התמודדות עם תופעת התקשורת הכתובה מחוץ לפגישות בטיפול בנפגעות תקיפה מינית
משמעויות תיאורטיות ופרקטיות
מאת שירה לרר וד"ר נועה בר חיים
צְרִיחוֹת שֶצָרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת
בִשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרזֶת מִלִים מְלַבֶבֶת,
לְסֵפֶר שִירַי הַלָבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לא גִלִיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַף הֶחָתוּם בִי בְאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶל הַלֵב הַכּוֹרֵעַ
יַד כּל בִמְנוּחָה תְמַשֵשׁ.
(ספר שירי/ רחל)
כתיבה כמרחב מוגן מטראומה
עבור רבות מהמטופלות אשר עברו טראומה מינית ממושכת בילדותן יש לכתיבה משמעויות ייחודיות, ולתקשורת הכתובה עם המטפלת פונקציות ייחודיות חשובות.
בעבודתנו עם נפגעות תקיפה מינית ממושכת בילדות אנו עדות לכך שנפגעות רבות מוצאות בכתיבה מפלט (הן במהלך הפגיעה, אחריה ובתהליך העיבוד בטיפול הנפשי). כמו הכתיבה, כך גם הפניה אל טקסטים כתובים בכלל, שמנסחים את התחושות והמילים הלא ניתנות לדיבור. הכתיבה היא מרחב מוגן מפגיעה מינית, הנתון לשליטתה הבלעדית של הנפגעת, בעיקר משום שהיא יכולה לדאוג לכך שהטקסט לא יתגלה ולא תהיה אפשרות למפגש עם קהל קורא או שומע. בכך מהווה הטקסט הכתוב סוג של טקסט סודי: מילים שאסור לאף אחד להיחשף אליהן.
אפרת הברון (2010) כותבת בעבודת הדוקטורט שלה "לומר זאת אחרת – לדבר על גילוי עריות בשפת הספרות" כי השפה בהקשר של גילוי עריות הופכת להיות "שדה הקרב בין מה שניתן לומר אותו (ולחשוב אותו) ובין מה שהוא אסור" (עמ' 65, שם). עוד מתארת הברון את "השיגרה המנומסת של הדיאלוג" (עמ' 67, שם), שמסמלת את הפער בין מה ש"מותר לדבר עליו" – הן במרחב הדיאדי והן במרחב הציבורי הגדול יותר (בהקשר זה גם המרחב המשפחתי נחשב מרחב ציבורי) – לבין התכנים "שאסור לדבר עליהם". ילדים לומדים את כללי הדיאלוג הללו וכאשר הם חורגים מהם הם זוכים למבט משתיק ותנועות מבוכה של ההורים העדים.
בכל משפחה קיים מבט ממשמע וממשטר שמטרתו לסמן לילד שאסור לעשות דבר-מה, אך אותו מבט מקבל משמעות נוספת של סוד ואיום כאשר מדובר במבט של התוקף או במבט של צופני סוד הפגיעה על נפגעי ונפגעות תקיפה מינית מתמשכת בילדות. מבט שכזה הוא בבחינת "עלית מדרגה" מהמבט הנוזף של האם המבחינה כי ביתה חשפה רכילות משעשעת, היות וזהו מבט שחולק סוד איום, בלתי ניתן לחשיפה ובוודאי שלא מעורר חיוך. המבט מזכיר את האיום המתמיד, המעשים המביישים והאשמה המשתקת.
כתוצאה מכך, כאשר ילד או ילדה צעירים חשופים לפגיעה מינית מתמשכת על ידי אדם מוכר המשמעות של השאלה "על מה מותר לדבר ועל מה אסור?" מקבלת כפילות מבלבלת ומאיימת. במשפחה שבה קיימת פגיעה מינית, כל התכנים המתארים במילים את אותה התקשרות מינית כפויה, אסורה ומתעללת לא רק שאין להם "מרחב מתאים" שבו כן מותר לדבר עליהם, אלא שהחוויה הפנימית של הנפגעת היא שיהיה עליה לשלם מחיר כבד ביותר במידה ואכן ידוברו באיזשהו אופן (גם אם לא נאמר איום שכזה באופן ממשי). אותם תכנים נשארים ללא שפה, ללא מילים וללא אפשרות להביע אותם באופן גלוי. חוויית האין מילים מתעצמת כאשר מדובר בנפגעת שחוותה פגיעה בשלב פרה-ורבלי.
