העברה והעברת נגד: פרדיגמת החלימה של ביון
מאת ד"ר אילן נילמן
המאמר מבוסס על הרצאה שנתן הכותב ביום העיון "מבפנים החוצה ובחזרה: העברה והעברה נגדית - שיח עכשווי של ובין גישות שונות בחשיבה הפסיכואנליטית. האם יש על מה לדבר?", בארגון האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. יום העיון נערך ב-5.5.2011 בתל-אביב.
ראשית הנני מבקש לטעון שכל תיאוריה פסיכואנליטית היא תיאוריה של העברה. ניתן להיווכח די בקלות שמושג ההעברה מגלם בתוכו מושגי מפתח של כל תיאוריה פסיכואנליטית: כפיית החזרה, שחזור, דחפים, יחסי אובייקט, פיצול, הזדהות השלכתית, פוזיציות, רגרסיה, פנטזיה לא-מודעת, עצמי ואובייקט, מיניות, אינטרוייקציה ועוד. הבנת ההעברה והטכניקה שלה נעוצות בסופו של דבר בתפיסה הכוללת של ה-mind ובאמונות וההנחות הבסיסיות על האדם.
במאמר זה אציג את המשגת ההעברה והעברת הנגד הנגזרות מתפיסת ה-mind כפי שזו משתקפת מפרדיגמת החלימה של ביון וממשיכיו. תחילה אציג את פרדיגמת החלימה, הנגזרת מהמודל של ביון על יחסי מיכל/מוכל בין האם והתינוק, ובהתאמה בין האנליטיקאי למטופל. אסביר כיצד לפי תפיסה זו, על המטפל להבין את הפגישה האנליטית כחלום. בהמשך אנסה להראות כיצד ניתן להבין על בסיס פרדיגמת החלימה את מקומן של ההעברה והעברת הנגד בטיפול.
פרדיגמת החלימה: דגש על תהליך החלום ולא תוכנו
ביון הציב את החלימה במרכז התפקוד הפסיכולוגי, והעביר את הדגש של תיאוריית החלום מן המשמעות הסימבולית של החלום לתהליך החלימה עצמו: הדרך בה אנו חולמים העסיקה אותו יותר מן התוכן הסימבולי של החלום. עבור ביון, החלימה היא היא הפונקציה הפסיכואנליטית הראשונית של הנפש (Ogden, 2005). בכך, הוא התכוון שהחלימה היא האמצעי לחתירה לאמת בעזרת חשיבה ורגש, בעוד שאצל פרויד בכל חלום אנו מנסים לחמוק מן האמת של החוויה הרגשית שלנו. ביון תופס את הנפש כרעבה לאמת, בעוד פרויד הדגיש את הסילוף וההסוואה של החלום באמצעות התוכן הלטנטי והרוויזיה המשנית. אמנם גם ביון חושב שעבודת החלום משנה את האמת המקורית, אך לדעתו גרעין האמת נשמר; החלימה מסווה את האמת כדי לגונן עליה. כאשר איננו מסוגלים לחלום, אין ביכולתנו לבצע עבודה פסיכולוגית חיונית - מודעת ולא-מודעת - עם ההתנסויות הרגשיות שלנו.
ביון המשיג את החלימה בעזרת פונקציית אלפא - סט של פונקציות מנטליות לא ידועות שתפקידן להמיר את הקלט החושי של חוויות רגשיות (מרכיבי ביתא) למרכיבי אלפא, שהם החומרים המסופקים ל-mind כדי ליצור מחשבות חלום. זהו התהליך המעניק משמעות סובייקטיבית לחוויות הרגשיות.
החלימה איננה מתרחשת רק בשינה אלא לאורך היום והלילה, והיא אשר ממירה את מרכיבי הביתא האימפרסונליים לאמיתות אישיות הנוגעות לקשר הסובייקטיבי של האדם עם האובייקטים בעולמו הפנימי ומציאותו החיצונית. ביון ראה בחלימה מעין פילטר ממיין, המחלק לקטגוריות וקובע קדימויות לקלט - כמו עורך עיתון המחליט "מה מתאים לפרסום". מבחינה זו, החלימה היא כמו מחשב רגשי המארגן ארועים חדשים וממיר אותם לחוויות אישיות תוך קישורם לחוויות עבר, קישור המעניק להם מימד אישי של משמעות.
