בין חוסן ופגיעות – ניצולי שואה מזדקנים בישראל
מאת ענבר לבקוביץ
טראומת השואה
שואת יהודי אירופה, אשר התחוללה במחציתה הראשונה של המאה העשרים, הינה אירוע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית (Ayalon, 2005). מחנות הריכוז וההשמדה אשר פעלו במהלך מלחמת העולם השנייה הביאו את הכלואים בהם למצבים תת-אנושיים, אשר העמידו בסיכון את שלומם ולוו בהשפלה, אובדן צלם אנוש ותחושות חוסר אונים וחוסר המשכיות (Prot, 2010). ניצולי השואה חוו טראומה קשה ביותר אשר במרכזה עמדו אובדנים רבים – אובדן כבודם העצמי, אובדן זהותם העצמית ואובדן אכזרי של אנשים משמעותיים. לטראומה אותה חוו הניצולים השפעה על חייהם שלאחר המלחמה הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית (Chaitin,2003). לצד זאת חשוב להדגיש כי ניצולי שואה אינם אוכלוסיה הומוגנית. ניצולים שונים עברו חוויות שונות וחוו את השואה בתנאים ומצבים שונים: מבחינת גיל, מסגרת משפחתית, תמיכה חברתית, משך זמן החשיפה לטראומה, התנאים בהם הוחזקו, ההתנסויות הספציפיות והדרכים בהם תופס ומפרש הניצול את סבלו (שגיא-שוורץ ויואלס, 2007; Wiseman et al., 2002).
במחקר הטראומה יש הרואים את טראומת השואה כטראומה ייחודית וקיצונית, העומדת כקטגוריה בפני עצמה (Lomranz, 2005). בספרות על ניצולי השואה תואר 'סינדרום הניצול' (Niederland, 1968), אשר נובע מהטראומה המסיבית והמתמשכת אותה חוו הניצולים. סינדרום זה כולל מערך של סימפטומים, וביניהם דיכאון, קשיי שינה, תחושות אשמה קשות, תחושת נרדפוּת תמידית והפרעות פסיכוסומאטיות שונות. לפי ספרות זאת, הפרידה מהמשפחה יצרה בקרב הניצולים משקעי כאב, כעס ואשמה, ותחושות ריקנות ואובדן. הם חשים אשמה על שהצליחו להינצל בעת שיקיריהם מתו. הספרות המחקרית מצביעה על כך שניצולי שואה מדווחים בשכיחות גבוהה יותר על מצוקה רגשית ודיכאון בהשוואה לקבוצות שלא עברו את השואה (Amir & Lev-Wisel, 2003). מחקרים מצביעים על כך שניצולי שואה סובלים מרמות גבוהות של תסמינים פוסט-טראומטיים, העומדות על כ-39-24% (Landau & Litwin, 2000; Joffe, Brodaty, Lucmbe & Ehrlich, 2003).
מחקרים אחרים מאתרים את ההיבטים החמורים שבהם השואה הותירה את חותמה על נפשם של רבים, ומדווחים כי ניצולים סובלים יותר מקשיים בחיי הנישואין, מחרדה, דיכאון, תסמונת פוסט-טראומתית ואבל מורכב (Cohen, Brom & Dasberg, 2001). ממחקרים מהשנים האחרונות אף עולה כי ניצולי שואה מבוגרים חשופים יותר לסכנת התאבדות (Barak et al., 2005; Barak, 2007). מחקרים קליניים מצביעים על כך שניצולים סבלו יותר מסיוטי לילה, עייפות, חרדה, דיכאון, חוסר יכולת להביע רגשות וכדומה (Trappler, Cohen & Tulloo, 2007).
