דיכאון מז'ורי, מלנכוליה או מאבק לקיום אותנטי: שלוש נקודות מבט לניתוח הדמויות המרכזיות בסרט "אדמה משוגעת"
הוגש כסימנריון מ.א. בנושא : היחסיות שבשפיות" בהנחיית ד"ר דפנה כצנלסון בנק בחוג לבריאות נפש קהילתית
הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה
מאת רויטל אורדן ואמיר טל
מבוא
החיפוש אחר הסברים לתופעת השיגעון עובר כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה האנושית. רופאים, אמנים, סופרים ואנשי דת וחוק ביקשו להתחקות אחר הסיבות לתופעה תוך ניסיונות לפתח מיני שיקויים, תרופות, לחשים וטקסים על מנת למגרה – אך ללא הועיל. התפתחות האנושות במהלך השנים הביאה עמה הגדרות שונות ומגוונות לתופעת השיגעון, פרשנותה, ודרך ההתייחסות והטיפול באדם המתמודד עימה. לכן, נקודת המבט, הפרשנות והיחס אל תופעת השיגעון, וממילא אל ה"אדם המשוגע", מושפעים רבות מהרקע השונה של כל אחד מהבאים להתייחס לתופעה (כצנלסון-בנק, 2005).
תופעת השיגעון לא נעלמה גם מעין התקשורת האלקטרונית והכתובה, ומופיעה לא אחת בסרטים ובתוכניות טלוויזיה. ישנם סרטים ותוכניות אשר מציגים תמונה קיצונית ולא מהימנה של שיגעון שבא לידי ביטוי בהתנהגות קיצונית ואלימה במיוחד (למשל בסרט "פסיכו" ודומיו), וישנם דימויים תקשורתיים המנסים לשקף נאמנה את החוויה של האדם המתמודד עם "השיגעון" (אשר מעתה נתייחס אל מושג זה כאל מחלה פסיכיאטרית), תוך ניסיון ליצור הזדהות ואמפטיה של הצופה עם הדמות המייצגת התמודדות עם מחלה פסיכיאטרית (למשל, בסרט "נפלאות התבונה"). סרטים מהסוג המטפח והמעודד נקודת מבט חיובית וסובלנית כלפי מחלות פסיכיאטריות וכלפי המתמודדים עמן, עשויים לסייע בהפחתת הסטיגמה הציבורית והעצמית הקיימת בקרב אנשים רבים בציבור, ואף עשויים להשפיע על הנכונות לפנות לטיפול נפשי לאלה הזקוקים לו (Stuart, 2006). לבסוף, סרטים ותוכניות טלוויזיה מ"הסוג החיובי" עשויים לשמש כאמצעי עזר לימודי בהכשרת אנשי מקצוע בתחום הטיפול והשיקום ולסייע בהקמה ויישום של קבוצות פסיכו-חינוכיות בתחום בריאות הנפש (Pirkis, Warwick-blood, Francis & McCallum, 2005).
בעבודה זו ננסה לשלב בין החלק הראשון של הפתיח לבין חלקו השני. לשון אחר, ננסה לבחון את תופעת השיגעון ממספר נקודות מבט תוך התייחסות לסרט הישראלי: "אדמה משוגעת", שיצא לאחרונה לאקרנים. הדמויות הראשיות בסרט ינותחו משלוש נקודות מבט טיפוליות: מנקודת המבט הביו-רפואית השמה דגש על המאפיינים והסימפטומים הנוירוביולוגיים של מחלות הנפש; מנקודת המבט הפסיכואנליטית, אשר מתרכזת בניסיונות החיים המוקדמים ומנגנוני ההגנה של האדם; ומנקודת המבט האקסיסטנציאליסטית, אשר מתייחסת למשמעות אותה נותן האדם לקיומו ולעולמו. במהלך העבודה אנו נביא ציטוטים מתוך הסרט בכדי לחזק את ניתוחי הדמויות, על פי נקודת המבט הנדונה.
לפני הכול, אנו מבקשים לפתוח את העבודה בתיאור תוכן קצר של הסרט תוך התייחסות לרקע הביוגראפי של כותב ובמאי הסרט אשר השפיעו עליו בתהליך הכתיבה ובימוי הסרט.
"אדמה משוגעת" – הסרט והמציאות
הסרט:
עלילת הסרט מתרחשת בקיבוץ בדרום הארץ, בשנות ה-70 של המאה ה-20. הדמויות המרכזיות בסרט הם מירי אם לשני בנים המתמודדת עם משבר נפשי ובנה דביר בן ה-13. על רקע הנוף הקיבוצי הפסטוראלי והסביבה החברתית הייחודית העומדת כנגדו בקונטרסט חזק למדי לראיית הבמאי, מגולל הסרט את סיפורם של השניים במהלך שנה אחת מחייהם. על רקע האירועים החברתיים הקיבוציים ואירועים משמעותיים בחיי המשפחה כגון: הגעתו של חבר האם לקיבוץ, יום הולדתו של דביר, אשפוזה של מירי וגיוס אייל אחיו הבוגר של דביר לצבא לומד הצופה על היחסים בין הפרט, המשפחה והחברה הקיבוצית בזמנים של שמחה ובעיקר בזמנים של משבר ודחק.
הסרט "אדמה משוגעת" מדגיש את חריגותה של מירי על רקע החברה הקיבוצית-קולקטיבית בה היא חיה. בתחילתו של הסרט מירי מוצגת כ"משחקת" על הגבול בין שמירת הנורמות הקיבוציות ושבירתן וזאת בשל ערכיה השונים, מצבה הנפשי או בשל יחסיה המורכבים עם המסגרת הקיבוצית. היא אינה עובדת, יוצאת מחדרה בלבוש תחתון בלבד ורוקדת בחדר האוכל עם אהובה המבוגר. עם זאת, היא מבקשת אישור באסיפת הקיבוץ לארח את בן זוגה סטפן, משתתפת באירועים חברתיים בקיבוץ ודואגת כי דביר בנה יישאר במסגרת ה"כיתה". עם עזיבתו של סטפן, החמרת העימות עם חברי הקיבוץ והידרדרות מצבה הנפשי, מירי נסוגה מן החיים הקיבוציים ושבירת הנורמות נעשית בריש גליי ובמוצהר, דבר המוביל לאשפוזה על ידי חברי הקיבוץ. לאחר חזרתה מן האשפוז, מירי מצויה במצב נפשי קשה המשליך על תפקודה כאדם, כאם, כבת זוג וכחברת קיבוץ. הידרדרות זו מחמירה עם התקדמות העלילה עד לסיום הסרט בו מירי שמה קץ לחייה.
על עוצמתה של חוויות החריג בקיבוץ, אפשר ללמוד מן הציטוט הבא:
"החריג, מילת הגנאי החריפה ביותר בחינוך הקיבוצי, היה תמיד זה שמנקרים בו עד זוב דם, כמו התרנגולות בלול המריחות את חברתן הפצועה, חסרת האונים להתגונן. כך שילמו ה"חריגים" פעמיים. פעם אחת בשל התחושה שהם שונים, פעם שנייה בשל המחיר החברתי המופקע על שונותם" (כרמי, 2006).
בנוסף לדמותה של מירי, הסרט מציג בהרחבה, את התמודדותו של בנה הצעיר, דביר בן ה 13, עם המציאות המורכבת של החיים בקיבוץ. חיים אשר נהפכים להיות מורכבים עוד יותר בעקבות חילוקי הדעות והיחס השלילי של חלק מחברי הקיבוץ לאמו ואליו מחד, ובעקבות התדרדרות בתפקוד ובמצב הנפשי של אמו מאידך. מציאות זו מציבה בפני דביר קונפליקטים רבים הנוגעים לערכי הקיבוץ שלאורם הוא מתחנך מול הנורמות החברתיות הנהוגות בקיבוץ למעשה, שאינן מתיישבות, לכאורה, עם האידיאולוגיה השיתופית והשוויונית אשר הונפה בגאון על ידי אנשי התנועה הקיבוצית. בנוסף, הקונפליקט בין נאמנותו לקיבוץ לבין נאמנותו לאימו מתחדד נוכח העובדה כי הוא נמצא בשנת ה"בר-מצווה", שנה המסמלת בחיים הקיבוצים את השלב בו הילד הופך לפרט הלוקח חלק בקולקטיב בכך שהוא עומד ב"משימות" המוכיחות את רצונו לקבל על עצמו את ערכי הקיבוץ ואת יכולתו לתרום לקיבוץ. על מנת להמחיש את מצבו של דביר, וכן להציג נקודת מבט המתייחסת לסמליות של מצבו של דביר להלן ציטוטים מתוך דברים שנכתבו על ידי ליר (2006), הרואים בסיפור האישי של דביר ושל אימו מטאפורה ביקורתית כלפי החברה הקיבוצית:
"סיפורו של דביר כילד דחוי, מי שעולמו הפנימי, שאיפותיו ורצונותיו אינם מוכרים על ידי אם המולדת, הוא חלק מהנרטיב הקולקטיבי שלנו כאן (בישראל)... האנשתה של האדמה בשמו של הסרט, "אדמה משוגעת", מחליפה את ההתייחסות לאימו המשוגעת של דביר, ומרמזת על מה שמומחש לאחר מכן באופן עלילתי. אי-כשרותה הנפשית של אימו הביולוגית של הגיבור לתפקד באופן בוגר ואחראי הינה למעשה פרפראזה לאי-כשרותו של הקיבוץ לתפקד כראוי... "אדמה משוגעת" מצליח ליצור קישור למצב שבו האשם אינו מתמצת דווקא באם פרטית, אלא במערך חברתי שתפקידיו חופפים את אלו של האם. הסרט ממחיש את אי כשירותו של הקיבוץ לתפקד כהורה קולקטיבי באופן המאפשר הקבלה עם אפיון פסיכולוגי של אם שאינה טובה דיה: מצד אחד, הקיבוץ מתערב בחייו של היחיד במקומות בהם התערבותו אינה נדרשת, כמו למשל בהחלטה הקיבוצית כמה זמן צריך לאפשר לאהובה של האם להתארח בקיבוץ, ומצד שני הוא אינו מסוגל להיענות לצורך בסיסי כמו חום אנושי כאשר הוא נדרש לכך".