כך, נפגעות רבות מצאו בכתיבה מרחב חופשי מפגיעה במהלך ההתעללות יחד עם חופש ממבט רואה וממשטר, שהרי הכתיבה אינה דיבור ממשי – אין קהל שומע או קורא. בתוך מרחב זה מתאפשרת לנפגעת חווית שליטה מסויימת. ניתנת אפשרות לספר את סיפור הפגיעה באופן גלוי, לא דיסוציאטיבי ומיישיר מבט כלפי העצמי הפגוע. במידה מסויימת ניתנת כאן העדות הראשונה של הנפגעת, קודם כל לעצמה, בבחינת – "אני יודעת מה קורה לי ויש לזה מילים".
העובדה שנפגעת יכולה לכתוב לעצמה ביומן או בין מחברות בית הספר מילים המתארות את הפגיעה ולשמור אותן לעצמה, ללא מפגש עם קורא, מותירה את הסוד על כנו ומעמיקה את השתיקה, אך במקביל מפגישה אותה עם מרחב מוגן, שבו אפשר "לכתוב את הבלתי ניתן לדיבור ולהוציא את המילים החוצה". גם מרחב זה מוגבל תחת אותו צו השתקה מאיים. הנפגעת מפנימה את קול התוקף והציווי הפנימי שלא להמרות את פיו ולכן, עדויות אלו לרוב נשרפו, נמחקו ונזרקו מהאימה שמא יתגלו. כך קיבלו הטקסטים עצמם אופי דיסוציאטיבי היות שהשמדת התכנים הללו מאפשרת המשך מנגנון ההגנה של הקיום המפוצל והדיסוציאטיבי (כדוגמת: ילדת היום וילדת הלילה) המאפשר את התפקוד היום יומי.
במקרים בהם נפגעות אכן סיפרו באופנים שונים על הפגיעה: חשפו טקסטים, כתבו מכתבים או סיפורים לאנשים שונים (למורה בביה"ס, לבת-דודה, לחבר) ולא קיבלו מענה מתאים מתרחש אופן נוסף של "השמדת" תכנים כתובים. באופן זה מועמקת הדיסוציאציה ומשתחזרת חווית הנטישה ותחושת השגעון והבלבול.
היבט אחר, חשוב לא פחות בהקשר של הכתיבה כמרחב מוגן הוא העובדה שבשנים האחרונות עולה המודעות לקיומה של פגיעה שפתית קשה אצל חלק מן הנפגעות בילדות (Fox, Long & Langlois, 1988; Augoustinos,1987). רבות סובלות מקשיי ריכוז, דיסלקציה וכל הרצף של קשיי הלמידה למיניהם. הרקע לכך קשור הן להבניה המפצלת של השפה שתואר קודם והן לתהליכי הזנחה ראשוניים המקבילים לפגיעה, כולל שימוש באלימות מילולית מקטינה ומשפילה. השימוש בכתיבה מקילה מאד בעניין הזה, ויכולה להעניק תחושה של החזרת השליטה, הן סביב תכני הפגיעה והן סביב תכנים הקשורים ביכולת, בדימוי העצמי ובהצלחות. למשל, תחושת הפרסוניפיקציה והבעלות שקיימת הנלוות ליכולת להמשיג את הרגשות ליכולת לתאר במילים פלאשבקים באופן מדוייק בלילה בזמן אמת. או למשל, היכולת להתעמת עם הורה במכתב אישי (גם כאשר המכתב לא מועבר להורה מסיבות שונות).