עם זאת, מחקרים אשר בחנו דפוסי הסתגלות מצאו שונות בין-אישית באוכלוסיית ניצולי השואה. למשל, ניצולים אשר שהו במחנות ריכוז דיווחו על רמות פוסט-טראומה גבוהות יותר לעומת ניצולי שעברו את השואה מחוץ למחנות (Szor & Barak, 2000; Cohen, Dekel, Solomol & Lavie, 2003; Lev-Wiesel & Amir, 2000). משתנים נוספים שהשפיעו על ההסתגלות הם היקף הפעילות החברתית והתמיכה להם זוכים הניצולים, וכן תפיסות הקשורות בחוויית השואה (Landau & Litwin, 2000; Shemesh et al., 2008). עוד נמצא הבדל בין נשים וגברים, ושאלונים פסיכולוגיים העלו כי נשים ניצולות שואה מדווחות על רמות גבוהות יותר של דחק רגשי בהשוואה לגברים (Collins, Burazrei, Gofin & Kark, 2004). נראה שמידת השפעת הטראומה על ההסתגלות כוללת בתוכה את אורך יחידת הטראומה, מין הניצול/ה, המצב סוציו-אקונומי שלו/ה והתמיכה החברתית הזמינה עבורו/ה. לא כל ניצולי השואה נפגעו באותה מידה מטראומת השואה ( ; לורנץ, 2003Prot, 2010).
השפעת טראומה על התמודדות עם מצבי דחק בהמשך החיים
אחת הסוגיות החשובות שבהן עוסק המחקר היא השפעת הטראומה המוקדמת של השואה על התמודדות עם טראומה וגורמי לחץ בתקופת חיים מאוחרת. הרקע למחקר הוא שתי הגישות המרכזיות ליחס בין חוויית טראומה והתמודדות עם לחץ בתקופות חיים מאוחרות יותר: השערת הפגיעות גורסת כי גורמי לחץ נורמטיביים, ובמיוחד אובדנים בתקופת החיים המאוחרת, מעוררים מחדש זיכרונות מהטראומה וכי עלולות להיות לכך השפעות סומטיות, חברתיות ופסיכולוגיות. מנגד, השערת החוסן מציעה כי כישורי ההתמודדות אשר סייעו להישרדות המוקדמת הפכו למשאבים בעת ההתנסות מאוחרת יותר עם גורמי לחץ.
חוסן אישי מוגדר כמשאב אישי אשר עשוי לסייע לאדם להתמודד באופן יעיל עם אירועי דחק. הוא מורכב מיכולתו של הפרט להתאושש מחוויות רגשיות שליליות וטראומטיות באמצעות הסתגלות גמישה לדרישות המשתנות של חוויות הדחק (Vogt & Tanner, 2007). חקר החוסן האישי נתקל בקשיים מתודולוגיים, הנובעים בחלקם ממורכבות ההגדרה. כאמור, הגדרות אחדות מתייחסות לחוסן כאל תכונה בעוד אחרות כאל תהליך ואף תוצאה (Bobanno et al., 2007). בנוסף, ברוב המקרים חוסן נבחן לאחר חשיפה לאירוע דחק, ולא ניתן לבחון האם החוסן נשאר יציב או השתנה בעקבות האירוע הטראומטי (Wagnild, 2003).
על אף הקושי המתודולוגי, מחקרים מצביעים על קשר בין חוסן אישי ובין גמישות, אופטימיות, תמיכה חברתית ומשפחתית, הערכה עצמית, יכולת פתרון בעיות, יכולת להסתגל לשינויים ועוד (Nemeroff et al., 2006; Markland & Woods, 2008). מחקרים שבחנו את תפקידו של החוסן האישי בהתמודדות עם מחלות מסכנות חיים מצאו כי חוסן אישי קשור למצוקה רגשית נמוכה יותר, לתפקוד פיזי טוב יותר ולאיכות חיים טובה יותר (Aspinwall & MacNamara, 2005; Yi et al., 2008). בנוסף, נמצא כי חוסן קשור לרמות פוסט-טראומה נמוכה יותר בעקבות אירועי אלימות כגון התעללויות, אונס וגילוי עריות (Connor et al., 2003). בבחינת השפעתם של משתנים דמוגרפיים על פיתוח חוסן לא נמצאו ממצאים חד-משמעיים: חלק מהמחקרים המדווחים על רמות חוסן נמוכות יותר בקרב נשים בהשוואה לגברים (Aroian & Norris, 2000), בעוד מחקרים אחרים טוענים כי אין הבדל בין המינים (Nygren et al., 2005). גם הקשר בין חוסן והשכלה אינו עקבי (Grimbeek, 2007).
