טיפול לעומת אימון - חוויות אישיות
מאת דולי חותם
כשהייתי ילדה, היה חדר אחד בבית שהיה מיועד לפציינטים. "זה חדר טיפולים", הייתי מסבירה לחבריי הסקרנים. חדר זה כונה על ידי בני הבית "חדר מסירוּת הנפש". בחדר הייתה ספריה מכובדת ובה ספרים בשפות שונות, חלקם במספר כרכים, ספה ועליה שטיחון רך לרגלי המטופלים, וכן ערימת ציפיות נקיות וריחניות, המצפות את הכרית תחת ראשיהם של המטופלים. בנוסף, היו שתי כורסות עור יפות, וביניהן שולחן קטן שעליו קופסת ממחטות נייר. תאורה רכה האירה את החדר, ומספר תמונות שמן היו תלויות על הקיר.
חלק מהמטופלים היו מגיעים לטיפול פסיכואנליטי, והיו שוכבים על הספה בעוד אמי, המטפלת, הייתה יושבת על כורסת עור למראשותיהם, מאזינה לדבריהם. חלק אחר מהמטופלים היה מגיע לטיפול דינאמי שהיה מתרחש בעודם ישובים על כורסאות. בשעה עגולה היה נשמע צלצול בדלת. זה היה האות עבורנו, בני הבית האחרים, להיכנס לחדר שלנו ולסגור אחרינו את הדלת כדי לשמור על פרטיות הפציינט שהגיע. לפעמים, היינו שומעים קולות עמומים עולים מחדר הטיפולים, אך מעולם לא שמענו מילים ממש. למרות שידעתי שישנם אנשים שמגיעים והולכים, לא חשתי סקרנות עזה לראות אותם, וקיבלתי כמובן מאליו את חשאיות המפגשים.
הפציינטים, כפי שאמי כינתה אותם, היו חשובים לה מאוד. היא הייתה עסוקה בהם, בסיפור חייהם, בייסוריהם, והייתה מקדישה שעות רבות לעבודה איתם. פעם, אני זוכרת, סיפרה על פציינט שכואבת לו מאד רגל שמאל, והוא דיבר בטיפול על "my left foot" – "left" כשמאל, אך גם כעזוב, נטוש.
גדלתי אם כן בהשפעתה של הגישה הפסיכואנליטית. טיפול, כפי שתפסתי אותו, היה יצירת אמנות: פירושים יצירתיים למילים ולמעשים, תובנות, האזנה ושתיקות. הפסיכואנליזה תמיד נראתה לי מסתורית, בלתי נתפסת, כמעט מיסטית, ולעולם לא נגמרת. גם היום, כשאני מנסה לקרוא פסיכואנליזה, אני מרגישה כהולכת בשדה לא מוכר, קשה להבנה, דורש ריכוז עד קצה הגבול. זו כמעט דת בעיניי: סודית, שקטה, בלתי נראית, ספקולטיבית במובן מסוים, כשהמטפל מפרש אותך.
אמי הייתה עסוקה תמיד בסימון פסקאות חשובות בכתבי פרויד, קליין, ויניקוט ואחרים, או בסיכום פגישות אותן ערכה. לעתים הייתי הולכת איתה למכון הפסיכואנליטי בירושלים. שם, בבניין המיוחד בעל שני גרמי המדרגות החגיגיים, היה שורר תמיד קור. אינני יודעת עד היום אם הקור היה רק קור ירושלמי, או אולי יותר מכך. במכון היו פגישות סגורות והרצאות סגורות, ואני הייתי מתבוננת בקירות הגבוהים, שעליהם דיוקנאות של דמויות חמורות סבר.
