סקירת ההרצאות מיום העיון "העברה ארוטית: פריצת גבול או פריצת דרך"
יום העיון בהשתתפות גלן גאבארד, התכנית לפסיכותרפיה, אונ' תל אביב, 2009
מאת יעל איתי-פק ואורית גודקאר
לאחרונה, ישבה אחת מאיתנו בשעה טיפולית מול בחור צעיר ונאה שעפעף בעיניו. היה משהו מחמיא בכך שבחור הצעיר ממנה בכמעט 20 שנה יכול לראות בה אובייקט מיני. ההבנה הבאה הייתה כי כנראה רק בהקשר של טיפול היא תזכה לכך. היא המשיכה וחשבה על כיצד הפכה האימה הגדולה ביותר שלה משנות העשרים שלה, עת התחילה לטפל, לסיטואציה נעימה, משחקית, המאפשרת הבנות על המטופל, על עצמה ועל הסיטואציה? האם זה הניסיון, או הגיל? או שמא תרמו לכך גם קריאה אינטרסוביקטיבית של ג'ודי דיוויס, והאומץ של זו האחרונה (שבטח לא משתווה לזה של הכותבות). לכן, כאשר נודע לה כי גאבארד, בר הפלוגתה של דיוויס ואינטרסוביקטיבי, מגיע לארץ ויתקיים יום עיון על העברה אירוטית, הבינה 'האחת' כי מקומה שם.
לעומתה, 'השנייה' הייתה בעמדה הפוכה בתכלית. המחשבה כי היא עשויה לספוג משאלות ופנטזיות מיניות ממטופלים, או לפתח קאונטר-טראנספרנס אירוטי משל עצמה מילאה אותה אימה, עד כדי שיתוק. ודווקא אגף האומץ הוא שדחף אותה אל אותו יום עיון, בניסיון לברר יותר לעומק מה עושים עם כל האדים המהבילים שעלו בדעתה למשמע שמו של יום העיון. הוסף לזה את האתיקה כנקודת עניין מרכזית בשלב המקצועי הנוכחי, וההבטחה שגאבארד הוא בין הכותבים המרכזיים בנושא זה, כדי שתיווצר הבטחה ליום בעל משקל ומשמעות.
וכן, היה עוד עניין שולי. כבר זמן רב שאנחנו מפנטזות על קפה של בוקר ביחד, ולא מצליחות להפיק את האירוע המורכב הזה. כנראה שככה זה כשיש חמישה ילדים בגיל הרך עד המתקשה. כדי לא להחזיק אתכם במתח נאמר שקפה לא היה (התור שבר אותנו) אבל תה ונסיעה משותפת ברכבת מהפרובינציה אל העיר המפויחת ובחזרה היו גם היו.
האולם היה מלא מפה לפה באנשים שכנראה חשבו כמונו, או רצו להראות עד כמה הם שופעי תשוקה בעבודתם. אם כי כצפוי היו בעיקר נשים, דבר שנתן את אותותיו הצפויים בתור לשירותים.
הופתענו לפגוש מספר מרשים של אנשים שלא הכרנו קודם (וגם כמה פנים מוכרות). נחמד לפעמים לבקר במיילייה האחר של העיר הגדולה.
מחשבות על אתיקה
'השנייה' אהבה במיוחד את הניסיון להציב תמרורי אזהרה מאד ברורים לפני המדרון החלקלק של הסתבכות מפוארת בעבירות אתיות של חציית גבולות, וגם את ההבחנה הברורה בין חציית הגבולות ופריצתם. עדיין - תהתה בינה לבין עצמה - עד כמה באמת אפשר להבחין במציאות בין השניים, אלא אם זה כבר לאחר מעשה, במבט לאחור? התמרורים נראו פתאום לא מספקים. הסיכוי המשמעותי להימנע מהסתבכות אתית נובע לא מתוך מחשבה על העונש האפשרי, אלא מהרצון לעשות עבודה מקצועית טובה ומסורה באמת. הרי בכל שלב בהתפתחות המקצועית שלנו המשאלה הזו היא סוג של אופק שאליו אנחנו רצים, לעיתים באמוק, לעיתים מתוך התלהבות ותשוקה, לעיתים כרדופים מאימת השיפוטיות שלנו את עצמנו או של עמיתים למקצוע. וכן, כשרצים, יש נטייה לפספס את התמרורים. אמנם תמיד נוכל להתנחם בכך שרוב העבירות האתיות נעשות על ידי מטפלים גברים, ולנו יש חצי כרומוזום עודף אחד עליהם ואולי ההיצמדות הדטרמיניסטית לנוסחאות ההתפתחות המוסרית שהציעה גיליגן – רחם, דאגה לזולת ושאר חלקי החבילה הזו – יהיו מעצורים טובים יותר במורד המדרון של פריצת הגבולות, יש לקוות.