- פרסומת -
לבסוף, מספר שאלות עולות לאורך הסרט, שאלות אשר על חלקן ננסה לענות במהלך העבודה בהתייחסותנו לנקודות המבט השונות על מצבם של גיבורי הסרט: האם מירי, גיבורת הסרט, היא אכן גיבורה או שמא מדובר באנטי גיבורה? האם מדובר באישה חזקה, המאמינה בערכי הקיבוץ ולכן בוחרת להישאר, או שמא היא נשארת מחוסר ברירה, חוסר כוח וחוסר יכולת לקום ולעזוב? האם שבירת הנורמות הקיבוציות נעשית מתוך אמונה בערכים מסוימים והתקוממות נגד צביעות החברה הקיבוצית, או שמא מדובר באקט הנובע מחוסר שיפוט של אישה הלוקה במחלה פסיכיאטרית? בסופו של הסרט, בסיוע בנה, מחליטה מירי לשים קץ לחייה. האם מדובר באקט אובדני הנובע ממחלתה או האם מדובר בשבירת רוחה על ידי החברה המתנהלת בצורה כה לקויה?
המציאות:
"אדמה משוגעת" הוא סרטו של דרור שאול, בן לקיבוץ כיסופים שבדרום. דרור גדל בקיבוץ בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ללא אב ועם אם אשר מצבה הנפשי "הלך והתדרדר", כפי שהוא מתאר זאת בראיון שהעניק לגיל ריבה בערוץ 3. להלן מספר ציטוטים מראיון מעניין זה הממחישים את הקשר בין דרור לדביר, ובין אמו של דרור למירי. כל מילה מיותרת:
"הסרט מבוסס על רסיסי הילדות שלי ...החיים שלי היו מאוד לא הוגנים. לגדול בלי אב ועם אמא שמצבה הנפשי הלך והתדרדר ... בחיים לא נחשפתי לתקופות שהיא חייכה והייתה שמחה ... לכל אורך הילדות שלי, בזמן שהמשבר של אימי המשיך להחריף היא תמיד אמרה שיום אחד יבוא וכל העולם ישמע את הסיפור הזה (החיים בקיבוץ ומה שהתלווה לכך). בזמנו זה היה נשמע פתטי ומגוחך. ופתאום, לאחר כך וכך שנים, אתה פתאום קולט את עצמך מצלם סצנה בבית ילדים בקיבוץ עם גרמנים, יפנים וצרפתים ... לאחר מכן הסרט מוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם (ברלין, טורונטו ועוד) .. לאחר יציאת הסרט חלמתי חלום שבו אמי ואני חוגגים את יציאת הסרט ... בחלום אני והיא ניצחנו ... אם היא הייתה רואה את הסרט היא הייתה מאוד מתרגשת ומרוצה .."
ניתוח דמותם של גיבורי הסרט "אדמה משוגעת" על פי הדגם הביו-רפואי
בחלק זה של העבודה ננתח את הנסיבות שהובילו להתדרדרות במצבה הנפשי של מירי, את הסימפטומים הפסיכיאטריים המאפיינים את מצבה ואת אבחנתה הקלינית. כמו כן נבחן את התייחסות החברה כלפי מירי עקב מחלתה. הניתוח ייעשה על פי אמות המידה הנקוטות כיום בדגם הרפואי ובהתבסס על ספרות מקצועית עדכנית, תוך תיאור הסצנות מהן נלקח המידע.
אבחנה רפואית פסיכיאטרית נעשית על פי מערכות הסיווג והמיון סטנדרטיות: ה- DSM IV וה-ICD 10 . מערכות סיווג אלו נשענות על עקרון "הכנסת קבוצות של תופעות לתוך קטגוריות מוגדרות" כאשר כל קטגוריה מכילה מאפיינים ראשוניים, שנוכחותם הכרחית לשם ביצוע האבחנה ומאפיינים משניים, נלווים. אבחנת ה-DSM IV בנויה מחמישה צירים: ציר I: סינדרום קליני, ציר II: הפרעת אישיות או הפרעת התפתחות, ציר III: הפרעות ומצבים גופניים, ציר IV: דרגת חומרה של גורמי הדחק הפסיכו-סוציאליים וציר IV: הערכה גלובלית של התפקוד (אורן, 2004). סיווג ההפרעות האפקטיביות חייב להתבסס על כמה מימדים המייצגים היבטים שונים של ההפרעה: המימד הפנומנולוגי (תסמיני המחלה) השאוב מן הבדיקה הקלינית; מימד הרקע המשפחתי (גנטי, פסיכו סוציאלי), מימד האישיות והפרעות האישיות שקדמו למחלה; מימד נסיבות החיים האישיים, משפחתיים, וסביבתיים (כולל מצבי דחק בהווה המשפיעים על תהליך המחלה); מימד משך ותהליך המחלה וההחלמה והמימד המתאר את רמת התפקוד של החולה (מוניץ, 2003). האבחנה הרפואית אם כן נשענת על נוכחותם של תסמינים מסוימים, שלילת מצבים אורגניים ובחינת מצבי דחק בעבר ובהווה כזרז או כעדות לתהליך לא פתולוגי (דוגמת אבל). תהליך איסוף ובחינת נתונים אלו מכונה אומדן הסטטוס המנטלי .
אומדן הסטטוס המנטלי
אומדן הסטטוס המנטלי הוא הערכה קלינית פסיכיאטרית המכילה מרכיבים רבים שבעזרתם ניתן לאבחן את מצבו הנפשי של המטופל. אומדן זה נשען על פרטים סוציו-דמוגרפים, רקע התפתחותי, היסטוריה רפואית נפשית וגופנית, תפקוד בתחומי החיים השונים, ועל נתונים אובייקטיבים וסובייקטיביים המעידים על מצבו הנפשי של המטופל שנאספים בזמן השיחה עימו. אלו כוללים: הופעה חיצונית, התנהגות (פעילות מוטורית, ניעות, הבעות פנים, קול ודיבור ויחסים בין אישיים), הכרה, רגש, תפיסה חושית, הלך ותוכן חשיבה ותפקודים אינטלקטואלים "גבוהים" (חשיבה מופשטת, אינטליגנציה, שיפוט ותובנה) ( הרפז ואורן, 2004).
מצבי דחק ומקורות תמיכה
מירי היא אישה אלמנה, אם לשני ילדים, אייל (18) ודביר (13), מתגוררת בגפה בקיבוץ בדרום הארץ. ילדיה והורי בעלה המנוח מתגוררים אף הם בקיבוץ. למירי יחסים קרובים עם ילדיה (בייחוד עם בנה הצעיר, דביר). כמו כן מתואר קשר רומנטי ממושך עם גבר המבוגר ממנה במספר רב של שנים הגר בשוויץ. קשר זה מתנהל ברובו ממרחק, באמצעות חלופת מכתבים - למעט הפגישה שבה הכירו, וביקורו של סטפן לשבועיים בקיבוץ. קשריה החברתיים של מירי מעטים, לא נראה כי קיימים קשרים משמעותיים למעט הקשר עם ילדיה והקשר עם סטפן.
מן הסרט עולה הרושם שיש למירי מערכות יחסים מורכבות ואמביוולנטיות עם הורי בעלה ועם חברי הקיבוץ שבו היא חברה. מחד מירי שואפת להיטמע בחיים הקיבוציים בכך שמגיעה לאירועים בקיבוץ; ארוחות ערב יום שישי; תחרות עפיפונים; אסיפת חברים; נוזפת בבנה שמשתמט ממסגרת בית הילדים ומחייכת כאשר דביר מביא לה את הריבה שהוכנה על ידי אמא של בעלה המנוח: "אני ברשימה?". מאידך, קיימים חילופי האשמות בין הוריו של הבעל המאשימים את מירי במותו (התאבדות):"היא אשמה בהכל" לבין מירי המאשימה את הקיבוץ במותו: "הם חנקו אותו והם שברו אותו, אז הוא נשבר". ייתכן ומותו של בעלה ומרקם היחסים החברתיים שנוצר בעקבותיו, הקונפליקט בין רצונה של מירי להשתלב אל מול דחייתה ע"י הוריו של בעלה וחברי הקיבוץ כמו גם עזיבתו של סטפן שגררה עימה עימות נוסף עם חברי הקיבוץ היוו זרז לאפיזודות הדיכאון של מירי. הספרות המקצועית מצביעה על קיומו של קשר חזק בין אירועי חיים סטרסוגניים ופריצת אפיזודה דיכאונית מז'ורית( מוניץ, 2003). אירועי דחק שנמצאו כמנבאים מובהקים של דיכאון מז'ורי הינם אובדן (מוות, פרידה יזומה ע"י הנחקר) או השפלה (הנחקר נעזב ע"י אחר), עורכי המחקר הבחינו כי מבחינת ניבוי האפיזודה הדיכאונית אין כמעט הבדל בין המקרים( Kendler, Hettema, Butera, Gardner & Prescott, 2003). חוויותיה של מירי רצופות חוויות אובדן והשפלה: היא נעזבת ונדחית על ידי בעלה, הוריו וחברי הקיבוץ ומאבדת את סטפן.