פרדיגמת החלימה נגזרה מן התיאוריה של מיכל/מוכל, שבה ביון התחקה אחר הדרך שבה אנו חושבים – ולא בתוכן החשיבה. לדעתו, חוויית החלימה היא הצורה הראשונית בה נעשית העבודה הפסיכולוגית הלא-מודעת עם החוויות שלנו באופן התמציתי ביותר. בהקשר ההתפתחותי, האנלוגי לסיטואציה האנליטית, ביון תיאר תינוק המצוי במצב קונפוזיונלי עם חוויות רגשיות שהוא איננו מסוגל לחשוב אותן. הוא משליך אותן על המיכל-האם, שחולמת במקומו ומחזירה לו אותן במצב המאפשר חשיבה וחלימה. ביון טען שהאם מבצעת כך במקום התינוק פונקציות מנטליות שיוכל מאוחר יותר ללמוד ולבצע בעצמו על ידי הפנמת הפונקציה המכילה של האם.
הפונקציה המכילה של האם/אנליטיקאי כוללת שלושה סוגי חשיבה: חלימה לא-מודעת, reverie וחשיבה משנית מודעת. לדעת ביון, הוענקה משמעות יתר לחשיבה המשנית הרציונלית, כשמבחינתו החלימה הלא-מודעת היא היא החשובה ביותר על מנת לחולל שינוי וצמיחה מנטליים. ה-reverie משמש עבור האם/האנליטיקאי גשר לחלימה של התינוק/מטופל ולחלימה של עצמה/עצמו.
המיכל, כמו המוכל, אינם "דבר" אלא תהליך - שניהם משתנים בהתמדה בהתאם ליחסים שהם מקיימים ביניהם. ביחסים של רווח הדדי (commensal) תתרחש צמיחה של המיכל והמוכל, כלומר גוברת היכולת לחלום את החוויות הרגשיות. בתנאים פתולוגיים, המיכל עלול להיות הרסני למוכל, והתוצאה היא כיווץ של רוחב ועומק המחשבות שניתן לחשוב. דוגמא ליחסי מיכל-מוכל פתולוגיים היא "חלימה" המציפה את חלל החלום והאנליזה בדימויים ונרטיבים, באופן המחבל בפוטנציאל של reverie וחשיבה רפלקטיבית כך שלא מתעוררות אסוציאציות במטפל ובמטופל שיאפשרו עבודה טיפולית. לעתים מוכל יכול להציף ולהרוס את המיכל, כמו למשל בסיוט הגורם להתעוררות המפסיקה את עבודת החלימה-חשיבה.
ביון טען שהמטופלים מביאים את חלומותיהם לאנליזה לא על מנת שיפורשו, אלא כדי להשלים את תהליך ההכלה, להמשיך לחלום עם האנליטיקאי אספקטים מסוימים אותם לא היו מסוגלים לחלום עד תום בכוחות עצמם. תהליך הסימבוליזציה, לדידו, אמור לצמוח מן המפגש של הצמד האנליטי. לכן הוא התנגד לפרושים סימבוליים חד-כיווניים הבאים לפענח את עולמו של המטופל בלי שהוא ישותף בתהליך.
אנטונינו פרו מביא דוגמא נפלאה בה הוא מספר את החלום של קרלה בת ה-12 (Ferro, 1999). היא חולמת על בית הנשען על שני עמודים, ממנו היא רואה שני הרים לבנים. בעודה מתבוננת בהרים היא צופה במפולת אדמה, שממלאת אותה בתחילה התלהבות אשר אט אט מתחלפת לאימה. קרלה מחזיקה בידיה גור כלבים והיא חוששת שייחנק. פרו מתייחס לפיתוי שלו לא לחשוב על החלום, אלא לפענח אותו על סמך מערך הסימבולים שברשותנו. למשל, בפרשנות הלוקחת בחשבון רק את עולמה הפנימי של הילדה, ניתן לומר שבחלומה היא מוחזקת בזרועות אימה. היא מתבוננת בהערצה ואחר כך באימה בשני השדיים-ההרים- הממלאים אותה בחלב. ההערצה מתחלפת בכעס וקינאה כשהיא חשה נחנקת. לדעת פרו, זה פרוש שהיה מותיר את קרלה בודדה ופוטר אותו מן האחריות למתרחש. לעומת זאת, ניתן לראות בחלום אינדיקציה שלפני שסיפרה את החלום או בפגישה הקודמת איתו, היא אומרת "אתה מציף אותי עם מה שאתה אומר. אתה מסכן וחונק את המחשבות החדשות (הגור) הנולדות בתוכי. האט בבקשה".