מבטה של המטפלת בטקסט
האפשרות לכתוב למטפלת ולשלוח לה חומר כתוב בזמן אמיתי יכולה לייצר דינמיקה המגלמת כל אחת מפוזיציות ה"העברה – העברה נגדית" כפי שתוארו על ידי דיוויס ופראולי (Davis & Frawley, 1994). למשל, "הורה לא רואה – ילד מוזנח" במקרים בהם המטפלת אינה נענית כלל או אינה נענית באופן שלו ציפתה המטופלת למסרונים או מיילים שנשלחים בין פגישות. ברגעים אחרים משתחזרת הפרדיגמה של "מתעלל סדיסטי – קורבן זועם וחסר אונים", כאשר המטופלת חווה מצוקה אינטנסיבית, ומרגישה שהדבר שהיא זקוקה לו יותר מכל על מנת להירגע הוא תקשורת עם המטפלת בין הפגישות אך חווה את המטפלת באופן סדיסטי מחזיקה את "הטוב" שלה ואינה נותנת ממנו למטופלת. הפרדיגמה הזו לובשת אופי אחר כאשר המטופלת מציפה את המטפלת הנענית, באינסוף מסרונים ומיילים, חודרת למרחב החיים של המטפלת באופן בלתי נסבל וסדיסטי, בעוד המטפלת מרגישה חוסר אונים וזעם. דינמיקה שלישית שמתגלמת בשכיחות סביב התקשורת בין הפגישות היא הדינמיקה של "המציל הכל יכול והילד שהכל מגיע לו", כאשר המטפלת והמטופלת מצויות באשליה של הזמינות האינסופית, של האחדות, ושל ההכרח לתקן את הילדות שהתעוותה. כל אחת מפרדיגמות ההעברה הללו מתגלמות באקטים שבין הפגישות, וצריכים לקבל את משמעותם בתוך הפגישות כחלק מהעבודה הטיפולית השוטפת.
תקשורת בין פגישות בשלב ייצוב הקשר
עבור אנשים שעברו טראומה בילדות קשר נתפס כמשהו כואב. בשורש הדבר ישנה הזדקקות עמוקה, נואשת לקרבה, ואימה מפני נטישה, אבל לא פחות מכך - אימה מפני פגיעה המתרחשת בתוך קרבה ועל כן הזדקקות למרחק. רבות מהנפגעות סובלת מפוביה כפולה – מנטישה ומהתקשרות. למעשה הפוביה מהתקשרות והפוביה מנטישה, הן שני צידיו של אותו מטבע, אבל כל אחת מהן מפעילה מערכות פעולה אחרות: הפוביה מפני התקשרות פועלת דרך Flight or Fight, הפוביה מפני נטישה מפעילה מערכות פעולה של Attachment Cry, הצמדות, כניעה וכו' (Van-der Hart, Nijenhuis & Steele, 2006). פוביה כפולה זו היא הציר המרכזי בכל תופעות ההעברה וההעברה הנגדית במהלך מרבית שלבי הטיפול אם לא בכולם.
הנסיון הקליני המצטבר שלנו הראה לנו שהטיפול בפוביה הזו מתרחש בתוך הקשר הטיפולי על-ידי עיבוד סבלני ואיטי של ביטויי הפוביה השונים – ובלבד שהמטפל מחזיק את שני צידי הפוביה: צידה הנראה וצידה הסמוי. הצד הנראה יהיה לעיתים הפוביה מפני התקשרות, שביטוייה האופייניים הם: ביטול, זלזול, שמירת ריחוק, הטלת ספק בקשר, אמירות בנוסח "ברור שלא אכפת לך ממני, את מקבלת על זה כסף" וכו'. אצל אחרות הצד הנראה יהיה הפוביה מפני נטישה, שביטוייה האופיינים הם הצמדות, חרדה מפני כל ביטוי של נטישה, רצון לרצות, בדיקות מרובות של קיום הקשר וכו'. כאשר אנחנו מגיבות רק לצד הגלוי של הפוביה, מעודדות מגע עם מושא החרדה, לכאורה מאפשרות הירגעות, אנחנו צריכות לקחת בחשבון שבו זמנית אנחנו מזינות את הצד השני של הפוביה. האתגר הטיפולי לאורך כל הדרך ובפאזה הראשונה במיוחד הוא יצירת התקשרות יציבה ובטוחה, כלומר, עבודה עם כל החלקים המנותקים הרלוונטיים. המערך הטיפולי והקשר הטיפולי צריכים להיות יציבים וצפויים ומחזיקים את שני צדי הפוביה ככל שניתן.
