני דוחפת מהרגלים אמר חגי: "גם אני נתקעתי פעם... ולא היה לי אוויר. עד שאימא באה ועזרה לי לצאת. צעקתי: הצילו! ואימא שמעה ובאה".
אני כמוצאת שלל רב מסתכלת בעיניים גדולות שואלות אל אימא, ויחד סיפרו על איזשהו מתקן שהיה להם בחצר ביתם שחגי טיפס עליו ונתקע... ואני חושבת לעצמי על השחזור של הלידה.
מעניין לציין שבמפגשים בהם השתתפה אימו של חגי שוחזרו יותר נושאים סביב כעס, פחד ובדידות לצד גבולות ומסגרת, בעוד במפגשים בהם השתתף האב היה יותר חוסר סדר לצד משא ומתן, ביטוי פיזי לאגרסיות, חוסר אוויר, ונושא הזמן או האין-זמן הובאו על ידי חגי לחדר.
בעיבוד הלידה בחדר היו ההורים שותפים – שותפים למגע, שותפים למעבר של חגי ב"תעלת הלידה" ומקבלים אותו בחום ובשמחה אל חיקם – מה שלא התאפשר בלידה המקורית. רעות, אימו של חגי, עברה בעצמה תהליך בזכות שותפות זאת. רעות נשאה רגשות אשם כבדים סביב לידתו של חגי. אבחונו כילד הסובל מ-PDD רק הוסיפו על רגשות אלה. בהתאם, רעות גוננה על חגי וסוככה עליו. אולם ככל שחגי התחזק כך גם אימו יכולה הייתה ליצור נפרדות – לתסכל ולשאת את כעסיו.
איזה כיף שאין שום זמן
זמן הוא אחד המשתנים המשמעותיים שחשוב להתייחס אליהם כשמעבדים מחדש לידה של מי שקיבלו השראת לידה עם היוולדם (Ray & Mandel, 1987) אז, בלידה, מסיבות שונות, לא התחשבו בקצב ובזמן שלהם, ודחפו אותם החוצה בעזרת צירים סינתטיים – צירים שהם לרוב ארוכים, תכופים וחזקים יותר מאשר צירים בלידה טבעית. לרוב קשה יותר להתמודד עם הכאב של צירי הפיטוצין מאשר עם צירים רגילים, גם משום שלעתים קרובות הם מאופיינים בשני שיאים במקום אחד, ואז הגוף לא מספיק להפריש די אנדורפינים, חומר כימי טבעי המשמש לשיכוך כאבים. כתוצאה מכך, מתן פיטוצין בהשראת לידה, מלווה לרוב גם במתן משככי כאבים מלאכותיים (בלאסקאס, 2004, 265).
מרכיב הזמן הובא על ידי חגי לשחזור ולעיבוד מספר פעמים ובדרכים שונות. באחד המפגשים הראשונים, החליט חגי לבנות מסלול משימות בן עשר תחנות: לסדר את בעלי החיים בשורה, להרכיב פאזל ספרות בסדר עולה, לקפוץ עשרה דילוגים בחבל, לשכב על כדור פיזיו ולהתקדם איתו מרחק מסוים עד לזרועותיו של אבא המקבל אותו באהבה ועוד.
לרוב התחנות הוקצב זמן פעילות, עליו החליט חגי. היו גם תחנות חופשיות משוחררות ממדידת זמנים וגם עליהן החליט חגי. "האם אתה רוצה את עזרתנו?", שאלנו. והוא ענה בפשטות: "אל תעזרו לי, אבל תעודדו אותי". ועודדנו אותו ועוד איך... חגי עמד במשימות שהציב לעצמו. במשימות קצובות הזמן ובמשימות המשוחררות ממדידת הזמן. ומהמפגש הזה נוצר משפט תוך כדי הפעילות בתחנות: "איזה כיף שאין שום זמן", ומהמשפט הזה יצרנו אביו ואני שיר. שרנו לו ועודדנו אותו: "איזה כיף, איזה כיף שאין שום זמן". המשפט – במתכונתו הארוכה: "איזה כיף שאין שום זמן" או במתכונתו הקצרה: "אנחנו באין זמן" – נוצר במפגש ההוא, וליווה אותנו כקודים פנימיים שלנו, במפגשים הבאים.