העברה: מחשבת חלום בערות ב"כאן ועכשיו" של הפגישה
הפרדיגמה של ביון רואה אם כן בחלימה אופנות חשיבה עמוקה ביותר המאפשרת להתמודד עם חוויות רגשיות ולהעניק להן משמעות. החלום מהווה את חוט השני של החשיבה, מעכל וממיר חוויות רגשיות כפעילות קבועה של הנפש בשינה ובערות. תפיסה זו חוללה שינוי מהותי בהמשגת הפגישה האנליטית. האנליטיקאי מאמץ עמדה לפיה הפגישה האנליטית היא חלום בזכות עצמו, הניתן לפרוש בכלים של אנליזת החלום. עתה, כל הדמויות, כל האובייקטים - אישיים ולא אישיים - המדווחים על ידי המטופל אינם קיימים כשלעצמם. הם אינם אלא סמנים, קונסטרוקציות ודימויים שנבחרו על ידי החולם כדי לייצג אספקטים מסוימים מעולמו הפנימי ברגע מסוים. גם האנליטיקאי איננו אלא דמות העברתית השואבת מן המאגר הלא-מודע של המטופל. מבחינה זו, פסיכואנליזה קלייניאנית/ביוניאנית היא אקספלורציה, לא של החוויות עם האובייקטים per se, אלא אקספלורציה של ה"ספין" הסובייקטיבי האישי שהמטופל מעניק לחוויות אלו. כאשר חלימת המטופל מגיעה למבוי סתום, תפקיד האנליטיקאי לחלום את שהמטופל איננו יכול לחלום ולאפשר את המשך חלימתו.
היקש נוסף הנגזר מן הפרדיגמה הזו, הוא שאם הפגישה האנליטית היא חלום, אזי כל תכניה מהווים העברה. פרטי התוכן המניפסטי אינם אלא התקות מן ההעברה והחצנה של העולם הפנימי בהווה המיידי של הפגישה. זהו הרציונל של קליין ( Klein, 1952) ואחר כך בטי ג'וזף Joseph, 1985)), לכנות את ההעברה "סיטואציה טוטאלית".
אצל ביון, כמו אצל קליין, האינטרויקציה והפרויקציה צובעות ובונות את האובייקטים הפנימיים שלנו. האינטרוייקציה מעצבת את היחס לאובייקט הפנימי והמציאות הפסיכית (פנטזיה), בעוד הפרויקציה מעצבת את היחס לאובייקט החיצוני והמציאות החיצונית. קליין, להבדיל מפרויד, חשבה שבהעברה אנחנו מעבירים אובייקטים פנימיים ולא אובייקטים חיצוניים של העבר. ההעברה, שהיא בעלת זיקה הדוקה למנגנונים פרויקטיביים ואינטרויקטיביים, איננה נוגעת אם כן להתייחסות ישירה בלבד למטפל. לפיכך, כל היחסים החיצוניים שלנו יונקים את משמעותם מן העולם הפנימי, ולכן טבועה בהם איכות העברתית מסוימת.