רקע התפתחותי
בסרט אין מידע לגבי רקע התפתחותי. בעבר ידוע על אשפוז פסיכיאטרי: מירי מספרת שהכירה את סטפן "בבית הבראה בנתניה" ומזכיר הקיבוץ " כשהיית מאושפזת... מישהו התלונן?" כנראה עקב אפיזודה דיכאונית לאחר מות בעלה (מירי החלה ליטול אלטרול באותה תקופה). לא ידוע על התקפיי מאניה או היפומאניה.
סינדרום קליני
הסטטוס המנטלי של מירי משתנה לאורך הסרט: בתחילתו, הופעתה החיצונית של מירי מסודרת, מטופחת ותואמת בדרך כלל. לעיתים היא לבושה בצורה פרובוקטיבית שאינה תואמת אך ללא התנהגות מפתה. לדוגמא היא יוצאת מחדרה לבושה בתחתונים וחזייה אך לא נראה שהתנהגותה בעלת אלמנטים מיניים.
בתחילת הסרט ניתן לזהות אצל מירי האטה פסיכו מוטורית קלה, מימיקת פניה דלה ומבטה חודרני לעיתים. דיבורה שקט ואיטי, לעיתים רועד ואוצר המילים שבפיה דל כאשר היא חוזרת במכתביה שוב ושוב על אותן מילים. מירי נעה מאפקט דיכאוני לחרדתי באופן מעט לבילי אך תואם. בשיחתה עם דביר על השתמטויותיו מן הכיתה בתחילה הבעתה קפואה, תנועותיה איטיות, דיבורה איטי ושקט אך לאחר מכן מתפתח אי שקט שמתבטא ברעד, עיניים דומעות, עליה בקצב וטון דיבור ופריכת ידיים.
בתחילת הסרט אין עדות להפרעות בתוכן החשיבה, אך נראה כי הלך וקצב המחשבה מעט איטי. אין למירי תובנה למצבה: "שמשון, זה היה מזמן ומאז הבראתי לתמיד" ויציאתה מחדרה בלבוש תחתון מעידה על הפרעה בשיפוט. תפקודה של מירי לקוי, היא אינה עובדת באופן קבוע וישנה בשעות היום כאשר דביר חוזר מביה"ס. בתחילת הסרט אין עדות כי קיימים תכנים אובדניים או ביטויי מצוקה סובייקטיביים מצד מירי.
עזיבתו של סטפן את הקיבוץ עקב עימות עם אחד מחברי הקיבוץ, והפגיעה בכלבו של דביר מהווים נקודת מפנה מבחינת הסטטוס המנטלי של מירי וייתכן שהם מהווים זרז לפרוץ האפיזודה הדיכאונית החמורה. השינוי מתבטא בהופעה חיצונית מרושלת ולא מטופחת. לבושה אינו מתאים לעונה, היא מתנדנדת בגשם בשמלה לבנה דקה ורזה באופן קיצוני. תגובותיה איטיות, במיון הכביסה מירי משתהה עם בגד ביד דבר המעיד על האטה פסיכו-מוטורית ניכרת.
בתחילת העימות עם הקיבוץ על רקע עזיבתו של סטפן והפגיעה ב"סמיילי"( הכלב של דביר) האפקט של מירי רוגזני, היא סוטרת לשמשון, בוכה ומאיימת על אברם בקלשון תוך כדי צעקות: "אני ארצח אותך". לקראת סוף הסרט מתפתח אפקט דיכאוני ומצומצם המתבטא במימקת פנים דלה וקפואה, מבט מרוחק ובוהה בחלל ודיבור איטי, שקט ומקוטע לעיתים. יש עדות לפרסברציות מוטוריות וורבליות כאשר מתפרצת בזעם על אברם: "למה, למה..." "אני בסדר, אני בסדר" ורגרסיביות (נדנדה, פאזל, מדברת בטון ילדותי: "למה הוא עזב אותי?... למה הוא לא כותב לי?") לקראת סוף הסרט יש עדות להחמרה בהלך חשיבה המאופיין עתה באיטיות רבה והפרעה בריכוז, מירי שמה את הכביסה הצבעונית עם הכביסה הלבנה אך עם זאת מצליחה להרכיב פאזל.
יש בסרט אפיזודות שבהם התנהגותה של מירי ביזארית, היא מתנדנדת בגשם, יושבת בחושך ובונה פאזל לאור נרות וריהוט הבית מכוסה בסדינים לבנים. נראה כי קיימת גם הפרעה בבוחן המציאות: "אני נוסעת לסטפן עוד שעה, לא אמרתי לך?". ייתכן וישנן מחשבות רדיפה בהם מאשימה את הקיבוץ במות בעלה: "הקיבוץ הזה הוא מוות... הם רעים.. תברח", אך לא נראה כי מחשבות אלה קיימות בעוצמה דלוזיינית. נראה כי הערכתה העצמית של מירי ירודה לגבי תפקודה כאם: "רציתי להיות אימא שלך...אבל לא הצליח לי" וכבת זוג: "אני לבד...כולם עוזבים אותי". תפקודה של מירי ירוד, היא מנסה לעבוד אך ללא הצלחה, אינה מתפקדת כאם (אומרת שנוסעת לסטפן לבד, מקיימת יחסי מין ליד בנה) ויש ירידה בתפקוד החברתי הנמוך ממילא. כשחוזרת מאשפוז אין לה תובנה למצבה,היא אומרת לדביר: "הפעם הבראתי לתמיד., יש לך אימא חזקה כמו שור" אך לקראת סוף הסרט היא מגלה תובנה למצבה: "אני בדיכאון". יש עדות כי שיפוטה של מירי לקוי, התנהגותה אימפולסיבית, היא מאיימת בקלשון על אברם, יוצאת לגשם לקטוף תפו"א ומקיימת יחסי מין בדלת פתוחה בנוכחות בנה. מירי מביעה מחשבות אובדניות: "היא לא רוצה לחיות, היא אמרה את זה", "אני רוצה לישון..." ואף מבצעת אקט האובדני בסופו של הסרט.
על פי האומדן הנ"ל נראה כי אבחנתה של מירי משתנה לאורך הסרט:
בתחילת הסרט, טרם עזיבתו של סטפן:
Dysthymic Disorder
Inadequate Dependant, Personality Disorder
Borderline Personality Disorder
הפרעות האישיות יידונו בהמשך עבודה זו.
Dysthymic Disorder
מאפיינים דיאגנוסטיים: ( ע"פ ה-DSM-IVׂ)
1. מצב רוח דיכאוני כרוני שמופיע במשך רוב היום, במשך לפחות שנתיים.
2. במשך התקופה של מצב הרוח הדיכאוני, צריכים להופיע לפחות שניים מבין הסימפטומים הבאים:
- חוסר תיאבון או אכילת יתר.
- חוסר שינה או עודף שינה.
- עייפות ואנרגיה נמוכה.
- הערכה עצמית נמוכה.
- חוסר יכולת או קושי להתרכז.
- קושי בקבלת החלטות.
- הרגשה של חוסר תקווה.
נראה כי בתחילתו של הסרט מירי סובלת מהפרעות שינה, היא ישנה בחדרה במהלך היום. כמו כן נראה כי הערכתה העצמית נמוכה, היא תמהה על כך שהיא "ברשימה" ולא בטוחה שסטפן ירצה לבקר בקיבוץ. דמותה נראית חסרת ביטחון היא יושבת באסיפת הקיבוץ ואינה מביעה את דעתה ורצונה כאשר דנים באישור ביקורו של סטפן .
3. במשך תקופה של שנתיים אצל מבוגר, תקופות ההפוגה של הסימפטומים לא נמשכות יותר מאשר חודשיים ברצף. במקרה של מירי ישנה הפוגה בדיסטימיה במשך ביקורו של סטפן אך זמן ההפוגה קצר מחודשיים.
4. אבחון של דיסטימיה יכול להתבצע רק אם במשך שנתיים של סימפטומים, לא הופיעו סימפטומים של דיכאון. אם הופיעו כל הסימפטומים של דיכאון, האבחון הוא של הפרעת דיכאון כרונית. אם רק חלק מהסימפטומים של דיכאון מופיעים, זוהי הפרעת דיכאון עם הפוגות. הסרט אינו חושף מתי ארעה האפיזודה הדיכאונית האחרונה של מירי אך כנראה מדובר במספר שנים לפני האפיזודה הדיכאונית המוצגת בסופו של הסרט.
5. אבחון דיסטימיה לא נעשה אם האדם חווה אפיזודות מאניות, היפו מאניות או מעורבות, או אם פעם התגלה אצלו מאפיין של הפרעת ציקלוטימיה.
6. ההפרעה אינה מופיעה באופן בלעדי במהלך הפרעה פסיכוטית כרונית כגון סכיזופרניה או הפרעה דלוזיונית.
7. אין לאבחן דיסטימיה אם הסימפטומים הם תוצאה ישירה של שימוש בחומרים כגון אלכוהול או תרופות, או כתוצאה ממצב רפואי כמו אלצהיימר.
8. הסימפטומים צריכים לגרום למצוקות קליניות משמעותיות, בתחום החברתי, התעסוקתי והתפקודי: נראה כי קיימת ירידה תפקודית בתחום החברתי והתעסוקתי של מירי (GAF 60). התייחסות לרמת התפקוד של מירי תפורט בהמשך פרק זה.
מאפיינים והפרעות נלווים: המאפיינים הנלווים לדיסטימיה דומים לסממנים של דיכאון- חולשה, חוסר עניין, חוסר הנאה, חוסר פעילות, נסיגה חברתית, רגשות אשם, עצבנות וכעס.