'האחת' חשבה על ההבחנה בין חציית גבולות לבין פריצת גבולות שציטט ד"ר צבי סגל (מתוך גאבארד, 1995). חצית גבולות מתבטאת באמפתיה או הזדהות השלכתית ואילו פריצת גבולות היא תהליך שכולל מעשים. כשחשבה על זה תיאורטית, זה נראה היה מרגיע וסביר, כאילו שיש כללים ברורים וגבולות, אבל במחשבה שנייה היא כבר לא היתה בטוחה. בעוד שיש מעשים שהם בבירור חריגים, הרסנים ולא אתיים, היא חשה כי מסוכן להציב את הגבול קרוב מדי, כפי שקראה פעם שדווקא גאבארד עצמו כתב. איזשהו מגע וקשר פרסונאלי הוא חיוני לעתים (לפחות לטעמה) ומאידך מבהיל ומסוכן.
תשוקה, אמפתיה ואהבה
'האחת' חשה את החשיבות שבהכנסה לחדר גם של התשוקה, וכפי שאיזכר גאבארד, החשיבות לא לפרוק אותה מהר מדי דרך פירוש שיקל על המטפל, ולא יהיה בהכרח תואם לצרכי המטופל. אם כי, היא התחלחלה למחשבה על ישיבה בכורסתו של גאבארד מול המטופלת אחוזת התשוקה (ולתחושתה - גם האהבה). 'האחת' התרשמה מההתעקשות של ד"ר צבי סגל על נושא הפיתוי, והשאלה היכן המיניות (והמבוכה) ממוקמת אצל המטפל, המטופל וביניהם.
חשבנו על ההבחנה בין מיניות וסקסואליזציה - מתי זו מיניות שפירה ומתי סקסואליזציה? גאבארד טרף את הקלפים כשדיבר על כך שתמיד קיימים בחדר הטיפולים דחפים, ברמות שונות של התפתחות, לצד מיניות בוגרת. עכשיו כבר לא כל כך לפטור את הענין ב"סקסואליזציה". לכן אולי קסמה לנו ההבחנה שעשתה גבי מן, בעקבות גנט (2001), בין 'צורך' ו'הצטרכות' ('need' לעומת 'neediness'). מן ציטטה את גנט, שאמר ש"תפקידו של המטפל הוא להתמסר לצורך של המטופל". 'הצטרכות' היא צורך שסורב, ולכן הופך לתובעני, עוצמתי ובלתי מתפשר. אולי כאן יש מפתח משמעותי להבנה של הטראנספרנס הארוטי, כזה שנוצר בשל כשל אמפתי בהכרה בצורך לנראות של המטופל או המטופלת. איש מאתנו אינו חסין בפני כשלים אמפתיים. איך נדע לזהות איזה מביניהם הוביל את המטופל לחוש שהוא חייב להגיע למטפל בכל מחיר כמעט, גם אם במחיר של ויתור על עצמו ו/או פריצת הגבול? ואם כבר נכשלנו באי הכרה בצורך, איך משיבים לאחור את התהליך, את השד שיצא מהבקבוק? או, כפי שחשה הדטרמיניסטית שבינינו, האם בכלל אפשר אחרת? אם יש משהו ש'השניה' לקחה מהרצאתו של גאבארד, הרי הוא שלא ניתן לבטל את הרגשות של המטופלים כ"לא אמיתיים אלא רק טראנספרנס". בניסיון להיצמד למודל של סיבתיות מרובה (overdeterminism), ברור שהרגש המובע הוא גם טראנספרנס אבל גם חוויה ממשית ביותר עבור המטופלים. וגם חוויה זו הדורשת הכרה מצדנו.
בערב, ישבה 'האחת' עם המאותגר כרומוזומאלית הפרטי, ויחד עיינו בהגדה לפסח שחילקה המועצה המקומית. את עינו של הפרטי צד ההבדל שבין הנוסח הספרדי לאשכנזי. בעוד שהם ידעו כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הם הופתעו לגלות כי הספרדים דווקא חייבים "להראות". א' נזכרה בשם הרצאתה של גבי מן - "אם אינך רואה אותי, הראה לי", וחשבה על הצורך להשתמש באחר כמתקף את חווית העצמי. טוב למצוא עיגון במקורות כסיכום הולם ועדכני לחוויה מרחיבת הנפש של יום העיון, הסכמנו שתינו.