להלן שתי ויניאטות המדגימות את ההעברה כסיטואציה טוטאלית - הלקוחות מהדרכה וממטופל שלי עצמי:
דוגמא מתוך הדרכה: למרות טיפול ממושך ואינטנסיבי, המטפל חש שמשהו תקוע. בפגישה המוצגת, המטופל מספר אחרי שתיקה ארוכה שאכל כיסוני בשר משובחים אצל אמו של חבר. הוא מפליג בשבחם של כיסוני הבשר ושל אם חברו, המשתמשת אך ורק בחומרים מעולים בבישול. אף על פי שהכיסונים ערבו לחיכו, מאוחר יותר הוא חש צרבת. כמו כן, הוא מזכיר שביקר אצל רופא בשל בעיה בברך שאובחנה כתנועה לא הרמונית. חשבתי כי המטופל חש שאיננו בהרמוניה עם המטפל, לא באותו תדר רגשי, ועל כן הוא איננו יכול לקחת לתוכו (אינטרוייקציה) את פרושיו הטובים. ייתכן שקושי זה נעוץ בחשש ששנאתו תהרוס אותם.
הדוגמא השנייה היא של מטופל באנליזה שמדבר בשטף וללא הפסק. הסיפורים כשלעצמם מעניינים וניתנים לפרוש מזוויות שונות. בניגוד לפגישות קודמות בהן דבריו עוררו בי אסוציאציות רבות, אני חש שעמום ותפלות ביחס לרעיונות העולים על דעתי. חשבתי שתחושת הטפלות והשעמום אותה חשתי מצביעה על קושי של המטופל לחשוב, קושי לחלום את עולמו הפנימי יחד איתי. אמרתי לו שהיום הוא נחוש לבזבז את הזמן של שנינו.
ממשיכיו של ביון (מלצר, גרוטשטיין, פרו ואוגדן) נעזרים בפרדיגמת החלימה שלו כדי לבסס תפיסה רדיקלית ביחס לאינטראקציה הקלינית, הרואה בפגישה האנליטית חלום, ובתהליך האנליטי סיטואציה של יצירת סימבולים. בתפיסה זו, הטכניקה הפסיכואנליטית מיישמת "עד הקצה" את הרעיון הביוניאני של "מחשבת חלום בערות". היא משלבת אנטי-ריאליזם, לפיו כל אמירות המטופל נוגעות להעברה (התקות והזדהות השלכתית של העולם הפנימי), עם השקפה שלפיה המתרחש באנליזה נקבע על ידי הדיאדה מטפל-מטופל. לפי גישה זו, הפרדה של המרכיב הפנטזמטי מן המרכיב המציאותי בקשר האנליטי, בטעות יסודה: לא ניתן להפריד בין ההעברה לבין כל אותם היבטים של האינטראקציה שאינם העברה. בשדה האנליטי, כל אלמנט בדיבור של המטופל נתפס כאלמנט שעבר שינוי צורה על ידי עבודת החלום והרטוריקה של החלום. המטפל כאילו מקדים בדמיונו לדברי המטופל את האמירה "היה לי חלום בו...".
החלימה נוטה במהותה לטשטש בין החלק הפסיכוטי לחלק הלא-פסיכוטי באישיות. טשטוש זה מאיים בשינוי קטסטרופלי, הדוחף להימלט ממנו לחשיבה רוויה יותר, הפונה לרוב למציאות החיצונית. לכן, כאשר מטפל הניצב מול עמימותה וחמקמקותה של ההעברה פותר זאת במישור הבלעדי של המציאות החיצונית או המציאות האינטרָפסיכית של המטופל, הסטינג הפנימי של המטפל (יכולת ההכלה שלו) כמו עולה באש. פוז'ה (Puget, 1995) זיהתה למשל צורת הסחה אצל אנליטיקאי המפסיק לתפקד באופן אנליטי, בדיוק כאשר הוא שואל עצמו לגבי המציאות האובייקטיבית של אירוע נתון. מבחינה זו, המציאות החיצונית כמוה כשירת הסירנות: היא מפתה וקטלנית, ומשמשת מעין ברית של פיצולים הגנתיים. חציית קו התיחום החוצץ בין המציאות של הסטינג לבין המציאות החיצונית-היסטורית יכולה להיות צעד קשה עד מאוד ולעתים טראומטי, שכן היא שומטת מתחת לרגלינו את האחיזה במציאות החיצונית, אותה אנו חווים כמוכרת ובטוחה כביכול (בעוד שהמציאות הפנימית נתונה בידי הלא-מודע האניגמטי והמאיים). אך אם נצליח בחצייה ייפתחו בפנינו משמעויות חדשות של הקֶשר, שיהפוך חיוני ומיידי יותר.
