על הליריות של הנפש: עקבות בחול ופסיעות על קרח
סקירת ספרה של דנה אמיר
מאת אורית גודקאר ויעל איתי-פק
הוצאת י"ל מאגנס האונ' העברית ירושלים, 2008 109 עמודים
- מטופל נכנס לאחר פגישה קודמת קשה, ולשאלת המטפלת כיצד הוא מגיע היום משיב: "באוטו".
- אֵם, בפגישת הכרות לצורך טיפול בבנה, עונה על שאלת המטפלת באיזה מין בית גדלה: "בית גדול, היו בו שבעה חדרים".
ולחילופין:
- מטופלת אומרת על בחור שלא התקשר אליה לאחר שיצאו ביחד: "הוא עושה צחוק ממני", ולאחר התערבות המטפלת מוסיפה, פגועה: "אני מבינה שיש ההיגיון במה שאת אומרת, אבל אני לא רוצה לחשוב".
שני סוגי המטופלים הללו מפגישים אותנו כמטפלים (וכאנשים) עם חוויה מטרידה של צמצום מרחב החשיבה, העדר חשיבה סימבולית ואפשרות לרפלקציה. בשני המקרים הראשונים התשובה קונקרטית עד כדי אובדן המשמעות האישית ובמקרה האחרון מתקיימת רק משמעות אישית, כך שאפילו המרחב התקשורתי, הבין אישי, בין המטפלת למטופלת נחווה כמתקיף.
ד"ר דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, כתבה עבודת דוקטורט שעוּבּדָה לספר על המימד הנפשי הלירי. עבודתה מפגישה בין חשיבה פסיכואנליטית ופילוסופית, לבין ספרות, פרוזה ושירה. בחיבורה מנסה דנה אמיר לשרטט את האופן בו הנפש מתרחבת כדי ליצור מרחב, אם בטיפול ואם במפגש עם חומרי החיים. מכאן, שהספר מציע גם הבנה מדוע המרחב הלירי עשוי להצטמצם, להתכווץ או להתנוון – בין אם במפגש הטיפולי ובין אם בחיי הנפש של האדם בכלל.
אמיר מגדירה שני יסודות מהותיים בנפש: "המתמשך" ו"המתהווה": "המתמשך" הוא היסוד התופס את העולם כקבוע, אובייקטיבי, ניתן להסבר וצפוי, זאת בעוד היסוד "המתהווה" הוא היסוד הסובייקטיבי התופס את העולם ואת עצמו כמשתנים ללא הרף, כבלתי ניתנים להסבר על ידי כללים משותפים ולכן כבלתי צפויים. שני אופני החוויה הללו מתקיימים במקביל וכרוכים זה בזה.
עיקרו של הספר הוא בבחינת הקשר, האינטראקציה, בין היסוד המתמשך ליסוד המתהווה, אשר המפגש ביניהם יוצר מרחב נפשי חיוני, אותו אמיר מכנה "היסוד הלירי". את הבחירה במושג "לירי" מנמקת אמיר בהקבלה שקיימת בין השפה השירית המכילה גם יסוד אידיוסינקראטי-חוויתי וגם יסוד קונבנציונאלי-משותף. ככל שמדובר באינטראקציה קונסטרוקטיבית יותר בין שני היסודות, מתאפשרת מידה גדולה יותר של אינטגרציה בין הפן המתהווה למתמשך, וככל שמידת האינטגרציה גדולה יותר כך מכונן בנפש ממד לירי בעל איכות גבוהה יותר. באופן מיטבי, ה"מתמשך" הוא מיכל ל"מתהווה" – הוא החלק המוכל, החלק החי, החווה, והאידיוסינקראטי. אולם, אמיר, בהמשך להמשגות של ביון, מתארת אפשרויות נוספות לקשר בין יסוד מתהווה ליסוד מתקיף: קשר בו אחד מתקיף או שולל את השני.
בציטוט מתוך ביאליק, אמיר מקבילה את החוויה המתמשכת לפסיעה על פני נהר קפוא, המכוסה שכבה יציבה וקבועה. ההולך יודע כי מתחת לרגליו גועשים חיים עשירים, אך הוא יכול להמשיך ללכת בלי לתת דעתו עליהם. לעומת זאת, החוויה המתהווה דומה לדילוג על פני קרח מתבקע, המצריך זהירות ודריכות מתמדת, בתנועה ממקטע לא יציב למשנהו. במצב זה נחשפים לעינינו המעמקים שרוחשים מתחת לרגלינו. ביאליק תאר את השפה כנעה בין ביטוי קבוע וביטוי שהינו מתהווה, אמיר טוענת שהשפה היא אך משל לנפש. השפה היא יותר מאשר כלי לתקשורת – היא מבטאת סוג של הוויה קיומית. מעניין לחשוב כיצד היו המשגות אלו מתיישבות עם התפיסות הלאקאניאניות אודות השפה והתפקיד שלה בחיי הנפש.