תיאור מקרה לדוגמא: מטופלת אשר במודע עסוקה בפגישות בשאלה עד כמה באמת אכפת לי ממנה, מודאגת מכך שהיא משעממת אותי, שבקרוב יעבירו אותה למטפלת אחרת. מטופלת זו מודיעה לי, יום אחד, שלא תוכל להמשיך לבוא בשעה הקבועה שלה וכי יש צורך למצוא שעה אחרת. אני מציעה מספר אפשרויות, הן לא מתאימות לה, אנחנו משוחחות על הקשר בין החשש שלה שאינה משמעותית לי לבין ההתרחשות, אבל בכל זאת צריך גם למצוא פתרון ביומן. אני נדחקת לפינה, לא מסוגלת לסבול את האפשרות שאאמת את החשש שלה ש"היא לא מישהי שאני אלחם עבורה" ומציעה לה שעה בשעות הערב, בידיעה שהיא יודעת שאיני נוהגת לעבוד בשעות מאוחרות. היא מקבלת את הצעתי בשמחה ובמשך שבועיים הפגישות מתקיימות מאוחר בערב.
לאחר שלושה שבועות היא מבטלת פגישה בהודעת טקסט, ולא עונה לי במשך מספר ימים. בהמשך מגיע מייל עמוס וגדוש, היא נשמעת מבולבלת, חרדה, אצטט את הדבר המרכזי בעיני: "מאז שעברנו להיפגש בערב אני מרגישה שהשתנית, אני מרגישה שאת מצפה ממני להיות מאוד זריזה, וזה מלחיץ, אני כאילו לא מבינה מה את בעצם מצפה ממני. אני מרגישה שאני מתחילה לפחד ממך". כלומר האקט שמטרתו הייתה הרגעת הפוביה מפני נטישה, עורר את הפוביה מפני התקשרות, מפני הבלעות ומפני ניצול. למטופלת אין עדין כלים נפשיים לקבל את המחווה שלי והיא מעוררת בה חשד, שכן מניסיונה מבוגרים שמפרים את הכללים, או מבוגרים שעושים מאמץ לקרב אותה, הם מבוגרים מסוכנים. המוטיבציה שלי ללכת לקראתה מרגיעה אותה, ובד בבד מעוררת בה חרדה.
התקשורת הכתובה עלולה להוות דרך עוקפת לעיבוד הפוביה מפני התקשרות ונטישה, ולכן ליצור אשליה של עבודה עם חומרים קשים ומהותיים אך ללא התקדמות ממשית, ולעיתים אפילו לנסיגה בקשר הטיפולי ובחיים שמחוץ לטיפול. השימוש בתקשורת כתובה על מנת להעביר מסרים של הזדקקות, אכזבה, כעס, כמיהה וכו' מאפשר למטופלות לבטא רגשות או מחשבות שהן אינן מסוגלות לבטא במפגש הישיר. לכאורה, יש כאן רווח, מחשבות ורגשות רבים ועמוקים נחשפו, באו לידי ביטוי, אך בעצם אין בכך רווח. למסרים הכתובים יש לעיתים קרובות אופי מנותק, הם מבטאים את חוסר היכולת של המטופלות לעשות פרסוניפיקציה של רגשותיהן ואת חוסר ההכרה שלהן בממשיות ובסוביקטיביות של המטפלת.
לעיתים, עצם קיומה של תקשורת בין פגישות משמש עוגן כנגד דיסוציאציה של כל ההתרחשות בחדר הטיפול, כלומר חלק מהמאמץ לעשות פרסוניפיקציה, ופרזנטיפיקציה לטיפול עצמו. למשל, מטופלת אשר עברה פגיעה קשה וממושכת בילדות, התנהלה לאורך שנים רבות במציאות כפולה: מציאות נורמטיבית בשעות היום, והתעללות קשה בשעות הלילה. ועתה היא ממשיכה לנהל חיים כפולים: מציאות נורמטיבית ותפקוד מלא, לצד עולם דמיון מפותח ומלא בגיהינום העבר. היא אומרת: "בכל פעם שאת עונה למסרון שלי אני מופתעת מחדש מהעובדה שאת באמת שם, שאת דמות אמיתית שמתקיימת מחוץ לדמיון שלי".