כעת אביא בפניכם שתי דוגמאות מהדרכה המדגימות, כך אני מקווה, את התפיסה של שדה אנליטי:
בדוגמא הראשונה מטופלת צעירה, מצליחה מאוד במקצועה, עסוקה ברומינצות אובססיביות סביב השאלה אם היא טובה או לא, אם הבוס שלה "שם עליה" או לא, אם החבר שלה מספיק טוב, מספיק ראוי. לדעתי, הרומינציות של המטופלת מלמדות על יחס הרסני בין המיכל למוכל המכווץ את יכולתה לחלום את חוויותיה הרגשיות ולהעמיק את מחשבותיה. כמו כן, חשתי שהיא איננה בטוחה שהמטפל "שם" על מה שקורה בתוכה, או שהוא ראוי מספיק כדי ללוותה ביצירת מחשבותיה. נדמה לי שכאן ניתן היה להציע לה פרוש כזה: "את מתלבטת ואכולת ספקות לגבי העבודה המשותפת שלנו כאן, אם את רוצה להיכנס ביחד איתי לתוך עולמך ולהבין מה מתרחש בתוכו".
בדוגמא השנייה מטופלת שעובדת כמלצרית אף שסיימה לימודים בתחום אמנותי מביעה רצון ל-"quick fix". באחת הפגישות היא מספרת בהתלהבות למטפל שיזם פרטי הציע לה פרויקט בתחום המקצועי שלה. למרות שבתחילה חשה שקרה נס, היא החלה להילחץ, ובסופו של חשבון היזם ויתר על העסקתה בפרויקט. הפרוש שהצעתי: "את חשה שהיית רוצה לעשות יחד איתי עבודה נפשית וזה מלחיץ אותך. אני מפתה אותך לזה כשאת מרגישה שאני חושב שאינך מסוגלת לכך".
המטפל, באמצעות החלימה שלו, קולט באופן אינטואיטיבי משהו מן ההתרחשות הנפשית שהמטופל עדיין איננו ער לה, ומתאר התרחשות זו על ידי פרוש. כאן, ביון מציע שינו בטכניקה הפסיכואנליטית - מטכניקה אנליטית של האונה השמאלית לטכניקה אנליטית של האונה הימנית. המלצתו לצרף לחשיבה המדעית את האינטואיציה משנה את המיקוד מחשיבה על תוכן לחשיבה על תהליך. חשיבה על תהליך מנסה להקשיב מעבר להמולת המילים של המטופל המתארת את העבר והעתיד על מנת להימנע מן הכאב והסערה שבמגע עם עצמו בהווה. כדי שהאנליטיקאי יוכל להקשיב מעבר למילים, עליו להיות גם הוא בהווה, בכאן ועכשיו של השעה. עליו להקשיב גם בעזרת האינטואיציה המשחררת את האחיזה שלנו מן החשיבה המילולית הבוגרת.
העברת נגד: חלימתו של האנליטיקאי את המטופל
לדעתי, מושג העברת הנגד הוא מושג מוטעה ומטעה. מקור הטעות ההיסטורי נעוץ בתפיסה שאבד עליה הכלח ולפיה תיתכן אוביקטיביות המאפשרת הפרדה של הנצפה מן הצופה. פרויד, שהחזיק בתפיסה זו, ראה בהעברה תופעה הנוגעת לצד אחד בלבד - הצד של המטופל שנפל למלכודת התשוקה כלפי האחר, האנליטיקאי. לעומת המטופל, לאנליטיקאי אין דבר וחצי דבר עם מצב עניינים זה, שהרי לא הוא שטמן את המלכודת; מה גם שהוא חסין לחלוטין מפני מלכודות תשוקה כי הוא עבר אנליזה. מבט כנה על המתרחש בחדר הטיפולים יראה שהוא שייך לאותו מין אנושי וטבע דומה לזה של המטופל. במילים אחרות, המטפל מפתח את אותה תנועה העברתית שתשולב בזו של המטפל. לכן, הגיע הזמן לדבר על העברה של המטפל, שהיא שווה (לא זהה) להעברה של המטופל.