אנו, שלא גדלנו בערבות אודסה, והקרחון היחיד שאנו מכירות הוא קרחון המודע/הלא מודע של פרויד, חוות את העולם באופן הרבה יותר חולי. קשיות הקרחון השקוף, המאפשר לראות בעדו, ועליו ניתן לצעוד מבלי להיפגע, אינו דימוי הולם, או חוויה ריאלית עבורנו . אנו חשות שרגלינו שוקעות בחול הישראלי ואנו נצרכות ללמוד היכן להניח את רגלנו, לרוב מבלי יכולת לראות מה חבוי מתחת. לעיתים, אנו דורכות בחול היבש, תוך ידיעה-לא ידיעה של מגעם הכואב של מכשולים וחפצים חדים שמסתתרים בו. אנו גם מכירות את קשיות הדרכים הסלולות, היציבות לכאורה, שמכסות לבלי זכר כל שכבה אחרת, אך בהן אנו חשות שיש סכנה אחרת.
אמיר ממפה פתולוגיות נפשיות בהתבססה על הקשיים בכינון היסוד "המתהווה", היסוד "המתמשך", או באינטראקציה ביניהם. כאשר "המתהווה" נתפס כמסוכן, ולאור זאת מבוטל, הקיום של האדם הינו חסר חיות ונפח ומתרחש רק ביסוד "המתמשך". התוצאה היא אישיות סכיזואידית, קונקרטית ונוקשה. מן הקצה השני, קריסה לכיוון של משתנה ללא הרף, צמצום היכולת לתפיסת רצף יוצרת מבנה אישיות גבולית, או אף פסיכוזה, בה הדיבור אידיוסינקרטי לחלוטין, ללא כל פונקציה תקשורתית, מגשרת. באופן דומה, ניתן לחשוב גם על החלק שלנו כמטפלים: בתהליכי אבחון, וחיפוש אחר המשגות פסיכולוגיות מתאימות למטופלים, אנו נתונים בסכנה של קריסה לצד אחד על חשבון קשר להוויה האחרת. אנחנו עשויים לפעול מתוך המשגות תיאורטיות שיש לנו אודות המטופלים, או תגיות מאבחנות ("היא גבולית", "הוא אימץ עצמי מזויף נוקשה") ולהתעלם מההיבט המתהווה של האדם שאיתנו. התרחקות כזו מהחוויה החד פעמית של המפגש האנושי תיצור קריסה שלנו בטיפול לכיוון של הקוטב המתמשך, ותייצר קשר קר, אינטלקטואלי, עקר. לעומת זאת, השתקעות אך ורק בחוויה, והמנעות מכל המשגה או חשיבה תיאורטית תייצר חוויה כאוטית, נטולת כיוון או דרך, מצויה בהווה מתמשך.
אמיר מדגישה כי "החוויה הלירית" אינה רק סכום או ממוצע של שני אופני החוויה (המתהווה והמתמשך) – האינטראקציה ביניהם היא זאת אשר יוצרת את עומק החוויה ואת תלת מימדיותה:
"מה שאנו מכנים "עצמיות" היא חוויה תלת מימדית הכוללת בתוכה לא רק את התנועה בין האומניפוטנטיות לאימפוטנטיות, בין הסופיות לאין סופיות כתנועה במישוריות אלא גם, או בעיקר, את היכולת לחוות את כל אלא בו זמנית, לא כקצוות שונים של אותו הרצף אלא גם (או בעיקר) לא כקצוות שונים של רצף אלא כמימדים שונים של אותה חוויה קיומית בכל רגע נתון.". (אמיר, עמ' 24).
על פי תפיסתה של אמיר, המתבססת על חשיבתם של ויניקוט וביון, היסוד הלירי נותן משמעות לחיינו. למשל, המושג של בית הוא הנותן משמעות לכל אותן פעולות שאחרת היו סיזיפיות וחסרות תוכן: כמו ניקיון/ כביסה. הרי הבגדים ישובו ויתלכלכו וכל אותה פעולה חוזרת של רחצה, תליה, קיפול והנחה בארון היו בלתי נסבלות אלמלא היו מגויסות לעניין המורכב יותר של יצירת בית, בניית מרחב חיים אישי וחם אליו אנו חשים שייכות. אם אנו כלואים ברמה האוביקטיבית, החיצונית (העבודה השוחקת והאינסופית), ללא התוכן והמשמעות (אני יוצר כעת את מרחב החיים שאותו אכנה 'בית') קשה לחוש שיש ערך לחיים.