פגיעותם של ניצולי שואה בתגובה לגורמי לחץ טראומטיים מאוחרים יותר נבדקה במספר מחקרים, ונמצאה עדות לכך שהם מפגינים תגובות חמורות יותר משאר האוכלוסייה כשהם ניצבים אל מול אירועי לחץ מאיימי חיים, כגון טרור, מלחמה או מחלה (Barel et al., 2010; Dekel & Hobfoll, 2007). כך למשל, מחקרים המשווים בין חולי סרטן ניצולי שואה לבין חולי סרטן שאינם ניצולי השואה, מראים תסמינים של מצוקה פסיכולוגית גבוהה יותר בקרב ניצולי שואה (Hantman & Solomon, 2007). מנגד, חוקרים אחרים טוענים כי ניצולי השואה מגלים יכולת משולבת של גמישות ופגיעות בהתמודדות מול הטראומות והאובדנים בחייהם (Shrira, Palgi, Ben-Ezra & Shmotkin, 2010) – ממצאים העולים בקנה אחד עם השערת החוסן.
חוסן אישי של ניצולי שואה בגיל הזקנה
ממחקרים שונים עולה כי ניצולי שואה זקנים עלולים להיות בסיכון מוגבר לפגיעות פסיכולוגית בשלב מאוחר בחייהם, נוכח מצבי דחק חדשים הכרוכים בתהליך הזדקנות (דורסט, 2007). אתגרי תהליך ההזדקנות מבוססים על גורמי לחץ נורמטיביים של התגברות תחושת החולשה והצורך להתמודד עם אובדנים חברתיים ועם תלות (Prot, 2010; Stessman et al., 2008). הזקנה אף מחלישה את עמידותם של מנגנוני ההגנה של האדם.
בספרות המחקרית קיימות שתי גישות תאורטיות עיקריות לחוסן אישי בגיל הזקנה. האחת, העולה בקנה אחד עם השערת הפגיעות, טוענת להצטברותן של השפעות שליליות של אירועי חיים קשים במהלך החיים, אשר יחד עם המשאבים המדלדלים גורמות לכך שלאירועים טראומטיים שהפרט חווה בגיל הזקנה יש השפעה חמורה יותר בהשוואה להשפעת אותם אירועים על אנשים צעירים (הנטמן, סלמון והורן, 2002).
הגישה השנייה, כחלק מהשערת החוסן, טוענת שההתנסות באירועים טראומטיים במהלך החיים וההתמודדות עמם מחסנת את הפרט מהשפעותיהן השליליות של טראומות הזקנה. לפי גישה זאת, החשיפה לאירועים שליליים במהלך החיים מסייעת לאנשים לפתח אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר, ועל כן יכולתם להסתגל לאירועים טראומטיים בזקנה עולה (Barrett & Bliss-Moreav, 2009; Salsman, Segerstorm, Brechting, Catrlson & Andrykowski, 2009; Trouillet, Gana, Lourel & Fort, 2009) וכי ניסיון חיים, דפוסי התמודדות וההסתגלות שסיגל לעצמו הפרט לאורך חייו, משפיעים על תפקודו במצבי חרום (Trouillet, Gana, Lourel & Fort, 2009). לפי גישה זאת, הניסיון הקודם יכול לסייע לרכישת דפוסי התמודדות יעילים המאפשרים להתגבר על מצבי הלחץ.