הסממנים הטבעיים- הפרעות שינה, תיאבון ושינויי משקל קיימים פחות בדיסטימיה מאשר בהפרעת דיכאון. כאשר דיסטימיה מופיעה ללא הפרעת דיכאון לפניה יש סיכון להתפתחות דיכאון בעתיד.
דיסטימיה עלולה להיות מלווה בהפרעות אישיות מסוג: גבולית, היסטריונית, נרקיסיסטית, נמנעת ותלותית.
מהלך: לפעמים לדיסטימיה יש התחלה מוקדמת, בילדות או בהתבגרות, שלא מבחינים בה. אנשים הלוקים בדיסטמיה בדרך כלל לקו או ילקו בדיכאון בשלב אחר בחייהם. כאשר הדיסטימיה מקדימה את הדיכאון, סיכויי ההחלמה ממנו נמוכים, והאפיזודות הדיכאוניות תכופות יותר. בדומה לדיכאון, הטיפול היעיל ביותר לדיסטימיה הוא תרופתי.
לסיכום: אבחנה של הפרעת דיסטימיה ניתנת כאשר האדם נמצא בתקופה של שנתיים לפחות במצב רוח מדוכא ברוב הימים, וברוב שעות היום – מצב רוח אשר אינו חמור דיו כדי להתאים לאבחנה של דיכאון מז'ורי.
בסופו של הסרט הסטטוס המנטלי והאבחנה הרפואית משתנים:
Axis I:
Major Depressive Disorder Recurrent, Severe (296.33)
DD: Major Depressive Disorder Recurrent, Severe with Psychotic Features (296.34)
Bipolar I Disorder, Most Recent Episode depressed (296.80
Schizoaffective disorder (295.7)
Major Depressive Disorder Recurrent, Severe. (296.33)
פסיכופתולוגיה:
לדיכאון יש מקורות סיבתיים וגורמים מזרזים. מקובל לחשוב כי אטיולוגיית הדיכאון נשענת על גורמים גנטיים-ביולוגיים וגורמים פסיכו-חברתיים הפועלים בשילוב. גורמים הביולוגיים לדיכאון הינם גנטיים, נוירו-פיזיולוגיים, נוירו-אנדוקריניים וביו-כימיים. מבחינה ביכו-כימית המחקר מתרכז בהפרעות בשתי מערכות נוירו-טרנסמיטורים במערכת העצבים המרכזית: נוראדרנלין וסרוטונין. ההנחה היא כי בדיכאון, ההפרעה היא פוסט-סינפטית ונובעת מפעילות לא מתאימה ולא אחידה של הנוראדרנלין במצבי דחק. תופעה זו קשורה אף בוויסות תופעות חרדה, עוררות וחוסר שמחת חיים. סרוטונין נחשב לנוירוטרנסמיטר מעכב המשתתף ברגולציה של טרנסמיטורים אחרים במוח. השפעותיו מתבטאות בוויסות מצב הרוח, חרדה, תוקפנות (כולל אובדנות), עוררות, ריכוז, קורדינציה, ליבידו, תיאבון ומקצבים ביולוגיים. מחקרים מצביעים כי בדיכאון חלה ירידה בחילוף החומרים של הסרוטונין וקצב הפרשתו (מוניץ, 2003).
הטיפול התרופתי בדיכאון מבוסס על האטיולוגיה הביוכימית. בעבר נהוג היה להשתמש במשפחת התרופות הטריציקליות (TCAs) הכוללת את האלטרול (AMITRIPTYLINE) אותו נוטלת מירי. תרופות ממשפחה זו מונעות את חזרתם מחדשׁ של הסרוטונין והנוראדרנלין לתא העצב הפוסט סינפטי ולכן גורמות לתופעות לוואי רבות בהם סדציה, תופעות אנטי כולנרגיות כגון: האצת קצב הלב, יובש ריריות, אצירת שתן והאטת תנועתיות מערכת העיכול. כיום השימוש בתרופות ממשפחה זו מועט ועל פניהם מבכרים שימוש בתרופות ממשפחת ה- SSRI החוסמות את חזרתו מחדש של הסרוטונין וSNaRI החוסם את חזרתם מחדש של הנוראדרנלין והסרוטונין אך בצורה מבוקרת יותר מאשר התרופות הטריציקליות (אורן, שצמן וכץ, 2004).
מאפייניה העיקריים של אבחנת הדיכאון הם ירידה ניכרת במצב הרוח, אנהדוניה, ירידה ניכרת באנרגיה ובפעילות והתעייפות מהירה. מאפיינים אלה נבחנים בעוצמתם ורציפותם במשך של שבועיים לפחות. חומרת התסמינים בדיכאון גורמת לירידה תפקודית ניכרת. הירידה ברמת הפעילות הנפשית באה לידי ביטוי במרכיבים רגשיים-חווייתיים, קוגניטיביים-חשיבתיים, מוטוריים, מוטובציוניים ופסיכו פיזיולוגיים. האדם הסובל מדיכאון מצוי במצב רוח קודר, חש עצבות, דיכאון, ייאוש וחוסר תקווה, איבוד עניין ואפתיה בכל תחומי החיים כמו גם רגשות אשם, ביקורת ושנאה עצמית עד כדי ביזוי עצמי. האפקט יכול להיות דיכאוני, חרדתי או רגזני. המחזור היומי של הדיכאון מאופיין בהחמרה בשעות הבוקר והקלה בשעות הערב (מוניץ, 2003). .
המרכיב הקוגניטיבי-חשיבתי בחולה דיכאוני כולל מהלך חשיבה איטי, קשיים בקשב וריכוז, הססנות רבה, קושי בקבלת החלטות וקשיים בזיכרון. התכנים בחשיבה מאופיינים בראיית עולם שלילית ופסימית של העבר, ההווה והעתיד. תפיסת העצמי בחולים אלו ירודה ומלווה בביקורת עצמית נוקבת. לעיתים קרובות קיימות משאלות מוות ומחשבות אובדניות. תכני המחשבה הללו יכולים לקבל עוצמה של מחשבות שווא היפוכונדריות, ניהליסיטיות או אפוקליפטיות. לעיתים קיימות מחשבות טורדניות-כפייתיות והתלקחות של פוביות. מבחינת המרכיב המוטורי-מוטיבציוני חלה ירידה בפעילות בכל תחומי החיים, המימיקה ירודה, ההופעה מוזנחת וקיים קושי רב בביצוע פעולות עד כדי הימנעות מביצוע פעולות יום-יומיות. כמו כן קיימת הפחתה ביוזמה, ברצייה ובמוטיבציה עד כדי הימנעות מקבלת אחריות ובריחה. רמת האנרגיה נמוכה וישנה תחושה של עייפות וחולשה קיצונית. קיימת נסיגה מפעילות חברתית והזנחה של קשרים משפחתיים ההתנהגות הפסיכו מוטורית ירודה ומעוכבת, הדיבור איטי ותנועות הגוף כבדות עד די מצב של קיפאון דיכאוני בו החולה שקוע בדיכאונו ושוכב במיטתו מבלי לנוע או לדבר. המרכיב הפסיכו-פיזיולוגי כולל תחושת עייפות כבדות, חוסר מרץ וכאבי ראש, בטן וחזה. קיימת ירידה ניכרת בתיאבון ואובדן משקל של יותר מחמישה אחוזים ממשקל הגוף בתוך חודש. לעיתים קיימים בולמוסי אכילה. קיימות הפרעות שינה המתבטאות ביתר או בחוסר שינה או ביקיצה מוקדמת. ישנה ירידה בתשוקה וביכולת המינית (מוניץ, 2003).
דמותה של מירי תואמת לקריטריוני ה- DSM IVלאבחנה זו ב- Axis I:
A- חמישה מהסימפטומים הבאים נוכחיים יותר משבועיים ונוכחות של סימפטומים 1 ו-2.
- מצב רוח ירוד במהלך כל היום, כמעט בכל יום: "אני בדיכאון".
- אובדן הנאה ועניין בפעילויות (אנהדוניה).
- אובדן משקל- קיים אובדן משקל, הדבר ניכר בסצנת המכבסה, עיניה ולחייה של מירי נראות שקועות יתר על המידה.
- הפרעות שינה- בתחילת הסרט מירי ישנה במהלך היום ואילו בסוף הסרט: "אני לא נרדמת".
- הפרעות פסיכו מוטוריות: האטה פסיכו מוטורית המחמירה בסוף הסרט. הליכתה של מירי איטית, היא גוררת רגליה, תנועותיה במכבסה איטיות, היא משתהה עם הבגד ביד.
- עייפות וחוסר אנרגיה: "אני רק רוצה לישון"
- הערכה עצמית ירודה: "כולם עוזבים אותי"... "סטפן עזב אותי"... "רציתי להיות לך אימא...אבל לא הצליח לי".
- הפרעות ריכוז וחשיבה: הפרעות בריכוז: קושי במיון הכביסה.
- מחשבות מוות ואובדנות "היא לא רוצה לחיות, היא אמרה את זה" (ציטוט מדבריו של בנה, דביר).
B- ללא התקפי מאניה.
C- הסימפטומים מובילים להרגשת דחק וירידה תפקודית חברתית ותעסוקתית: הסימפטומים הביאו לירידה תפקודית של מירי כאם, חלה ירידה בתפקוד חברתי ותעסוקתי.