לרוב, אחרי שנכנסנו לחדר וחלצנו נעליים, התחלנו כל מפגש בסימון זמן המפגש בעזרת מדבקות שחגי הדביק על השעון. מדבקה לאיסוף המשחקים, מדבקה לסיום – ולעתים גם מדבקה לזמן בו יוצאים החוצה. מספר מפגשים לאחר מסלול המשימות, נכנסנו לחדר כהרגלנו, והפעם כשהגיע זמן הדבקת המדבקות חגי סובב את השעון והדביק את המדבקות מאחור על גב השעון. לשאלתי – איך נדע מתי לסיים?, ענה: "לא נדע". התחלנו לשחק כרגיל, חגי מפיל את עצמו על אבא ואבא מקבל אותו שובו ושוב בשמחה. ואז קם חגי ניגש לשעון ומוציא ממנו את הסוללה, לא מוכן להחזירה ואף זורק אותה רחוק מתחת לספה. נשארנו בחדר ללא זמן. התיישבנו שלושתנו. אמרתי: "טוב, לא נדע מתי לצאת מהחדר, כי אין לנו זמן". אבא אמר: "אימא תדאג כי לא נחזור הביתה בזמן... ואולי לא נספיק לקנות ארטיק כי היום יום שישי והחנות תיסגר...".
חגי רק הקשיב ואז קם והחשיך את החדר, ואנחנו "פחדנו נורא" מהחושך. כך במשך מספר דקות. ופתאום, משהו השתנה, ולמרות שאבא המשיך להתעטש ולמרות שהחדר המשיך להיות אטום וחשוך, הבנו שאנחנו לא פוחדים כי אנחנו לא לבד בחושך. נשארנו יישובים כולנו בשקט, ביחד, בחושך וב"אין-זמן" המיטיב והמנחם. באיזשהו שלב חגי ביקש את עזרתו של אבא למצוא את הסוללה ולהחזיר את הזמן לחדר.
במפגש נוסף חגי רצה לצאת החוצה. מחוגי השעון היו רחוקים מהזמן בו נקבע לצאת, וחגי התעקש. חסמנו אותו ולא אפשרנו לו לצאת וכך שוב ושוב. המפגש הפך פיזי, מעין משחק בו חגי מנסה בכוח ובתחבולות לצאת מהחדר, ואבא – ובעיקר אני – לא מאפשרים לו. ואני מושכת אותו ברגלו הימנית פנימה (הרגל שבה נמשך החוצה לעולם). באיזשהו שלב פרץ חגי את דרכו אל הדלת ויצא החוצה. כועס ונעלב סגר את הדלת ונעל את הרשת, משאיר את אבא ואותי בחדר החשוך באין זמן המעיק. והוא מנצח וכועס מחוץ לדלת, במרחב הפתוח בחוץ. סוף סוף הצליח להבקיע את דרכו החוצה. ניצח במאבק – ואף נעל את "הרעים" בחדר (ברחם) החשוך והאטום. "מגיע לכם" אמר.
הוריו של חגי החלו לספר בתקופה זו על שינויים גם בחיים מחוץ לטיפול. חגי נרגע מדאגתו הגדולה לחיי אימו ואחותו, וחזר לשתף פעולה בחיי הבית. הוא החל מגלה יותר עצמאות, מעז ויוזם סיטואציות חברתיות. ברבות מהן הוא זוכה לתגובה אוהדת מחבריו, ולעתים מתאכזב ונפגע, אך יכול להכיל את אלו ואלו. לראשונה הוא השתתף בכיתה, ואף ביקש לצאת לטיול כיתתי.
בספרו 'להעיר את הנמר' מציין פטר לוין (1999, עמ' 67) רשימה של אירועים העשויים לגרום לתגובות טראומטיות מאוחר יותר בחיים. טראומה עוברית וטראומת לידה נמצאות בראש הרשימה. טראומה פרה נטאלית ופרינטאלית, כלומר אירוע מטלטל מזמן ההיריון, הלידה ובשבועות הראשונים לחיי התינוק נחשבת לטראומה אינטנסיבית במיוחד (Global High Intensity Activation) המשפיעה על המערכת של התינוק בכללותה. לפי שיטת ה-Somatic Experiencing שפיתח לוין, אירועים כמו ניתוחים מוקדמים, חנק וטביעה עשויים להיות דומים ברמת האינטנסיביות ובאופן השפעתם על האדם ומערכותיו.