הספרות התייחסה בתחילה לחוסן בקרב האוכלוסייה הבוגרת כאל תכונת אישיות (Cohan & Stein, 2006); אולם בשנים מאוחרות יותר נתפס החוסן כתהליך דינמי ומשתנה, במהלכו אנשים מגלים יכולת הסתגלות למרות חוויות של מצוקה משמעותית או טראומה (Richardson, 2002).
הקיצוניות של החוויות הטראומטיות של ניצולי השואה מעלה שאלות מעניינות בנוגע לפגיעות או לחוסן שלהם בתקופת תהליך ההזקנות ( Salsman, Segerstorm, Brechting, Catrlson & Andrykowski, 2009). לפי השערת הפגיעות קבוצת הניצולים מקרב כלל אוכלוסיית הזקנים פגיעה במיוחד, שכן בהיותם זקנים הם נדרשים להתמודד עם הטראומה שחוו בעברם והן עם תהליך הזקנה. ואכן, קלרמן (Kellerman, 2001), מציין כי גם אצל ניצולים ששמרו על עצמם שנים רבות מפני מגע עם טראומת השואה, פעמים רבות צפים ועולים סיוטים וזיכרונות בזקנה, במקביל להידרדרות במצב הגופני או לפרישה מהעבודה. עוד נטען בספרות כי ניצולים שהקדישו את חייהם למשפחה ולעבודה חווים את גיל הפרישה כתקופה קשה, והזמן שנותר פנוי עלול לאיים עליהם במיוחד (David & Pelly, 2003).
כהנא, כהנא, הראל, קינג וסקין (2007), בחנו השערות אלו בראיונות שערכו עם 300 ניצולי שואה בישראל ובארצות הברית. ראיונות נערכו גם עם קשישים יהודים שאינם ניצולי שואה. ניתוח הנרטיבים הניב ארבע טיפולוגיות עיקריות של ניצולי שואה מזדקנים:
- ניצולים מזדקנים בעלי חוסן, המבטאים ערך עצמי, מתמקדים במקורות חוזק ובעלי תחושה של ערכים ופחות במצוקה שהם חוו או חווים.
- ניצולים מזדקנים העוסקים בהשוואה, המתמקדים בהשוואת הזקנה שלהם לזו של אלה שלא עברו טראומה ונוטים לראות את הזקנה כחוויה מנרמלת.
- ניצולים מזדקנים בעלי פגיעות מצבית, המבטאים תחושה של ריפוי מהתוצאות הפוגעניות של השואה עם חלוף הזמן, ועם זאת חשים כי "הפצעים עודם פתוחים" – מה שניכר כאשר הם חווים אובדן או גורם לחץ.
- ניצולים מזדקנים פגיעים, המבטאים מצוקה שלילה מתמשכת, וביניהם יש המאמינים שהחוויה הטראומטית האיצה את ההזדקנות.
טיפולוגיה נוספת מציעה דניאלי (Danieli, 1982) על סמך עבודתה הקלינית ותוך הסתמכות על מחקרם האמפירי של הנטמן, סולמון והורן (2002). הטיפולוגיה מציגה שלושה טיפוסים של ניצולי שואה זקנים:
- "קורבן", הנוטה להסתגר מפני החברה החיצונית וסומך רק על עצמו ומשפחתו ומוטרד מאפשרות של שואה חדשה.
- "לוחם", אדם חזק וגאה הסומך על עצמו ועל אחרים, מחוזק מהתנסויותיו בשואה ופועל לחינוך הציבור בנושא השואה.
- "אלה שהצליחו", המושפעים כביכול פחות מהשאר מהשואה, אופטימיים, בעלי חוזק פנימי, המבטאים הכחשה מרבית של השואה.