D- הסימפטומים אינם נובעים משימוש בחומרים או מצב גופני:
מירי נוטלתELATROL (AMITRIPTYLINE), תרופה אנטי-דיכאונית ממשפחת הטריציקלים. תרופה זו גורמת להרגעה, נמנום וסדציה, תופעות לוואי אנטי-כולנרגיות כגון יובש בפה וטשטוש ראייה וכן הפרעות בריכוז (אורן, שצמן וכץ, 2004). ייתכן שהאטה הפסיכו מוטורית, כמו גם העייפות, והפרעות הריכוז נובעים מן השימוש הלא-מבוקר שעושה מירי בתרופה כפי שמתואר בסרט (סיימה את הכדורים בזמן קצר, לוקחת במכבסה כמות נכבדה של כדורים). לאחר חזרתה של מירי מן האשפוז היא מרבה בשתיית אלכוהול. מחקרים שנעשו על השפעת אלכוהול על מהלך הדיכאון והטיפול בו מראים כי השימוש באלכוהול מעלה את הסיכון להישנות אפיזודות דיכאוניות ואובדנות וכן מוריד את סיכויי ההחלמה (Sullivan, Fiellin, O’Connor, 2005 ). כמו כן, ניתן לייחס חלק מן התסמינים שחווה מירי להשפעתו הסדטיבית של האלכוהול ולהפרעות החשיבה, ההתנהגות והשיפוט שנגרמות עקב השימוש בו) חלד, 2003).
E- בכדי לאבחן דיכאון לאחר אובדן (תגובת אבל פתולוגית) על הסימפטומים להימשך יותר מחודשיים או שתהיה ירידה חמורה בתפקוד או עיסוק חולני בהערכה עצמית נמוכה, אובדנות, תסמינים פסיכוטיים, או פיגור פסיכו מוטורי. ייתכן כי אפיזודות הדיכאון של מירי מקורן בתגובת אבל עקב מות בעלה והפרידה מבן זוגה, סטפן. עם זאת עוצמת הסימפטומים ואורכם מעידים על תגובת אבל פתולוגית.
אבחנה מבדלת : (Rule Out )
Major Depressive Disorder Recurrent, Severe with Psychotic Features (296.34)
בסרט קיימת עדות מעטה למחשבה בעלת גוון פסיכוטי-רדיפתי (במפגן האש אומרת לדביר שיברח כי "הקיבוץ הוא מוות, קיבוץ של אנשים רעים" כמו כן קיימת עדות להפרעה בבוחן המציאות "אני נוסעת לסטפן עוד שעה עם זאת, לא נראה כי מחשבות אלו הם בעוצמה דלוזיינית.
Bipolar I Disorder, Most Recent Episode depressed (296.80)
אין עדות בסרט למצבים מאניים או היפו מאניים של מירי בעבר או בהווה.
Schizoaffective disorder (295.7)
במקביל להפרעה במצב הרוח קיימת התנהגות לא מאורגנת והשטחת אפקט במידת מה כמו גם מחשבות בגוון פרנואידי אך אלו לא נמצאים בעוצמה פסיכוטית. כמו כן לא קיימת עדות להפרעות פסיכוטיות ללא הפרעה במצב רוח (קריטריון B להפרעה ע"פ ה IV- DSM).
מבנה אישיות: Axis II :
הפרעות אישיות מצויות ברוב ההפרעות הפסיכיאטריות. אבחון הפרעת האישיות ברקע המחלה מהווה כיום חלק אינטגראלי מן האבחנה הפסיכיאטרית השלמה. קיים קושי באבחון הפרעות אלה היות ולא קיים גבול ממשי בין האישיות הבריאה לבין האישיות המופרעת. תחום הפתולוגיה האישיותית קשור בנורמות חברתיות הנהוגות באותו זמן. הפרעת אישיות היא בד"כ אגו-סינטונית, והקשיים אותם חווים האנשים במישור הרגשי, התפקודי והבין אישי מיוחסים על ידי אותם אנשים לחוסר מזל, אי הבנות ויחס לא הוגן או לנסיבות חיים קשות. ניתן לחלק את האוכלוסייה ע"פ קווי אישיות אך כאשר יש הפרעה בארגון האישיות או כאשר יש הפרזה בשימוש במנגנוני ההגנה מסוימים והתפתחות בולטת ונוקשה של קווי אישיות מסוימים אזי מדובר על הפרעת אישיות. קיימות דרגות חומרה שונות של הפרעת אישיות. הפרעת אישיות חמורה עלולה לגרום לנכות נפשית, חברתית ותפקודית. הפרעות אישיות מאופיינות בתגובה לא מסתגלת למצבי דחק, חוסר יכולת וכישלונות ביחסים בין אישיים ועבודה, פנייה לטיפול עקב קונפליקט חיצוני ולא פנימי, חוסר עקביות והתמדה וחוסר יכולת אמפטית. חלוקת ההפרעות הינה על פי מנגנון ההגנה העיקרי בו משתמש המטופל או ע"פ קווי אופי והתנהגות בולטים. מקורה של ההפרעה בעיקר בגורמים פסיכו-סוציאליים (מוניץ, 2003).
להלן מספר אבחנות של הפרעות אישיות שיכולות להתאים לדמותה של מירי:
Borderline Personality Disorder
הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בפיצול (Split) בולט בין טוב לרע. פיצול זה מאופיין בתנודות רגשיות הן כלפי העצמי והן כלפי הזולת. הפרעה זו היא הפרעה בזהות המתבטאת בחוסר ביטחון בדימוי ובזהות העצמית והמינית וכן קיים העדר של מערכת ערכית יציבה. פרצה זו של הסופר-אגו מביאה לחוסר יכולת להתמיד בערכים יציבים בבחירת קריירה, במטרות לטווח ארוך ובקשרים בין אישיים. בעלי הפרעה זו נוטים להתפרצויות כעס, לתובענות לווכחנות ונוטים להאשים את הזולת בצרותיהם. כמו כן קיימת נטייה לאובדנות, תאונות ואלימות (מוניץ, 2003).
ע"פ ה- DSM IVאם חמישה מתוך התנאים הבאים מתמלאים מדובר בהפרעת אישיות גבולית :
- תנודות ביחסים בין אישיים (אידיאליזציה לדבלואציה).
- אימפולסיביות בשני תחומים לפחות שבהם יש נזק לעצמי: בזבזנות, מין, סמים , גניבה מחנויות, נהיגה מסוכנת ובולמוסי אכילה.
- חוסר יציבות אפקטיבית: ממצב רוח רגיל לדיכאון, רגזנות וחרדה שנמשכות מכמה שעות עד כמה ימים.
- כעס לא מתאים ומוגזם ואי שליטה בו. נטייה לקטטות והתפרצויות.
- איומים בהתאבדות וניסיונות אובדניים.
- הפרעות תמידיות בזהות, בדימוי העצמי, בזהות המינית, במטרות ארוכות טווח של קריירה ומקצוע, בסוג החברים הרצויים ובערכים המועדפים.
- תחושות תכופות של ריקנות ושעמום.
- ניסיונות נזעמים להימנע מחוויות נטישה אמיתית או מדומה.
נראה כי חלק גדול מן התנאים הנ"ל מתקיימים בדמותה של מירי. קיימות תנודות ביחסה של מירי אל חברי הקיבוץ. מחד, מירי משתתפת באירועים חברתיים בקיבוץ ואינה מעוניינת לעזבו אף במחיר של פרידה מסטפן ומאידך, היא מאשימה את הקיבוץ במות בעלה ואומרת שהם "רעים". עם זאת, נראה כי יחסה של מירי כלפי ילדיה וסטפן הוא יציב ועקבי. התנהגותה של מירי מאופיינת באימפולסיביות ונזק עצמי; היא שותה אלכוהול ונוטלת תרופות בצורה לא מבוקרת, יוצאת החוצה לגשם השוטף עם בנה הצעיר ומקיימת יחסי מין עם שמשון מזכיר הקיבוץ. האפקט של מירי לבילי ונע באופן פתאומי מדיכאון לרוגזנות וחרדה. הדבר ניכר בשיחתה עם דביר על השתמטויותיו מן ה"כיתה" בתחילת הסרט ובשיחתה עם שמשון מזכיר הקיבוץ לאחר הפגיעה בכלבו של דביר. באותם סצנות מגיבה מירי בכעס רב: בסצנה הראשונה כעסה נראה מוגזם וספק אם הוא תואם ובמקרה השני מגיבה מירי באלימות, בצרחות "אני ארצח אותך" ובכי. נטייתה לפגיעה עצמית מגיעה לשיאה בסיום הסרט באקט האובדני. תחושותיה של מירי לגבי נטישה חוזרות שוב ושוב במהלך הסרט: "אני לבד, כולם עוזבים אותי" " למה הוא עזב אותי?, למה הוא לא כותב לי". עם זאת, עזיבתו של סטפן לא לוותה ב"סצנות" כלפיו, מירי קיבלה את הדין ומלווה את סטפן לתחנת האוטובוס. אך ניתן לפרש את ההידרדרות במצבה הנפשי של מירי כמעין Acting-Out לחברי הקיבוץ ולסטפן בתגובה לעזיבתו.
הפרעת אישיות נוספת התואמת לדמותה של מירי היא:
Inadequate Dependant, Personality Disorder:
התנהגותם של אנשים הסובלים מהפרעה זו מאופיינת ב"כניעה פסיבית לדרישות הזולת ותגובה חלשה ולא הולמת לדרישות החיים היום-יומיים". לאנשים אלו חסר הכוח הנפשי להתמודד ולהתבטא בתחום הרגשי, התנהגותי, תפקודי ובין אישי ועל כן הם מניחים לאחרים לקחת אחריות על חייהם. בהסתמכם על זולתם הם משעבדים את צורכיהם לאלו שהם תלויים בהם. בהפרעה זו רואים במקרים רבים חוסר בגרות, חוסר ביטחון והערכה עצמית ירודה כמו גם שיפוט דל ושאיפות נמוכות. לאנשים אלו יש נטייה לשימוש בסמים ואלכוהול כאמצעי בריחה מתחושות הכישלון, חוסר האונים והתסכול אותם הם חווים (מוניץ, 2003).