לעיתים התקשורת הכתובה בין הפגישות מכילה את צידה הסמוי של הפוביה התקשרות-נטישה. מטופלות אשר אינן יכולות לבטא רגשות שלילים כלפי המטפלת, או מטופלות עם מבנה דיסוציאטיבי מורכב אשר חלקים אמוציונליים מסוימים אינם עולים בפגישות הטיפוליות, משתמשות במייל או במסרון כדי להישמע. לדוגמא, מטופלת ששואלת: "למה את עונה לי למיילים?" (שהגיעו בממוצע של שניים לחודש). התהליך הזה איפשר לנושא של הפחד שלה ללכלך את הבא עימה במגע ובהקשר של הטיפול להעביר אלי (המטפלת) את הטינופת שלה. העיסוק בכך הוביל אחר כך לשאלה: "למה את (המטפלת) כאן?", "למה זה מעניין אותך בכלל לעסוק בתחום הזה?", "מה את עושה עם הזיכרונות הטראומטיים שלי? מה האינטרס שלך?". הפחד מהיקשרות מגולם באינטראקציה הזו ומחזיק את השאלה המרכזית – האם גם אני כאן כדי לפגוע בה? השיחות הללו איפשרו המעטה הדרגתית של המיילים מחוץ לחדר. הלמידה החשובה היתה שאקט של יציאה מהחדר, שיכול להידמות לקשר שמתחיל להתפצל (ילדת היום וילדת הלילה...הקשר בחדר והקשר במייל) היווה בסופו של דבר אקט מגן, המשך של הקשר הטיפולי, וחזר להתרכז בתוך החדר בצורה אינטגרטיבית ולא מפוצלת. לכן, כמעט שלא היה צורך בקיומו בהמשך הטיפול.
התוכן המושמע בשלב זה (למשל התוכן הכתוב במייל) הרבה פחות חשוב מהבנת הדינמיקה של ההתקשרות (Attachment). אין ערך רב לכעס או לאכזבה שהובעו לחלל העולם, אם לא ניתן לדבר עליהם פנים אל פנים. מסרון יכול לרמוז על רגש שלא מובע בפגישות, ולהוות נושא לשיחה שמוקדה יהיה חקירת הרגש (למה, איך, מתי). אבל באותה מידה יש לחקור את הפנטזיה של המטופלת באשר לדרך שבה ישפיע הדיבור על הרגש הזה, על הקשר עצמו. שיחה שתתנהל במנותק (דיאלוג בטקסטים) תשמר את המבנה הדיסוציאטיבי.
תקשורת כתובה בשלב עיבוד הזיכרונות הטראומטיים
קושי מהותי נוסף בתקשורת כתובה בין הפגישות, קשור לעבודה הטיפולית על הפוביה מפני פעולות מנטליות ומפני זיכרונות טראומטיים. מי שעובד עם נפגעי טראומה התנסה בנזק שעלול להיגרם מחשיפה מוקדמת וישירה מדי לזיכרונות. נזק שבדרך כלל יתבטא בדיסוציאציה מוגברת. כדי לאפשר עבודה עם הזיכרונות הטראומטיים לצורך אינטגרציה שלהם, הקשר הטיפולי צריך להיות יציב, הפוביה מפני התקשרות ונטישה צריכה להיות מוכלת פחות או יותר והמטופלות צריכות להגיע למצב שבו הן אינן פוביות מפני הפעולות המנטליות של עצמן (Van-der Hart, Nijenhuis & Steele, 2006). למטופלות שעברו טראומה ממושכת (בעיקר בילדות) יש מנגנון של חרדה והימנעות מפני כל מפגש עם עצמן מתוך הנחה בסיסית לא מודעת שהמפגש עם עצמן יביא כאב נפשי בלתי נסבל. הן חוששות לחשוב את מחשבותיהן, לחוש את תחושותיהן ולהרגיש את הרגשותיהן. יש אצלן חרדה והמנעות מהידיעה שהן כועסות, משתוקקות, מקנאות, והן חרדות לחוש רעב, עייפות, גירוי, סקרנות וכו'. על מנת לטפל בפוביה מפני הפעולות המנטליות, מתבצעת חשיפה הדרגתית של המטופלת לפעולות המנטליות שלה, עם דגש על חשיפה הדרגתית, מבוקרת, בתוך קשר(שם).
מסרונים, מיילים, יומנים וציורים המתבצעים בין פגישות, בעיקר בשלבי הטיפול הראשונים (אשר יכולים להמשך שנים), הם בדרך כלל ביטוי להצפה רגשית, או לפלש-בק מלא, שקורה למטופלת כאשר היא רחוקה מהמטפלת, אינה יכולה להיעזר בה על מנת לווסת את החוויה, ואינה יכולה להיעזר בה על מנת לבצע סינתזה מונחית של הזיכרון (Boon, Steele & Van der Hart, 2011). זאת ועוד, שיחזור הזיכרון הטראומטי, או חלק ממנו, בצורת פלש בק מועבר על-ידי מייל או מסרון משחזר את המצב שבו אין אפשרות להכיל את הזוועה, המטופלת שוב לבד, שוב ללא כלים מנטליים מתאימים, ועל כן יש סיכון גבוה שיופעל שוב מנגנון הדיסוציאציה, אלא שהפעם מדובר ברה-טראומטיזציה, ולזיכרון הטראומטי שינותק שנית, יצטרפו גם אלמנטים בלתי נסבלים שונים מתוך החוויה הנוכחית.