ממצאי המחקר שבדק את התמודדותם של ניצולי השואה עם הזקנה מצא כי טיפוס הקורבן הוא הפגיע ביותר בבואו להתמודד עם אתגרי הזקנה, לעומת ניצולים "לוחמים" או "אלה שהצליחו", המשקפים הסתגלות וחוסן לזקנה – בין אם בעזרת התמודדות מתוך החצנה (לוחם) או התמודדות תוך הדחקה (אלה שהצליחו) (הנטמן, סולמון והורן, 2002). המחברים משערים כי ניצולים מקבוצת הקורבן הם בעלי נטייה אישית לקושי להתמודד עם מצבי חיים, וכי נטייה זו בשילוב עם גורמים סביבתיים יצרו פגיעות בעת החשיפה לטראומה. זהו דפוס שאפיין אותם בהתמודדות עם טראומת השואה וגם בהתמודדות הכרוכה בתקופת הזקנה.
לאור המחקרים, עולה השאלה האם ניתן להתייחס אל כלל הניצולים כאל אוכלוסייה פגיעה – או שיש להבחין בין האוכלוסייה הקלינית, כלומר בין מי שפנו לטיפול נפשי, לבין האחרים, המהווים את רוב אוכלוסיית הניצולים. כהן, ברום ודסברג (2001), מדגישים כי גם מי שאינו נכלל באוכלוסייה הקלינית חווה שוב ושוב תחושות בדידות, חוסר שייכות, מחפש נואשות אחר שורשים, מדחיק עצב – אך גם חווה הצלחה חברתית. כהן, דקל, סולומון ולביא (2003), סוברות לעומת זאת כי יש מקום להבחין בין האוכלוסייה הקלינית שפנתה לטיפול נפשי לבין האוכלוסייה שאינה קלינית מכיוון שמדובר בהשפעות מופשטות ומורכבות, וטוענות שאין להתייחס אל ניצולי השואה כמקשה אחת.
רווחתם הנפשית של קשישים ניצולי שואה: מסקנות
תחום העיסוק ברווחתם הנפשית של ניצולי השואה השתנה רבות בשנים האחרונות, ואיתו התובנות לגבי השפעותיה של טראומת השואה: מתפיסה מגובשת בדבר חולי עמוק של כל ניצולי השואה, הולכת ומתבססת ההכרה בדבר הסתגלותם המרשימה ותפקודם התקין של חלק מהניצולים. עד שנות השבעים רווחה התפיסה הקלינית לפיה ניצולי השואה כולם סובלים מתסמונת פתולוגית נרחבת (Neiederland, 1964), אולם בעשורים האחרונים מתרבים הדיווחים על אוכלוסיות לא קליניות של ניצולים המעידים על תחושת רווחה נפשית והשגת המשימות הפסיכו-חברתיות בצורה משביעת רצון (Trappler, Braunstein, Moskowitz & Friefman, 2002). מחקרים אודות ההשפעה ארוכת הטווח של מאורעות השואה מצביעים כי רוב הניצולים הצליחו לשקם את חייהם, להקים משפחות ולעבוד באופן פעיל ויצרני (Prot, 2010). ואכן, מחקר שהשווה 100 ניצולי שואה מעל גיל 60 עם קבוצת ביקורת במאפייני פוסט-טראומה, בריאות ותפקוד הצביע על תפקוד נמוך יותר של ניצולי השואה במאפיינים פסיכולוגיים, אך על רמה דומה של תפקוד אינסטרומנטלי וחברתי (Joffe, Brodaty, Luscomb, & Ehrlich, 2003). נראה כי קיימת פגיעה במשאבים הנפשיים של ניצול השואה, אך גם משאבי התמודדות (Szor & Barak, 2000).
מאפיין חשוב של גיל הזקנה שרלבנטי מאוד לסוגיית רווחתם הנפשית של ניצולי השואה המזדקנים הוא הדחיפות שמתעוררת לעתים בגיל זה לארגן את זיכרונות העבר ולשזור אותם לסיפור חיים, במיוחד אל מול המוות המתקרב. בארץ, זיכרונם של הניצולים את המאורעות ואת משפחתם מונצח אמנם ביום לאומי לזיכרון השואה, אולם חלק מניצולי השואה בחרו במהלך השנים לא לספר את סיפורם. עם הזקנה רבים מהם שוברים את שתיקתם, אולי בגלל התעניינות הנכדים, השינוי בערכי החברה, הזמן המועט שנותר להם לחיות או כל הגורמים יחד (Barel, 2010). חלקם אף פונים לעזרה מקצועית.