ייתכן כי הישארותה של מירי בקיבוץ נובעת מחוסר יכולתה לתפקד ומרצונה לגלגל את האחריות על חייה וחיי ילדיה על הממסד. תלות זו של מירי בקיבוץ וקבלתה את החלטות החברים על אף עוגמת הנפש שנגרמת לה מובילה לתסכול, הרגשת חוסר אונים וחוסר הנאה שהובילו לאפקט הדיכאוני והשימוש הלא מבוקר בתרופות ואלכוהול. עם זאת, התפרצותה של מירי (הגם לא סתגלנית) מעידה במידה מסוימת על חוסר פסיביות. כמו כן, בסופו של הסרט מוסבר חוסר עזיבת מירי את הקיבוץ באיום הקיבוץ לא לאשר לה לקחת את ילדיה באם תעזוב. לא ידוע האם מדובר באיום אמיתי או רק ב"תירוץ" לא לעזוב את הקיבוץ ונראה שסך כל התנהלותה של מירי מעידה על תנודה בין מצבים קיצונים של פסיביות מחד ותוקפנות בלתי סתגלתנית מאידך.
Axis III הפרעות גופניות: בסרט אין מידע לגבי הפרעות גופניות. עם זאת קיימת עדות ל:
Substance Abuse: Alcohol, Induced Mood Disorder (291.8)
בסרט יש שימוש לא מבוקר של מירי ב ALETROL ובאלכוהול. שימוש זה כפי שציין לעיל עלול להיות מקור ראשוני או לחילופין גורם מחמיר לחלק מן התסמינים המתוארים בסרט.
Axis IV: אירועי חיים מעוררי דחק: אובדן הבעל בנסיבות טרגיות, הפרידה הכפויה מסטפן, העימות הממושך עם הורי הבעל ויחסיה החברתיים המורכבים עם הקיבוץ.
Axis V: תפקוד: על פי סולם .GAF ישנו שינוי ברמת תפקוד לאורך הסרט:
בתחילת הסרט:
רמת תפקוד 60: "סימפטומים בינוניים (למשל אפקט שטוח, התקפי חרדה) או קושי בינוני בתפקוד חברתי, תעסוקתי או לימודי (סכסוכים עם חברים לעבודה, מערכות חברתיות מצומצמות ודלות)".
לאחר חזרתה של מירי מן האשפוז :
רמת תפקוד 40: "הפרעה מסוימת בבוחן המציאות או בתקשורת (הדיבור לעיתים אינו מאורגן, חסר הגיון או לא לעניין) או הפרעה חמורה במספר תחומים כגון: עבודה, לימודים, יחסי משפחה, שיפוט, חשיבה או מצב רוח (אדם מדוכא מתעלם מידידים, מזניח בני משפחה ואינו מסוגל לעבוד ...)".
לקראת סוף הסרט
רמת תפקוד 30 :"ליקוי חמור בתקשורת או בשיפוט (לעיתים הדיבור אינו ברור, התנהגות אינה מתאימה לנסיבות, מחשבות אובדניות או חוסר יכולת לתפקד ברוב תחומי החיים).
ולבסוף רמת התפקוד יורדת ל-20 "סיכון לפגיעה בעצמו או בזולת."
לסיכום: הסטטוס המנטלי של מירי משתנה לאורך הסרט כאשר נקודת המפנה לשינוי היא עזיבתו הפתאומית של סטפן את הקיבוץ עקב עימות עם אברם (חבר קיבוץ) והחמרת העימות עם חברי הקיבוץ על רקע הפגיעה בכלבו של דביר. נראה כי הבמאי שאף לתאר את מצבה של מירי כדיסטמיה בין שתי אפיזודות דיכאוניות חמורות. בתחילה מירי אינה מביעה קושי או מצוקה סובייקטיביים אך ניכר כי קיימים תסמינים פסיכיאטריים בינוניים כגון אפקט דיכאוני וחרדתי וכן הפרעות בתפקוד (GAF 60). עם עזיבתו של סטפן והחמרת העימות עם חברי הקיבוץ חלה הידרדרות משמעותית במצבה הנפשי של מירי המבוטאת בהפרעה חמורה באפקט, הפרעות בהתנהגות (אלימה, אימפולסיבית, רגרסיבית), הלך חשיבה, שיפוט ובוחן המציאות וכן ירידה משמעותית בתפקוד בכל תחומי החיים ואובדנות (20ׂGAF). על פי הדגם הרפואי אטיולוגיית הדיכאון טמונה בגורמים גנטיים- ביולוגיים וכן בגורמים פסיכו-חברתיים. שילוב בין פגיעותה הגנטית-ביולוגית של מירי לרקע ההתפתחותי, אישיותה הטרום מחלתית (אישיות גבולית?, תלותית?) ונסיבות חיים קשות ודחק כגון אובדן הבעל ועזיבתו של האהוב בנסיבות פתאומיות. כמו גם יחסיה האמביוולנטיים של מירי עם חברי הקיבוץ, העדר מערכת תמיכה משמעותית, עקבית, מבוגרת ואחראית וכן שימוש בלתי מבוקר בחומרים (אלכוהול, תרופות) הביאו להתפתחות אפיזודות הדיכאון ולאקט האובדני בסופו של הסרט.
הגורם המטפל
בסרט ישנם מספר ייצוגים לגורם המטפל: נהגת האמבולנס (אחות?) ובית החולים ממנו ואליו מירי הולכת ובאה. כלי הטיפול של גורמים אלו הינם תרופות (אלטרול, זריקה: לא ידוע איזו) ואשפוז. נהגת האמבולנס מצטיירת כדמות טיפולית נוקשה בעלת אוריינטציה טיפולית ביולוגית בלבד: תרופות ואשפוז. היא איננה מספקת למירי סעד נפשי או פיזי ומופיעה רק כאשר מירי מאבדת שליטה, נותנת את הזריקה ודואגת להסיעה לבית החולים לאשפוז. כאשר דביר בנה של מירי מבקש עזרה (כדורים) היא מסבירה לו (בצדק) כי "תרופה שמשתמשים בה יותר מידי יכולה לעשות נזק" אך איננה טורחת להציג חלופה טיפולית או העלאת מינון מבוקרת.
הסרט אינו מציג במישרין את בית החולים, אך ידוע לנו שמירי הייתה מאושפזת בעבר ב"בית הבראה בנתניה" ונראה כי האשפוז עומד כחרב מתהפכת מעל ראשה של מירי. נהגת האמבולנס מאיימת על מירי המפנה קלשון אל אברם: "תורידי את זה או שאני מחזירה אותך לבית החולים". בסופו של הסרט מירי איננה מעוניינת לחזור לאשפוז ומעדיפה לשים קץ לחייה. נראה כי מירי איננה מאמינה שמסגרת האשפוז יכולה לעזור לה. כמו כן ידוע לנו כי דביר איננו יכול לבקר את אימו בבית החולים דבר שגורם לו ולאימו עוגמת נפש רבה: "אני חייב לבקר אותה היא בטח מתגעגעת אליי". בניגוד לראייתם של דביר ואימו את האשפוז כמקור לניתוק וטיפול לא אפקטיבי נראה כי סבו וסבתו של דביר חושבים כי באשפוז מירי "נמצאת בידיים טובות" ומסבירים לדביר ש "אימא צריכה זמן".
יחס החברה והמשפחה למירי ומחלתה
בתחילת הסרט מירי מצטיירת כאישה חריגה החיה בשולי הנורמות החברתיות בקיבוץ. היא איננה עובדת תקופה ארוכה, אם חד הורית, יש לה אהוב מבוגר והיא אושפזה עקב מחלת נפש בעבר. כאשר מגיעים המתנדבים לחדר היא יוצאת לקראתם בחזייה ותחתונים וכבר מלכתחילה מעוררת את הרושם שמשהו בהתנהגותה אינו כשורה. מבחינתם היא איננה מסוגלת לתפקד כמו כולם בשל מחלתה ולכן נראה כביכול כי חברי הקיבוץ ומירי מקבלים את מגבלות התפקוד של מירי בגין מחלתה ללא כל טרוניה: "יש לך שני ילדים ושש ארוחות ביום, כביסות... בריכה והכול עלינו, שמעת מישהו מתלונן? ...כי בקהילה הזאת כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו, ואת זוכרת שהיית מאושפזת?".
התייחסותם של הורי בעלה המנוח צבי וחנה למירי מאופיין באמביוולנטיות. מחד הם מאשימים אותה באחריות להתאבדותו של בעלה: "היא אשמה, היא אשמה בהכל" ומאידך הם מסכימים שיחזירו אותה לקיבוץ למרות ואולי בגלל "שהיא לא שפויה" תוך "פקיחת עין" על התנהגותה המסוכנת: "אתה חייב להיזהר שלא יקרה לך מה שקרה לאבא"(צבי לדביר). מן העובדה שמירי עצמה מספרת באסיפת החברים שהכירה את סטפן בבית הבראה בנתניה עולה חשד שמפאת הבושה השתדלו ככל האפשר לשמור את דבר המחלה בסוד.