באחד מן הסמינרים שלו ביון אמר: "מטופלים רבים משוכנעים שהיו עושים התקדמות משמעותית באנליזה אם רק האנליטיקאי לא היה מפריע להם. אני גם מכיר עמיתים רבים שחשים שיכלו להיות אנליטיקאים דגולים לו רק היו מצליחים להיפטר מן המטופלים שלהם". זו היתה דרכו הייחודית והאירונית של ביון להצביע על הזיקה ההכרחית בין מטפל ומטופל הקשורים זה לזה וזה בזה בעבותות של העברה והעברה נגדית. להבחנה זו היתה השלכה חשובה מבחינת הטכניקה הפסיכואנליטית, לה ביון נתן ביטוי באמירה: "באנליזה הדבר החשוב איננו מה האנליטיקאי או המטופל יכולים לעשות, אלא מה הצמד (couple) יכול לעשות" (Bion, 1976).
למרות זאת, ביון - כמו קליין ופרויד - האמין שהעברת הנגד היא תמיד לא-מודעת, ועל כן לא ידועה לאנליטיקאי, מלבד באנליזה שלו עצמה. כיצד ניתן אם כן ליישב קביעה זו עם הקביעה בדבר הזיקה הבלתי ניתנת להתרה בין מטפל למטופל? נראה כי מושגי המיכל/מוכל וה-reverie של ביון ערערו וחתרו תחת דעתו של ביון עצמו, וחוללו מהפכה בתפיסת ההעברה והעברת הנגד. אף כי יש הרואים בעבודתו המשך לעבודתה של קליין, לדעתי ביון עושה תפנית חדה מן המודל הקלייניאני דווקא בנושא של העברת נגד, ולמעשה מנסח המשגה אחרת להעברת הנגד. ייחודה של המשנה הביוניאנית נעוץ בסטטוס השונה באופן מהותי שהיא מייחסת לחייו המנטליים של האנליטיקאי. ביון משכתב את המטפסיכולוגיה של קודמיו כדי שתכלול את חוויית האנליטיקאי. ניתן לומר אם כך כי הלייטמוטיב בעבודתו של ביון הוא הדרך החדשה בה ה-mind של האנליטיקאי, על תפקודו ואי תפקודו, נכנס לשדה הקליני: עתה האנליטיקאי נוכח באנליזה עם כל כובד משקל חייו המנטליים.
בסיטואציה הקלינית, כפי שהומשגה זה עתה, האנליטיקאי ער לתפקידו האקטיבי בקביעת העובדות הקליניות. לא רק שנוכחותו כצופה משפיעה, הסטרוקטורות ההגנתיות וההזדהויות ההשלכתיות שלו רוחשות בזירה יחד עם אלו של המטופל. על מנת להתחקות אחרי השזירה המפותלת של חלקיו הוא וחלקי אישיות מטופלו, האנליטיקאי נעזר ב-reverie שלו, ומקשיב לעצמו בעת שהוא מקשיב למטופל. הוא יצליח בזאת אם יוכל לוותר על זיכרון, תשוקה, פרה-קונצפציות והבנה, ובכך יגלה משמעת ויכולת להמתין לעובדה הנבחרת שתצמח מן הנרטיב של המטופל ו/או מן הלא-מודע שלו המסוגל להפעיל דמיון ספקולטיבי. האנליטיקאי נותן דרור לדמיון שלו ומאפשר למחשבות הפרועות והמוזרות ביותר להדהד בתוכו. פעולת ה-reverie היא החיישן המכוונן את הרצפטיביות או אי הרצפטיביות של האנליטיקאי להזדהויות ההשלכתיות של המטופל, וכן את יכולתו של האנליטיקאי להמיר את מרכיבי הביתא של המטופל ושל עצמו למרכיבי אלפא. אם כן, ביון מדבר על מפגש של שני minds החיוני לריפוי - mind אחד המסוגל פחות ליצור סימבולים, עם mind שני הנכון להציע את יכולותיו לחלום (פונקציית אלפא). היעד המשותף הוא עידוד צמיחתו המנטלית של המטופל (עידוד צמיחת פונקציית אלפא) המושג על ידי הטרנספורמציות החוזרות ונשנות של החוויות הרגשיות המתבצעות באמצעות חלומו של האנליטיקאי את המטופל. זו סדרה של טרנספורמציות סימבוליות המתרחשת בהעברה והעברת הנגד, סדרה שתכליתה ליצור משמעויות חדשות ולחזק את היכולת הנרטיבית.