ההתערבויות הטיפוליות המוצעות בספרות לזקנים ניצולי שואה מציגות מודלים טיפוליים המשלבים טיפול אינדיווידואלי, שבו הניצול מעבד את סיפור חייו ואת הזיכרונות הטראומטיים, לבין טיפול קבוצתי והתערבויות נוספות, שבהם מעורבים ניצולים נוספים וכן בני משפחה וגורמים קהילתיים (דורסט, 2007; Kellermann, 2001). לתמיכה החברתית בזקנים ניצולי שואה עשויה להיות השפעה רבה על איכות חייהם ועל רווחתם הנפשית בתקופת חיים זו (Agneessens, Wageg & Lievens, 2006). גם הישגי החיים של הניצולים מהווים מקור לעוצמה אישית. לבסוף, כפי שצופה השערת החוסן, נראה כי כישורי ההישרדות שרכשו הניצולים בתנאים הטראומטיים שבהם חיו עשויים לעזור להם להתמודד גם עם אתגרי הזקנה (Shmotkin, Blumstein & Modam, 2003).
מקורות
ברודסקי, ג., שרון, ג. קינג, י. באר, ש. ושנור, י. (2009). ניצולי שואה בישראל: אומדני אוכלוסייה, מאפיינים דמוגרפיים, בריאותיים וחברתיים וצרכים. מאיירס- גו'ינט- מכון ברקדייל.
דורסט, נ. (2007). אובדן והתפתחות: טראומטיזציה וטיפול נפשי בילדים ניצולי שואה. בתוך: ז. סולומון ו-ג. צ'ייטין (עורכות). ילדות בצל השואה: ילדים- ניצולים ודור שני (עמ' 64-81). תל-אביב:הוצאת הקיבוץ המאוחד.
הנטמן, ש., סולומון, ז., והורן י. (2002). השפעתה של חשיפה חוזרת לאירועים טראומטיים: התמודדותם של ניצולי שואה. גרונטולוגיה, 29 (3), 11-36.
כהנא, ב., כהנא, א., הראל ז., קינג ק., וסקין ג. (2007) תפיסה רב ממדית על הסתגלות ניצולי טראומה בתקופת החיים המאוחרת: התמקדות בקשישים ניצולי שואה. גרנטולוגיה: כתב עת בנושאי זקנה, 34 (3), 19-34.
שגיא-שוורץ, א. ויואלס, ת. (2007). ניצולות שואה סובלות מטראומה, בנותיהן- לא. בתוך: ז. סולומון ו-ג. צ'ייטין (עורכות). ילדות בצל השואה: ילדים-ניצולים ודור שני (עמ' 337-363). תל-אביב:הוצאת הקיבוץ המאוחד.
שטייר, ש. ט. (2009). מדוע הם שתקו שוב? על מצבם הנפשי של ניצולי השואה והתייחסות החברה והמטפלים אליהם. הרפואה, 148 (4), 219-223.
Agneessens, F., Waege, H., & Lievens, J. (2006). Diversity in social support by role relations: A typology.Social Networks, 28(4), 427-441.
Amir, M., & Lev-Wiesel, R. (2003). Time does not heal all wounds: Quality of life and psychological distress of people who survived the holocaust as children 55 years later.Journal of Traumatic Stress, 16(3), 295-299.
Aroian, K. J., & Norris, A. E. (2000). Resilience, stress, and depression among russian immigrants to israel.Western Journal of Nursing Research, 22(1), 54-67.
Aspinwall, L. G., & MacNamara, A. (2005). Taking positive changes seriously.Cancer, 104(S11), 2549-2556.