עם עזיבתו של סטפן ולאחר הפגיעה בכלבו של דביר מחמיר מצבה של מירי ונראה כאילו נשבר האיזון העדין. דביר מבקר את פסיביות אימו אל מול התנהגות חברי הקיבוץ: "את לא אימא, את סמרטוט!". בתגובה לרציחתו של כלבו האהוב של דביר מירי מתפרצת לרפת ומאיימת על אברם החשוד ברציחתו, בקלשון ובאיומים המלווים בצרחות: "אני ארצח אותך". ההתנהגות הזו מחזקת את היחס כלפיה כאל חולת נפש: אברם קורא לה "משוגעת", שמשון בקול רועד מנסה להסיח את דעתה כפי שעושים לחולי נפש קשים בשעת ההתפרצות: "מירי זה בסדר, בואי איתי עכשיו, את מאחרת לעבודה" ובכך מנסה לשדר לה שיגרה ורוגע. נהגת האמבולנס ממלאת את תפקידה ושולפת את המזרק מתיקה תוך איום להחזירה לבית החולים. מירי מוחזרת לחדרה בקיבוץ תוך קבלת החלטה להחזירה לאשפוז למחרת היום. בחזרתה של מרי מן האשפוז נוהגים בה אייל, צבי וחנה כחפץ : הסכמנו שיחזירו אותה למרות שהקיבוץ החליט שהיא לא שפויה" ... "הכול עבר לה בגלל זה החזרתי אותה". כמו גם בקשתו של אייל מדביר: "תראה שהיא הולכת לישון ושלא תיגע בתרופות ואלכוהול".
יחסם של חברי הקיבוץ ומשפחתה של מירי אליה משקף במידה רבה את יחס החברה למתמודדים עם מחלת נפש. יחס זה נגזר מן הסטיגמה הציבורית (Public Stigma) הקיימת כלפי אוכלוסייה זו. הסטיגמה הציבורית מבוססת על מספר סטריאוטיפים חברתיים נפוצים הנשענים על תפיסות מוטעות של המתמודדים עם מחלת נפש. על פי תפיסות אלו אנשים המתמודדים עם מחלת נפש הם רוצחים מטורפים, מסוכנים, מרדנים, בעלי "נפש חופשייה"(Free Spirits) ובעלי תפיסה ילדותית. תפיסות אלו מובילות את הציבור להתנהגות מפלה כלפי המתמודד. מחד פחד והרחקה ומאידך נקיטת גישה סמכותנית, מפקחת פטרונית ושוללת אוטונומיה. סטריאוטיפ נוסף המופנה כלפי המתמודדים עם מחלת נפש, יותר מאשר אנשים החולים במחלות אחרות, הוא הנשיאה באחריות למחלתם (2005 Hyler, Gabbard & Schneider, 1991; Rusch, Angermeyer, & Corrigan). סטריאוטיפים ודעות קדומות מובילות להפליית המתמודדים עם מחלת נפש. הפליה זו מבוטאת בתחומי החיים השונים בינהם: יחסים בין אישים, תעסוקה, דיור ותחיקה. הפנמת הסטריאוטיפים ע"י המתמודד מביאה לסטיגמה עצמית המובילה לירידה בהערכתו העצמית וביכולתו האישית של המתמודד. במקרים רבים הסטיגמה הציבורית והעצמית מהוות מחסום להשגת מטרות חיים והחלמה לא פחות מתסמיני המחלה (Rusch, Angermeyer, & Corrigan, 2005).
התייחסותם של דביר ואייל אל כוחותיה הנפשיים של מירי, ותפקודה עקב מחלתה, בא לידי ביטוי באופן שונה במהלך הסרט. בתחילה אייל מתייחס אל מחלתה מן ההיבט הרפואי, כמחלה ביולוגית המצריכה טיפול תרופתי. התבטאותו של אייל :"הכול עבר לה בגלל זה החזרתי אותה" מעידה כי לפחות בתחילה אייל מאמין בקיומה של מחלה או משבר הניתנים לריפוי. בתחילת הסרט דביר אומר לאימו: "ממה את מפחדת? את חזקה" ונראה כי מאמין בכך אך בחזרתה של מירי מן האשפוז כאשר הוא אומר לה שהיא "אימא מצוינת" נראה כי הוא מנסה לעודדה, לנחמה ולחזקה.
בשיחתם של דביר ואייל לקראת סוף הסרט עמדתו ה"פסיכיאטרית" של אייל כבר ברורה למדי. אייל: "אין מה לעשות... אי אפשר לעזור לה"... וכשדביר מעלה את אי רצונה לחיות, גם אז אייל אינו נותן קרדיט לכוח החיים אלא לטיפול התרופתי: "אל תדאג, זה התרופות כולם רוצים לחיות... אל תיקח את זה על עצמך... אתה לא יכול, אף אחד לא יכול... אימא חולה והיא לא תצא מזה". דביר: "אם סטפן היה כותב לה היא הייתה מבריאה". מכאן יוצא אפוא שראייתם של האחים את מצבה של האם שונה. אייל רואה את מצבה של האם כפרי של מצב ביולוגי בלתי נשלט, הוא אינו חושב שתחלים אך אינו חושב שתשים קץ לחייה. לדעתו הקשר שלה עם סטפן יהווה זרז להחמרת המצב החמור ממילא. לעומתו, דביר, שבתחילת הסרט רואה את מצבה הגרוע של אמו כפרי של היבטים פסיכולוגיים-קיומיים מאמין שעם שיפור התנאים ושיפור יחסיה עם אהובה, יש סיכוי שתחלים.
השינוי בהשקפתו של דביר מתרחש עם הידרדרות מצבה של מירי המבוטאת ב"הודאתה" של מירי במחלה "אני בדיכאון", בהתנהגותה הלא תואמת (מתנדנדת בגשם בשמלה דקה), ובהתפרצות זעם כלפי הקיבוץ במפגן האש. לאחר אירועים אלה תופס דביר את מצבה של אימו כמחלה ללא ריפוי "זה לכל החיים אימא", ומתוך תחושת הזדהות עם המודל הרפואי הוא מחפש מזור לנפשה בעזרת כדורי אלטרול נוספים: "היא חייבת את זה, זה עושה לה נעים בלב". בסוף הסרט, כשהוא מבין שמצבה נואש, הוא עוזר לה להשיג כדורי ואליום כדי לסיים את חייה.
לסיכום: יחסה של החברה אל מירי עקב מחלתה מתאפיין באמביוולנטיות רבה, ומשקף סטיגמות ציבוריות הקיימות בחברה כלפי המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית: מחד האדם המתמודד עם מחלה פסיכיאטרית נתפס כמסוכן, אחראי ובעל שליטה על מחלתו, ומאידך הוא נתפס כאדם שאינו אחראי למעשיו וילדותי, ולפיכך משולל זכויות ועל כן זקוק לחמלתם של אחרים. בניה של מירי רואים את מחלתה מגישות שונות: גישתו של אייל מזוהה עם המודל הרפואי, הרואה את מהלך מחלת האם כתהליך כרוני גלי הדורש טיפול תרופתי. גישתו של דביר משתנה בצורה מהותית במהלך הסרט מראיית המחלה כמשבר בעל אטיולוגיה ודרך התמודדות קיומית או פסיכולוגית, לראיית המחלה כמחלה מתמשכת ועקשנית אשר מתמתנת רק באמצעות טיפול תרופתי.
ניתוח דמויותיהם של גיבורי הסרט "אדמה משוגעת" על פי הדגם המודל הפסיכואנליטי
בפרק זה ננתח את דמויותיהם של גיבורי הסרט בסרט "אדמה משוגעת" ואת המציאות החברתית המתוארת בסרט על פי הגישה הפסיכואנליטית. במסגרת ניתוחנו נביא בקצרה רקע תיאורטי של התיאוריה תוך התייחסות מיוחדת להגותו של מייסד הגישה, ד"ר זיגמונד פרויד.
התיאוריה הפסיכואנליטית – רקע תיאורטי:
זיגמונד פרויד, רופא שחי ועבד בווינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הניח את התשתית לתורה הפסיכואנליטית. מושפע מעבודתו של ברוייר, נוירולוג וינאי, החל פרויד את דרכו בטיפול בנשים ונערות אשר להגדרתו סבלו מהיסטריה הנובעת מטראומות מודחקות שתועלו לאפיקים גופניים. באמצעות היפנוזה ניסה פרויד לעלות את "הרגש החנוק" אל המודע. שיטה זו כונתה ע"י ברוייר "קתרזיס". לאחר שימוש קצר באסטרטגיות המבוססות על סוגסטיה, זנח פרויד טיפול זה לטובת טיפול באמצעות "אסוציאציות חופשיות" (הכלל הבסיסי) – טכניקה המאפשרת להגיע לחומרים מודחקים מן הלא מודע, גם ללא "עקיפה" מוחלטת של המודעות. שיטה זו כונתה על ידי פרויד "פסיכואנליזה" (נילמן, 2003).
בספרו פשר החלומות (1900), פרויד מחלק את התודעה לשלוש מערכות (המודל הטופוגרפי): הלא מודע, המונע ע"י אינסטינקטים ראשוניים ומכיל תכנים פנימיים, זיכרונות, משאלות ופנטזיות לא מודעות; התת-מודע המכיל מחשבות, ידע וזיכרונות אשר עשויים להעלות למודע בכל רגע נתון; והמודע המונע ע"י "עיקרון המציאות". לדבריו, תסמינים נוירוטיים נובעים מקונפליקט מתמשך ולא מודע בין "עקרון העונג" המונע ע"י הלא מודע, ו"עקרון המציאות" המונע ע"י התת-מודע והמודע. על פי פרויד, החלום צופן בחובו תכנים "בלתי מודעים" המוצאים פורקן באמצעותו. מטרת הטיפול, אליבא דפרויד, היא חשיפת הפנטזיות הלא מודעות אל המודע באמצעות אסוציאציות חופשיות ופענוח עבודת החלום (Bradbury, 2001). דרכים נוספות להגעה לתכנים לא מודעים הינן, בין השאר: ניתוח מעשי כשל, פליטות פה וקולמוס (נילמן, 2003).