אביא דוגמא למהלך טרנספורמטיבי מסוג זה:
מטופל באנליזה שעלה ארצה מארץ אירופאית. לאורך שנות הטיפול הוא מתקיף את ישראל, בה הוא רואה את מקור צרותיו ומכאוביו. גם ממני לא חסך התקפות והתפרצויות זעם קשות, שלוו בצרחות מבהילות וטריקות דלת מחרישות אוזניים. מדובר במטופל מתוחכם מבחינה פסיכולוגית, אשר נטה לשמוע את פרושיי על השלכותיו, להבין אותם ואף להסכים - מה שלא מנע ממנו לחזור שוב ושוב לתלות את ייסוריו במדינת ישראל. הוא עומד לצאת לחופשה בארץ מוצאו, ולהפתעתו גילה שעצוב לו להיפרד מישראל. הוא אומר:
"מוזר לי שאני מתרגש ועצוב. הרי אני מרגיש כמה אני שונא את המדינה הברברית הזו".
אני: "אתה מתרגש שהעבודה המשותפת שלנו המירה את השנאה שלך לאהבה אליי".
"אני בעצם עושה לך הצהרת אהבה".
מפגישה זו ואילך טענותיו על ישראל כמעט ונעלמו, התקפי הזעם השכיחים פחתו מאוד. בדוגמא זו לא הפרוש הספציפי הוא החשוב, אלא המהלך הטרנספורמטיבי, משנאה לאהבה, שהושלם לאחר תקופה ארוכה של עבודה פרשנית על התקפותיו וזעמו מנקודות מבט שונות ומגוונות.
והנה דוגמא לעבודת reverie שאִפשרה לנסח פרוש:
מטופלת צעירה, חצי שנה בטיפול. היא מגיעה לכל הפגישות בזמן. למרות זאת, אני מגלה שאני מופתע שהיא מגיעה. באחת הפגישות המיועדות, כמו ברבות שקדמו לה, אני מוצא את עצמי חושב "היום היא בטח לא תבוא". אך כרגיל הגיעה ובזמן. היא מספרת לי על הקשר החדש שלה עם א', אחר כך על פלרטוט עם קולגה לעבודה ועוד פלרטוט עם קולגה אחרת. בעקבות דימוי ויזואלי שעלה בי אני מנסח את הפרוש הבא:
"אם בדרך לפה היית נתקלת בפרפר צבעוני שהיה שובה את לבך, ספק אם היית באה לפגוש אותי".
לאחר ההפתעה הראשונית, היא נעשית עצובה ואומרת שאני בטח מתכוון לחוסר הצלחתה להתמקד ולהתמיד במסלול שהיא קובעת לעצמה בתחומה המקצועי וביחסיה הבינאישיים.
הערות סיכום
אני מקווה שהצלחתי להראות שביון איננו עסוק כל כך בתוכן של המחשבה, אלא באפרטוס המייצר ומאפשר חשיבה. על כן, העיקר איננו עבודה על הדחקה (בנוסח פרויד) או על פיצול (בנוסח קליין), אלא על המקום בו מחשבות יכולות להתהוות. הכוונה היא למיכל ולתפקודו, ולא לתכניו. שלא כמו פרויד, שעסק במה שנמחק מבלוק הכתיבה המיסטי (Mystic writing pad) (Freud, 1925), ביון ניסה למצוא את הדרך לתקן או לבנות את בלוק הכתיבה, את האפרטוס המטפל במחשבות. המודל הטיפולי שהוא מציע הוא אנלוגי לתפיסתו את המתרחש בין אם לילד: הילד ((The dreamer who dreams the dream נוקט הזדהות השלכתית, בעוד האם (The dreamer who understands the dream) מפעילה את ה-reverie שלה, קולטת את ההשלכות לתוכה ועורכת להן טרנספורמציה. זו התרחשות אמוציונלית שבה המטפל מצוי באחדות עם המטופל, אחדות שעיקרה איננו החיפוש אחר אמת אובייקטיבית או היסטורית, אלא התכווננות לאותו אורך גל רגשי, שיהווה את המשענת ההכרחית עליה יוכל לחשוב את מחשבותיו.