לעומת זאת, האפשרות להיות במגע עם אדם משמעותי חיצוני בזמן מצוקה, לדעת שהדברים שנכתבו ייקראו ויישמרו ב- Mind של אדם אחר, ויזכו להתייחסות במפגש הטיפולי הקרוב היא אפשרות חיונית בדרך לאינטגרציה. במובנים רבים ניתן לראות את ההיבט הזה של התקשורת הכתובה בין המפגשים כ"אובייקט מעבר". מכיוון שהנפגעות שקועות לגמרי בעולמן הפנימי, ובמגעיהן עם העולם אינן מסוגלות להפנים אוביקטים ויחסי אוביקט מיטיבים, השימוש הניסיוני עבורן בהתקשרות עם המטפלת גם כאשר היא אינה נוכחת, הוא שלב התפתחותי אשר במידה שיטופל כראוי יעודד את תהליך ההפנמה של המטפלת והיחסים עמה ולכן הצורך בתקשורת כתובה בין המפגשים ילך ויצטמצם.
כאשר המטופלות מעבירות חלקים מסיפורן דרך תקשורת כתובה, הכתיבה עשויה להיות מעין "קפיצה נחשונית". כולנו מכירים את התופעה שבה אנו מעיזים לכתוב במכתב את מה שלא היינו מעזים לומר בעל פה. אבל כשמדובר בקשר מתמשך (ולא במכתב פרידה למשל), ועל מנת שתהיה לדברים הכתובים משמעות, צריך לשוחח עליהם בעל פה. חומר כתוב שלא עובד בעל פה, הוא חומר שמצוי בקפסולה, הוא סוד שידוע לשני אנשים, אבל הם אינם יכולים לגעת בו. האפשרות לחלוק את הכתיבה עם המטפלת: להביא לה לקרוא טקסטים, לשלוח מייל עם שיר/מחשבות וגם מסרון מאפשרת את ההתמודדות החשובה הזו. גם כאן, כאמור, סכנת השיחזור קיימת בדמות פיצול ומבחן של המטפלת – תגיב/לא-תגיב ואיך. קביעת כללים ברורים יאפשרו סינתזה מונחית מותאמת. למשל: "תמיד נדבר בחדר על כל טקסט שאקרא", "לא אגיב בכתב", "מבקשת לקבל את הטקסט במייל או בחדר בזמן הפגישה ולא במסרון כי זה לא מתאים" וכדומה. חלק משמעותי בסוג כזה של שיחה (מלבד קביעת החוזה עצמו) הוא דיון בשאלה מה מונע מהמטופלת לעסוק באותם חומרים בתקשורת בלתי אמצעית. מהם הפחדים, הפנטזיות, המשאלות, אשר קשורים בתקשורת בלתי אמצעית לעומת תקשורת כתובה.
לצד הנשים שהכחידו את הטקסטים שכתבו במהלך הפגיעה ישנן נפגעות אחרות שמעידות שהן שומרות את היומנים, מכתבים, סיפורים וכדומה וישנן מטופלות שחוזרות לטקסטים הללו. ייתכן שהן יספרו בפגישה ששבו לקרוא ביומן "מאז" וישנן גם נשים שמביאות את הטקסטים איתן לחדר ומבקשות לקרוא אותם בחדר. מדובר ברגעים ייחודיים של אינטרגרציה בשל העובדה שמדובר באקט של ריאליזציה וחיבור בין הזיכרונות הכואבים להווה המוגן בחדר הטיפול. יש להתכונן כמובן לשלב זה וליצור אפשרות של סינתזיה מונחית ונשלטת שתאפשר את המנטליזציה הנדרשת.