Ayalon, L. (2005). Challenges associated with the study of resilience to trauma in holocaust survivors.Journal of Loss and Trauma, 10(4), 347-358.
Barak, Y. (2007). The aging of holocaust survivors: Myth and reality concerning suicide.Israel Medical Association Journal, 9(3), 196-198.
Barak, Y., Aizenberg, D., Szor, H., Swartz, M., Maor, R., & Knobler, H. Y. (2005). Increased risk of attempted suicide among aging holocaust survivors.American Journal of Geriatric Psych, 13(8), 701.
Barak, Y., & Szor, H. (2000). Lifelong posttraumatic stress disorder: Evidence from aging holocaust survivors.Dialogues in Clinical Neuroscience, 2(1), 57.
Barel, E., Van IJzendoorn, M. H., Sagi-Schwartz, A., & Bakermans-Kranenburg, M. J. (2010). Surviving the holocaust: A meta-analysis of the long-term sequelae of a genocide.Psychological Bulletin, 136(5), 677.
Barrett, L. F., & Bliss-Moreau, E. (2009). Affect as a psychological primitive. Advances in Experimental Social Psychology, 41, 167-218.
Campbell-Sills, L., Cohan, S. L., & Stein, M. B. (2006). Relationship of resilience to personality, coping, and psychiatric symptoms in young adults. Behaviour Research and Therapy, 44(4), 585-599.
Chaitin, J. (2003). “Living with” the past: Coping and patterns in families of holocaust survivors. Family Process, 42(2), 305-322.
Connor, K. M., Davidson, J. R. T., & Lee, L. C. (2003). Spirituality, resilience, and anger in survivors of violent trauma: A community survey. Journal of Traumatic Stress, 16(5), 487-494.
Cohen, E., Dekel, R., Solomon, Z., & Lavie, T. (2003). Posttraumatic stress symptoms and fear of intimacy among treated and non-treated survivors who were children during the holocaust. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 38(11), 611-617.
Cohen, M., Brom, D., & Dasberg, H. (2001). Child survivors of the holocaust: Symptoms and coping after fifty years. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences,38 (1), 3-12.
Collins, C., Burazeri, G., Gofin, J., & Kark, J. D. (2004). Health status and mortality in holocaust survivors living in jerusalem 40–50 years later. Journal of Traumatic Stress, 17(5), 403-411.
Danieli, Y. (1982). Families of survivors of the nazi holocaust: Some short-and long-term effects. Series in Clinical & Community Psychology: Stress & Anxiety,8,405-421.
David, P., & Pelly, S. (2003). Caring for aging holocaust survivors: A practice manual.Toronto: Baycrest Centre for Geriatric Care.
Dekel, D. R., & Hobfoll, S. (2007). The impact of resource loss on holocaust survivors facing war and terrorism in israel. Aging & Mental Health, 11(2),159-167.
Hantman, S., & Solomon, Z. (2007). Recurrent trauma: Holocaust survivors cope with aging and cancer. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 42(5), 396-402.
Gillespie, B. M., Chaboyer, W., Wallis, M., & Grimbeek, P. (2007). Resilience in the operating room: Developing and testing of a resilience model. Journal of Advanced Nursing, 59(4), 427-438.
Joffe, C., Brodaty, H., Luscombe, G., & Ehrlich, F. (2003). The Sydney holocaust study: Posttraumatic stress disorder and other psychosocial morbidity in an aged community sample. Journal of Traumatic Stress, 16(1),39-47.
Kellerman, N. P. F. (2001). Psychopathology in children of holocaust survivors: A review of the research literature. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 38(1), 36-46.
Landau, R., & Litwin, H. (2000). The effects of extreme early stress in very old age. Journal of Traumatic Stress, 13(3),473-487.
Lev‐Wiesel, R., & Amir, M. (2000). Posttraumatic stress disorder symptoms, psychological distress, personal resources, and quality of life in four groups of holocaust child survivors. Family Process, 39(4),445-459.