בבגרותי הלכתי ללמוד פסיכולוגיה, תואר ראשון, ותואר שני. לאותן חוויות שחוויתי בביתי לא היה זכר. באוניברסיטה, הלימודים התרכזו בסטטיסטיקה, שיטות מחקר, פיזיולוגיה, למידה, קוגניציה, פסיכולוגיה חברתית. אפילו תורות האישיות היו רכות וקלילות: שלבי החיים בתיאוריה ההתפתחותית של אריק אריקסון, סולם הצרכים של מאסלו. לא קראנו אפילו פעם אחת את פרויד. אהבתי מאוד את הלימודים, אך כשחבריי הלכו להתנדב בבתי חולים פסיכיאטריים, אני נמנעתי מכך. כילדה, הייתי מבקרת בבתי חולים כאלה יחד עם אמי, בעיקר במסיבות פורים וחנוכה. משהו גרם לי להתרחק מהם. אולי פחד. אני זוכרת עצמי בעודי ילדה, בביקור בבית חולים פסיכיאטרי, רואה מטופל עומד ללא תנועה, ואמי מסבירה לי: "הוא קטטוני". נדמה לי שלא הבנתי את משמעות המילה, אך קלטתי שהמקום אחר ואינו רגיל.
בלימודי התואר השני בפסיכולוגיה ארגונית, עסקנו בתיאוריות ארגוניות, בפסיכולוגיה חברתית, במבחני הערכה ואבחון תעסוקתיים, ובשינויים ארגוניים. עבודה עם ארגונים משכה אותי ומושכת אותי עד היום: יצרנות, עבודה עם תוצאות, עם אנשים "נורמאליים" (האמנם יש אדם נורמאלי?), בעלי כוחות, עבודה עם הצד המתפקד והבריא של החיים: השגת מטרות, התפתחות, התקדמות, הישגים, יצרנות, ניהול יחסים תקינים עם שותפים לתפקיד בעבודה - ובצדם גם רגשות, התלבטויות, מחשבות, תפיסות עולם, התנסויות.
חוויתי פסיכולוגיה אחרת, שהייתה אולי המשך לרעיונות של הפסיכולוגיה ההומאניסטית, שמרכזה מימוש עצמי והשגת מטרות. מאסלו, ההומניסט, כתב: "כל אדם אחראי למצוא את האושר הפנימי שלו, ולהגשים את עצמו". רעיונות אלה היו מהפכניים לפני שישים שנה. כיום הם נראים מובנים מאליהם.
במהלך השנים עבדתי כפסיכולוגית בחברת השמה ששמה הוא ראשי התיבות "פסיכולוגיה יישומית לתעשייה". אך האם פסיכולוגיה אכן יכולה להתחבר לתעשייה ולעמוד לרשותה? אולי יש כאן סתירה פנימית? היכן הפסיכולוג המטפל, המכיל, המקשיב, המוכן לקבל חריגות ושונות? בארגונים מצפים הלא לביצועים, לתוצאות, ליצרנות, לרווחים - ומעוניינים לסנן את השונה והחריג.
בחברת ההשמה נחשפתי למבחני הערכה שונים, ופיתחתי מיומנויות אבחוניות לתועלת ארגונים, שסייעו לקבוע את מי לקבל לעבודה ואת מי לדחות, מי ישתלב בתרבות הארגונית של החברה ומי יתאים פחות לאקלים שבה.
התנסיתי בראיונות רבים, בהנחיית דינמיקות קבוצתיות, במבחנים מסוגים שונים. הרגשתי שאני מתפתחת ומקבלת כלים להבין ולאבחן אנשים אחרים, אך בהדרגה, בין מרכזי ההערכה וראיונות הקבלה לעובדים, התחלתי לחוש שאני נמצאת בסוג של "מפעל אבחונים", בית חרושת לציונים. כך שלמרות שלמדתי רבות ונהניתי מהעבודה, בשלב מסוים החלטתי לעזוב, ולעבור לצד אחר. לצד יועץ, מתחבר, מלווה, תומך. להתחיל בדרך חדשה משלי. לכך תרמו גם לימודים משמעותיים ומעשיים של טיפול משפחתי וזוגי. בגישות הטיפול שאליהן נחשפתי בלימודים אלה היה משהו מעשי ומערכתי: הטיפול המשפחתי כולל פגישות מועטות, בהן מזוהות מטרות, מוגדרות משימות ונמדדת התקדמות.