סיכום
הכרחי לפגוש את הזיכרונות הטראומטים רק כאשר המטופלת והמטפלת יכולות להכילם מבלי דיסוציאציה נוספת, ורק כאשר הקשר הטיפולי יציב דיו על מנת לעבד את הרגשות, המחשבות והתפישות שעולות לאחר כל מפגש – ולו עם חלק קטן ביותר – מן הזיכרון הטראומטי. אל מול ההכרח הזה, קיימים הצורך של המטופלות לספר את סיפורן, החשש העמוק שלהן להיות שוב מושתקות, החשש של המטפלת להימנות על ה'משתיקים', ההכרה בחשיבות המיוחדת של הכתיבה בחיי רבות מן הנפגעות וכן ההכרה בחשיבות של הכתיבה ביחסים הטיפוליים.
בכל מקרה צריך להנכיח בחדר במילים מדוברות את הטקסטים השונים ולחשוב יחד עם המטופלת – איך לעבד את התכנים הטראומטיים שעולים בטקטסים באופן שיהיה אינטגרטיבי ולא דיסוציאטיבי. ישנה חשיבות לעיבוד מלא של חוויות הכתיבה גם ללא חשיפת התוכן.
התקשורת הכתובה בין פגישות משמשת לעניין נוסף והוא דיווח על מצוקה נקודתית, ובקשת עזרה. העזרה המבוקשת מגוונת – החל מהרגעה במספר מילים, ועד בקשה להתלוות לחדר מיון, או הצלת מישהי שנמצאת לכאורה בעיצומו של מהלך אובדני. התגובות האפשריות מגוונות ותלויות כמובן במטפלת ובמטופלת הספציפיות, בקשר ביניהן, ובסוג הבקשה, ולא ניתן לדעתינו לקבוע כללים או אף קווים אדומים (מתי אסור ומתי חובה להיענות...) ראוי שההחלטה במצבים אלה תתגבש כהחלטה חד פעמית ואישית לפי ההקשר. למותר לציין כי בכל אחד מהמקרים יש חשיבות לעיבוד מילולי במפגש הבלתי אמצעי לאחר האינטראקציה.
תקשורת כתובה בין פגישות (מסרונים, מיילים וכדומה) צריכה להתבסס על מספר עקרונות:
א. כל מטפלת צריכה לקבוע מהם סוג וכמות התקשורת שהיא מוכנה לקבל בין פגישות, מהם גבולות התקשורת (שעות ביום, סופי שבוע, וכו'). חשוב להעביר כללים אלה כחלק מקביעת ה'סטינג' הטיפולי בתחילת הטיפול, תוך ידיעה כי שינויים בכללים בתקופות שונות הם בלתי נמנעים .
ב. יש חשיבות לאפשרות לשמוע את קולה של המטפלת, או את ייצוגו בצורת מיסרון במהלך הטיפול. אנו מציעות לדבר באופן גלוי על הפונקציה הזו של המיסרונים, וליצור שפה מקודדת בין המטופלת למטפלת, כך שהמטופלת תלמד לזהות צורך זה, להבין אותו, ולהשתמש בתשובתה המקודדת של המטפלת כדי לגשר על המציאות ה'ריקה' ממטפלת בין פגישה לפגישה.
ג. יש לשאוף לכך שהתקשורת הכתובה בין הפגישות לא תכיל חומרים שאינם יכולים להיות מדוברים בפגישות עצמן על מנת לאפשר עיבוד הדרגתי ומנוטר של הפוביה מפני התקשרות ונטישה והפוביה מפני הזיכרונות הטראומתיים.
מקורות
הברון, א. (2009) "לומר זאת אחרת": לדבר גילוי עריות בשפת הספרות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לספרות. אוניברסיטת חיפה, ישראל.
Augoustinos, M. (1987) Developmental effects of child abuse: recent findings. Child Abuse Negl. 11(1),15-27.
Boon, S. Steele, K., & Van der Hart, O. (2011) Coping with trauma-related dissociation: Skills training for patients and therapists. W. W. Norton, New York.
Davis, J.M. and Frawley, M.J. (1994) Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. BasicBooks, New York.
Fox, L., Long, SH. and Langlois, A.(1988) Patterns of language comprehension deficit in abused and neglected children. J Speech Hear Disord. 53(3),239-44.
Van-der Hart, O., Nijenhuis, E. and Steele, K. (2006) The Haunted Self, Structural Dissociation and The Treatment Of Chronic Traumatization. W. W. Norton, New York.