לתינוק הנולד אין לאן לברוח אם הצירים שחווה לאורך לידתו כה עוצמתיים, תכופים וכואבים. כתוצאה מהשראת הלידה שמקבלת אימו, האנדורפינים שמפרישים גופו וגופה של אימו לא מספיקים על מנת להרגיע אותו, והוא סובל מלחץ וכאב רב. כך קרה לחגי, שסבל שעות ארוכות, רגלו נשברה בשלושה מקומות, וראשו התארך כתוצאה מהלחץ. הוא היה בסכנה. בתגובה לאיום המתמשך גופו ומערכת העצבים הצעירה שלו הוצפו בהורמוני-דחק ובפרצי אנרגיה חזקים, ונעו במהירות מרצון להילחם, לרצון לברוח או לוותר ולקפוא. חגי נכנס למצוקה גדולה, שרישומה ניכר בו גם שנים אחרי שהלידה הסתיימה.
לפני שבועות מספר, לקראת סוף הטיפול שלנו, הביאה אימו של חגי את הבשורה: חגי אובחן מחדש והוא יצא מהספקטרום האוטיסטי. כבר לא סובל מ-PDD-NOS.
זו אכן בשורה משמחת מאוד.
אולם איתה עולה שאלה לא פשוטה: אוטיזם - או השפעתה של לידה טראומטית? אולי חגי מעולם לא היה בספקטרום האוטיסטי ומה שנמצא באבחון הראשון (בגיל 3-4 שנים) הם רישומי הטראומה שנוצרה בו בעקבות הלידה הקשה שחווה? אולי חגי סבל מטראומת לידה? טראומה שגרמה לכוחות אגו להיסגר פנימה ונראתה כמו תפקוד אוטיסטי?
ואולי עצם הבחירה של ההורים בטיפול בטראומת הלידה של חגי ולא בטיפולים סביב התווית של PDD, אפשרה את השינוי? רמז לתשובה על כך ניתן למצוא בדברי אימו: "כשחגי הוגדר PDD, התחלתי להתנהג אליו כמו אל ילד PDD, ויותר מזה הוא עצמו התחיל להתנהג כמו ילד PDD. [...] עכשיו, כשהאופציה שכל ההתנהגויות והפחדים שלו נובעים מטראומה ולא מהגדרה אורגנית כזו או אחרת, אני מתנהגת אליו כמו אל ילד רגיל. כן, שיש לו פחדים כתוצאה ממה שחווה. אבל ילד רגיל..."
בשבוע שעבר הגיעו חגי ואימו למפגש מסכם לטיפול שלנו. חגי גבה, רזה, תנועותיו חינניות, עיניו מאירות. כתבנו ברכות זה לזה. ברכות לשנה החדשה וליום הולדתו. היה זה מפגש מרגש, כדרכו של מפגש פרידה של שותפים ותיקים למסע. הפעם נשאר חגי בחדר לאורך כל המפגש.
תודה לחגי ולהוריו על האמון ושיתוף הפעולה. ותודה לאסף רולף בן-שחר על הארותיו.
מקורות
אודנט, מ' (2006), לידה יוצאת דופן: הניתוח הקיסרי. גרסה אלקטרונית בעברית באתר www.birthathome.co.il .
בלאסקאס, ג. (2004), לידה פעילה – המדריך ללידה טבעית, אלטרנטיבות.
בן שחר, ח' (2011), לידה טראומטית והשפעתה על התמודדות עם תחושת איום ואתגרי חיים. באתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=2556
ויניקוט, ד"ו (2005), משחק ומציאות, עם עובד.
לוין, פ' (1999), להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה, אסטרולוג.
ליבליך, מ' (2009), האדם שבקצה האגו – פסיכולוגיה טרנספרסונלית מפגש בין מזרח למערב. פרק 5: לידה, חיים ומוות - סטניסב גרוף, עמ' 150–185. כתר, רימון.
Grof, S. (1993), The Holotropic Mind – The Three Levels of Human Consciousness and How They Shape Our Lives, Harper San Francisco. pp. 33–79.
Ray, S. & Mandel, B. (1987), Birth and Relationship: How Your Birth Affects Your Relationships. Celestial Arts.