וברוח זאת, לאחר כמה שנים, בלי לתכנן, מצאתי את עצמי בבית ספר לאימון, Coaching. העולם הזה שבה מייד את לבי, מפני ששילב בין פסיכולוגיה - בעיקר הומאניסטית ואקזיסטנציאליסטית, כלים מתחום הטיפול המשפחתי והזוגי ומודלים ניהוליים מכווני מטרה. שבה את לבי הרעיון שלכל אחד יש זכות וחובה לחיות חיים טובים, לשפר את חייו, להגשים את עצמו. הרעיון לפיו האדם אינו זקוק לאבחון ולקִטלוג אלא הוא שלם, יצירתי ובעל כוחות, ולבסוף – הרעיון לפיו המאמן אינו מתנשא, אינו מסתורי, אינו מסתתר.
באימון, היחסים המקצועיים-הבין-אישיים הם שוויוניים: גם המאמן יכול להתאמן. הוא לא מעל הלקוח (המילה "מטופל" נזרקה באימון לפח) אלא איתו. זהו אינו טיפול, בו המטפל הוא המומחה והמטופל מאובחן על ידו. הרעיונות של תחום האימון היו חדשניים עבורי, וחוללו בתוכי סוג של מהפיכה, בעיקר בגלל המסגרת, ה-setting החדש: אפשר להיפגש אפילו בבית-הקפה או על חוף הים. לא צריך לשכב על ספה ולהפקיד את המילים שלך בידי מטפל. התהליך קצר, ממוקד, תכליתי, ומטרתו ליצור שינוי.
האימון האישי כבש בסערה את העולם, וגם את ישראל, בזכות המענה שהוא נותן לצורך בסיסי אנושי - להיות מאושר ולהגשים את עצמך, בלי להרגיש שאתה "מקולקל" וזקוק לריפוי. בשונה מטיפול, בו אתה מוגדר כבעייתי, אולי אפילו חולה, וזקוק ל"תיקון", הרי שבאימון אתה אדם שלם ומושלם. אתה מתקבל. אתה בסדר. אתה חיובי. אתה פשוט רוצה להגשים מטרות בחייך, וזה לגיטימי.
*
אני מכבדת את העולם הקליני הטיפולי. אני חושבת שהוא מניח תשתית מיוחדת להבנת העולם והאדם שבתוכו. אני מוקירה את העיסוק הרציני בהגנות, בהשלכות, בהעברה, בהעברה נגדית, בקונפליקטים לא מודעים ולא פתורים שמעסיקים את חיינו בהווה; את הכבוד לחלומות שנחלמים בלילה, לאסוציאציות חופשיות, לזרימת מילים, לשחרור מכבלים לא נראים, ממחשבות לא רציונאליות, מפחדים בלתי מציאותיים. בהחלט יש מקום לטיפול, ועבור רבים הוא מהווה מענה נכון ואיכותי לצרכים שלהם.
אני מכבדת גם את האימון, שמאפשר עבודה ממוקדת, מהירה, מעצימה, מרגשת, שמשתמש בכלים שונים כדי להשיג מטרות, שמכבד את האדם כיצור שלם ומושלם, ומגביר את התחושה החיובית הפנימית שלו. אני אוהבת את הגישה האימונית של מיקוד ובהירות.
אני מאמינה שלעתים תשתית של טיפול מובילה לבשלות של המטופל, והמטופל יכול להמשיך כמתאמן בתהליך אימון.
יש מקום לכל סוגי ההתערבויות והעזרה במקצועות התמיכה (support professions). אך אולי הניסיון לספק כאן בכתיבה סיום הרמוני ונטול קונפליקטים בין טיפול דינאמי לבין אימון קשור לרצון לפתור מאבק פנימי בתוכי בין הייצוג המופנם של אמי הפסיכואנליטיקאית לביני, הבת, שבחרה בדרך אחרת? והנה - חזרנו בכל זאת לפירוש היצירתי, המיסטי, הספקולטיבי ששייך לתחום הפסיכואנליזה.