עוד צמד מונחים משמעותי בו עוסקת אמיר הוא האפשרי (שיכול להיות) לעומת האקטואלי (שקיים בפועל). אמיר מצטטת את פרופ' עמיהוד גלעד, האומר כי האקטואלי מוכל באפשרי והוא רחב ממנו. אמיר חולקת על דעה זו ומתארת מערכת יחסים מורכבת בהרבה בין שני היסודות הללו. למשל האקטואלי כנותן ממשות לאפשרי. מתוך תפיסתה את מערכת היחסים המורכבת בין האקטואלי לאפשרי מסיקה אמיר על התפקידים שיש לשני מצבי אלו בלידה, בשלבי החיים הראשונים, במפגש עם המוות ובעבודת האבל.
לידה ומוות – חיים והעדרם – מהווים מצב בו אנו ניתקלים באקטואלי ובאפשרי באופן הברור ביותר: הלידה מהווה מעבר (עבור ההורים בתפיסתם את ילדם) מהאפשרי לאקטואלי. אולם, אֵם היכולה לראות רק את החלק האקטואלי של ילדהּ מבלי לחוש אותו, ולראות מעבר לקיומו העכשווי, לא תאפשר התפתחות. לעומת זאת, המוות מהווה מעבר מאקטואלי לאפשרי בלבד. היכול להתאבל היא היכולת להחזיק את ההעדר האקטואלי יחד עם האפשרי שעדין קיים, דרך הקשר הנפשי שממשיך להתקיים בתוכנו עם הנפטר. אמיר דנה באבל, אבל פתולוגי, ומלנכוליה, כנגזרות שונות של האפשרות לחיות את האפשרי כשהאקטואלי נגוז בשל מוות. מי שמתקשה להניח לאקטואלי סופו להיצמד לריטואלים של הנצחה המרוקנים מתוכן את שאר היבטי חייו. באופן שונה אך דומה, חוסר יכולת להשלים עם הסתלקות האדם האהוב מהחיים האקטואליים, עלול להביא לכך שאדם ישקע באבל פתולוגי שאינו מאפשר עיבוד והשלמה עם המוות.
יצירות ספרותיות עבריות ומתורגמות שזורות לאורך הספר כהדגמה של נקודות שונות שאמיר מעלה, וכהרחבה שלהן. כך, לצד הניתוח האנליטי המוכר לנו יש בספר גם ניתוחים ספרותיות של שירה ופרוזה. אמיר משווה, מנגידה ומאירה את התפיסות התיאורטיות שהיא מעלה בעזרת יוצרים כמו עוז, יהושע, אוקטביו פאס ט.אס אליוט ואחרים, והוגים פסיכואנליטיים מרכזיים. ויניקוט שבכתיבתה של אמיר בהיר ואינו כה חמקמק, ביון אינו כה מעורפל ומושגי החשיבה שלו מקבלים מימד רחב של חוויה נפשית. בנוסף, אמיר מסתמכת על כותבים עכשווים יותר כמו מיטשל, אוגדן, גרוטסטיין ובריטון. היא מיטיבה להסביר רעיונות ומושגים מרכזיים, לעיתים שחוקים מעודף שימוש ואי הקפדה על הדקויות.
כתיבתה של אמיר בהירה ומקיפה, אולם אין פירוש הדבר שהקריאה בספר קלה, שכן אמיר עורכת בחינה מדוקדקת ומעמיקה של מושגים תיאורטיים וחוויות נפשיות. תוך כדי קריאה מתעוררת תחושה שהפסיעה בדרך, על אף המהמורות, כדאית; שבהשראת הספר נסלל בתוכנו נתיב חשיבה והליכה בהיר יותר בבואנו למרחב הלירי של עצמנו ושל מטופלנו. הדגשת הניגוד בין החוויה המתמשכת לעומת החוויה הקבועה סייעה להבהיר כל אחת מהחוויות, אולם בה בעת יצרה הקצנה של התופעות, והיה נדמה לנו שהמרחב הלירי שאמיר מבקשת לייצר מתוך האינטגרציה עלול לקרוס לעיתים לתיאור "קבוע", הנוטה אל קוטב יחיד.
הספר מצליח להרחיב את ההתבוננות על טקסטים פסיכואנליטיים מוכרים (כמו גם לבסס הבנה מעמיקה יותר שלהם) ולייצר בכך השתמעויות מעשיות עבור מטפלים – זאת לצד העניין התיאורטי שיש בספרה גם עבור קוראים שאינם מטפלים (חוקרי ספרות, פילוסופים וכל מי שמתעניין בפסיכואנליזה כתפיסה לביקורת התרבות). נהנינו מהשימוש ביצירות ספרות, מהמפגש עם טקסטים מוכרים (ופחות מוכרים) ואהובים, ומהמרחב הבין-תחומי שאמיר פורשת בפנינו, בלי לוותר על צלילה למעמקים. עצם הניסיון להסביר באמצעות שפה ומילים דווקא את מה שלעיתים אינו ניתן להסבר בעצמנו ובזולתנו, או במפגשים המשמעותיים שלנו עם עצמנו ועם אחרים היה מסע מרתק, מרגש ומעורר מחשבה.