פרדיגמת החלימה של ביון מציעה מודל של יחסים מנטליים שניתן להפנימו, מודל שאיננו מחייב רכישת ידע, אלא סיגול ופיתוח תכונות המאפשרות התרחבות של ה-mind ויכולת לחשוב - תכונות כגון סבלנות, סובלנות, יכולת לשאת תסכול, תשוקה, התבוננות, השתהות ויכולת מטבוליזציה מנטלית. בפרשנות המונחית על ידי חלימה, הרקונסטרוקציה ההיסטורית - שנחשבה לגורם תרפואטי - הופכת לתוצר לוואי מעניין, אך בעל חשיבות טיפולית משנית. תחת זאת, תשומת הלב של האנליטיקאי מופנית ל-reverie של עצמו ולחשיבה הסימבולית של המטופל. כיוון שהחלימה היא הבסיס של ההבנה והטכניקה האנליטיות, היצמדות למציאות המטריאלית כמוה כהתעוררות מחלום וזניחת האקספלורציה של רמות חשיבה לא-מודעות. לעתים ההיצמדות למציאות המטריאלית היא בלתי נמנעת, כאשר כמטפלים אנו מגִנים על עצמנו מפני תכנים רווי חרדה של הלא-מודע של המטופל ושל הלא-מודע שלנו.
במודל הקלייניאני, למטפל הנשען על תיאוריה מוצקה יש מעמד מועדף על המטופל. המודל הביוניאני רואה במפגש הטיפולי מפגש בין שני אנשים הסובלים מאותם פחדים, חרדות ואימות. האנליטיקאי הוא כמו מפקד בשדה הקרב - הוא פוחד כמו חייליו, אך עליו לפקד. גם אם הוא איננו יכול להימנע מרגשותיו, עליו לשלוט בהם. מבחינה זו, זהו מודל שוויוני יותר מן המודל הסמכותי של קליין. האנליטיקאי ער לכך שהמטופל צופה בו, בוחן את האיכות והאותנטיות של תפקודו המנטלי. המטופל פועל כמו מראה המשקפת את המרחק והקרבה של האנליטיקאי ממנו, ושל האנליטיקאי מעצמו. זו מראה המאפשרת לאנליטיקאי לאתר קשיים ולעשות תיקונים בקשר ("המטופל הוא השותף הטוב ביותר של המטפל"; Bion, 1979), אך היא גם משקפת את הרגשות שהאנליטיקאי איננו יכול לשאת בעצמו, את צדדיו האפלים והסמויים המכוסים צלקות מכאיבות, ומהדהדת דברים שאיננו רוצה לשמוע.
מקורות
Bion, W.R. (1976) Clinical Seminars and Other Works. London. Karnac Books.
Bion, W.R. (1979) A Memoir of the Future. London, Karnac Books.
Ferro, A. (1999) The Bi-Personal Field. Experiences in Child Analysis. London and New York. Routledge.
Freud, S. (1925) A Note Upon the ‘Mystic Writing-Pad’. S.E.,XIX: 225-232. London. The Hogarth Press.
Joseph, B. (1985) Transference: The total situation. In: Psychic Equilibrium and Psychic Change (pp.156-167). London: Routledge, 1989.
Klein, M. (1952) On the origins of transference. In: The Writings of Melanie Klein: Envy and Gratitude and Other Works 1956-1963 (pp.48-56). London: Hogarth Press.
Ogden, H.T. (2005) This Art of Psychoanalysis. Dreaming Undreamt Dreams and Interrupted Cries. London and New York. Routledge.
Puget, J. (1995). Psychic Reality Or Various Realities. Int. J. Psycho-Anal., 76:29-34.