Lomranz, J. (1995). Endurance and living: Long-term effects of the holocaust. Nato Asi Series D Behavioural and Social Sciences, 80, 325-325.
Niederland, W. G. (1968). Clinical observations on the" survivor syndrome. International Journal of Psycho-Analysis, 49, 313-315.
Nygren, B., Alex, L., Jonsen, E., Gustafson, Y., Norberg, A., & Lundman, B. (2005). Resilience, sense of coherence, purpose in life and self-transcendence in relation to perceived physical and mental health among the oldest old. Aging & Mental Health, 9(4),354-362.
Richardson, G. E. (2002). The metatheory of resilience and resiliency. Journal of Clinical Psychology, 58(3), 307-321.
Prot, K. (2010). Research on consequences of the holocaust. Archives of Psychiatry and Psychotherapy, 2,61-69.
Shemesh, A. A., Kohn, R., Radomislensky, I., Brodsky, J., & Levav, I. (2008). Emotional distress and other health-related dimensions among elderly survivors of theShoaLiving in the community. Israel Journal of Psychiatry & Relat Sciences, 45(4), 230-238.
Shmotkin, D., Blumstein, T., & Modan, B. (2003). Tracing long-term effects of early trauma: A broad-scope view of holocaust survivors in late life. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 71(2),223.
Shrira, A., Palgi, Y., Ben‐Ezra, M., & Shmotkin, D. (2010). Do holocaust survivors show increased vulnerability or resilience to post‐Holocaust cumulative adversity? Journal of Traumatic Stress, 23(3),367-375.
Salsman, J. M., Segerstrom, S. C., Brechting, E. H., Carlson, C. R., & Andrykowski, M. A. (2009). Posttraumatic growth and PTSD symptomatology among colorectal cancer survivors: A 3‐month longitudinal examination of cognitive processing. Psycho‐Oncology, 18(1),30-41.
Stesssman, J., Cohen, A., Hammerman‐Rozenberg, R., Bursztyn, M., Azoulay, D., Maaravi, Y., & Jacobs, J. M. (2008). Holocaust survivors in old age: The jerusalem longitudinal study. Journal of the American Geriatrics Society, 56(3),470-477.
Trappier, B., Jeffrey, W. B., Moskowitz, G., & Friedman, S. (2002). Holocaust survivors in a primary care setting: Fifty years later. Psychological Reports, 91(2),545-552.
Trappler, B., Cohen, C. I., & Tulloo, R. (2007). Impact of early lifetime trauma in later life: Depression among holocaust survivors 60 years after the liberation of auschwitz. American Journal of Geriatric Psych, 15(1),79.
Trouillet, R., Gana, K., Lourel, M., & Fort, I. (2009). Predictive value of age for coping: The role of self-efficacy, social support satisfaction and perceived stress. Aging & Mental Health, 13(3),357-366.
Vogt, D. S., & Tanner, L. R. (2007). Risk and resilience factors for posttraumatic stress symptomatology in gulf war I veterans. Journal of Traumatic Stress, 20(1), 27-38.
Wagnild, G. (2003). Resilience and successful aging. comparison among low and high income older adults. Journal of Gerontological Nursing, 29(12),42.
Wiseman, H., Barberb, J. P., Raza, A., Yama, I., Foltzb, C., & Livne-Snira, S. (2002). Parental communication of holocaust experiences and interpersonal patterns in offspring of holocaust survivors. International Journal of Behavioral Development, 26(4), 371-381.
Windle, G., Markland, D. A., & Woods, R. T. (2008). Examination of a theoretical model of psychological resilience in older age. Aging and Mental Health, 12(3),285-292.
Yi, J. P., Vitaliano, P. P., Smith, R. E., Yi, J. C., & Weinger, K. (2008). The role of resilience on psychological adjustment and physical health in patients with diabetes. British Journal of Health Psychology, 13(2),311-325.