בשנת 1905 פרסם פרויד שלוש מסות על תיאוריית המיניות. במסה הראשונה מתייחס פרויד לסטיות החורגות מן המטרה המינית הנורמאלית (הזדווגות הטרוסקסואליות) ותולה אותן בהפרעה ביחס לאובייקט המיני (אינברסיה של היחס לאובייקט). במסה השנייה מביא פרויד את התיאוריה ההתפתחותית הפסיכו-סקסואלית, העוסקת בהתפתחות המינית של הילד על פי האזורים הארוטוגנים - אזורים המהווים מקור סיפוק ועונג לילד. השלבים ההתפתחותיים על פי תיאוריה זו כוללים את השלבים: האורלי, האנאלי, הפאלי, תקופת החביון והמיניות הבוגרת הממוקדת באיבר המין. המסה השלישית דנה בבגרות המינית ובמעבר מאוטו-ארוטיזם אל אובייקט האם ולאחר מכן אל לאובייקטיבים מיניים אחרים ורבייה (נילמן, 2003). על פי פרויד האדם יכול לחוות רגרסיה או קיבעון לאזורים ארוטוגנים כתוצאה מאי פתרון או השלמת השלב ההתפתחותי באופן מוצלח (Bradbury, 2001).
בעבודותיו "על נרקיסיזם" (1914) ו"אבל ומלנכוליה" (1917) התבסס פרויד על מודל השקעת אנרגיית הליבידו באובייקט הראשוני (האם), באובייקט אחר או בסובייקט. מאוחר יותר בספרו "האגו והאיד" (1921) פיתח פרויד את המודל המבני הכולל את שלושת כוחות הנפש: האיד, המהווה את מאגר האנרגיה היצרית הפועל פי עקרון העונג; הסופר אגו, המייצג את איסורי החברה והנורמות שהופנמו; והאגו, המתווך בין הכוחות תוך דחיית סיפוקים או מילואם תוך עידון (סובלימציה), על פי עקרון המציאות המוכתב ע"י הסופר אגו ( נילמן, 2003).
במאמרו "אבל ומלנכוליה" (1917) הכין פרויד את הבסיס התיאורטי למכניזם של דיכאון. בספרו זה משווה פרויד בין עבודת אבל נורמלית ועבודת אבל פתולוגית, "מלנכוליה". על פי פרויד, חווית האובדן יכולה להיות מודעת, ואז מדובר באבל, או יכולה להיות לא מודעת. מקורה של חווית האבל יכול להיות מציאותי, כגון: מוות או פרידה מאחר אהוב; או לא מציאותי, כגון: ייחול למותו של אדם אהוב והריגתו בפנטזיה. כמו כן, חווית האבל יכולה להיות שילוב של גורם מציאותי וגורם המבוסס על פנטזיה.
על פי פרויד תהליך האבל הפתולוגי נובע מרגשות אמביוולנטיים כלפי האובייקט שאבד והזדהות נרקיסיסטית הכוללת את החזרת אנרגיית הליבידו שהושקעה באובייקט אל תוך ה"אני", האגו, הסובייקט - וזאת במקום לשחררה כלפי אובייקט חדש. כתוצאה מן ההזדהות הנרקיסיסטית עם האובייקט האבוד, הרגשות השליליים שהאדם חווה כלפי אותו אובייקט יופנמו כלפי העצמי, וכך למעשה "צילו של האובייקט" ייפול על ה"אני". בדרך זאת, מומר אובדן האובייקט באובדן ה"אני", ונוצרת שנאה עצמית תוך הפחתה בהערכה ובדימוי העצמי, מאפיינים שכיחים במחלת הדיכאון.
פרויד מביא במאמרו "אבל ומלנכוליה" מאפיינים נוספים הקיימים בדיכאון. לדבריו הדו ערכיות כלפי האובייקט המופנם גורמת ל "גידופו, השפלתו ייסורו והשגת סיפוק סדיסטי מייסורים אלו". סדיסטיות או דחף רצחני זה כלפי האובייקט המופנם, מופנה כעת כלפי העצמי ובכך "עוקף" את הליבידו הנרקיסיסטי המתנגד להרס עצמי. דבר זה עלול להוביל למחשבות ומעשי אובדנות בקרב אנשים הלוקים במלנכוליה. מאפיין נוסף הקיים בדיכאון הינו אובדן תיאבון. בהשראת התיאוריה של אברהם (1924), התולה את הסיבה לפרוץ דיכאון בחיים המאוחרים בקיבעון אורלי שמקורו בטראומה פסיכולוגית בשלב זה (הזנחה או נטישת התינוק על יד האם), מסביר פרויד את אובדן התיאבון, המאפיין את האנשים השורים במלנכוליה, ברצון לבלוע את האובייקט האבוד בהתאם לשלב האוראלי.
התיאוריה האנליטית, אם כן, מתרכזת בארבעה נקודות מרכזיות: 1. דיכאון נוצר מאימהות לקויה בשלב האוראלי. 2. דיכאון, בדומה לאבל, נוצר כתוצאה אובדן אובייקט. 3. אובדן אובייקט יוצר הזדהות עם האובייקט האהוב והשנוא 4. כתוצאה מההזדהות, השנאה והאגרסיה מופנים כלפי העצמי (אצל Brenner, 1989). בחלק הבא נבחן כיצד נקודות אלה באות לידי ביטוי בסרט "אדמה משוגעת".
Brenner(1989) במאמרו מביא את הקונפליקט הנפשי המובא על ידי פרויד כגורם לנוירוזה ומרחיבו כגורם לכלל המחלות הנפשיות, ובראשם דיכאון. קונפליקט נפשי זה כולל: נגזרת דחף, חוסר הנאה\עונג בצורת אפקט חרדתי או דיכאוני, מנגנוני הגנה והתגלמות הסופר-אגו. מרכיבים אלו נמצאים באינטראקציה בהתאמה לעיקרון העונג או חיסרו. כאשר המטרה היא להשיג עונג או סיפוק מקסימאליים וחוסר הנאה\עונג (דיכאון\ חרדה) מינימאליים. קונפליקט נפשי עז דיו להתבטא קלינית מקורו בילדות והקונפליקטים המאוחרים יותר הם המשכם של הקונפליקטים מילדות. מאפייני משאלות הילדות המבוטאות בקונפליקט הנפשי הם סיפוק הליבידו האגרסיה שללא קיומם של חרדה ודיכאון היה הנאה צרופה. סיפוק הליבידו קשור בהדיקות לאזורים ארוגניים. אגרסיה קשורה אף היא לאזורים ארוגניים אך בצורה פחות הדוקה מליבידו. ניתן לומר כי בנסיבות מסוימות משאלות לסיפוק מיני או אגרסיבי יכולות לעורר חוסר הנאה עזה במוחו של ילד. כאשר זה קורה, נוצר קונפליקט והילד יפחד מפני אובדן אובייקט, אובדן אהבה, סירוס או ענישה. או שהילד יחווה את האווירות הללו (לדוג' מוות של האב) כתוצאה ממשאלותיו. בכל מקרה, כתוצאה מן הקונפליקט האדם עלול לחוות דיכאון או חרדה, ויפעל לסילוקה באמצעות פתרון האינטראקציה או הקונפליקט בין הגורמים. תהליך זה מכונה "גיבוש פשרה" ויכול להיות נורמלי או פתולוגי כאשר פתולוגיות הפשרה תלויה בעוצמת מרכיבי הקונפליקט וטיבם של מנגנוני ההגנה.
התיאוריה הפסיכואנליטית והסרט "אדמה משוגעת":
הסרט" אדמה משוגעת" מבליע בתוכו קווי חשיבה אנליטיים לפיהם טראומות מצטברות בשנות הילדות עלולות לגרום להתפרצות מחלות נפש בבגרות. הסרט מתאר את תהליך ההתבגרות של דביר כרצף מצטבר של טראומות: אובדן האב שנסיבות מותו מתבררות בחטף כהתאבדות ומעלות בכך רגשות שליליים כגון כעס ותחושת נטישה כלפיו; חסרונה של דמות האם הנובעת מן השהות בבית הילדים; תקופות אשפוז ארוכות וחוסר קומפטנטיות של אמו עקב מחלתה. נסיבות אלו מעלות תחושות דו ערכיות מצד דביר כלפי הוריו: מחד ישנם געגועים, כמיהה ואהבה רבה כלפי האובייקט, ומאידך ישנן תחושות נטישה והזנחה. יחסים דו-ערכיים אלו כלפי אמו מבוטאים בדבריו של דביר: "את אימא מצוינת","אני חייב לראות אותה, היא בטח נורא מתגעגעת אליי" (השלכה?) ומנגד: "את לא אמא, את סמרטוט!" אקט סימבולי ולא מודע לחסכו של דביר ביחסי האובייקט בשלב האוראלי ניתן לראות בסצנת הפתיחה כאשר דביר לועס סוכרייה על מקל בזמן שאימו שמה קץ לחייה בחדר השני. בנוסף לאובדנים אלו, במהלך הסרט אנו נחשפים לאובדנים משמעותיים נוספים בחייו של דביר: עזיבתו של סטפן והריגתו של סמיילי כלבו האהוב של דביר, בידי אברם חבר הקיבוץ.
אובדן הוריו של דביר עלול, על פי פרויד, להביא לעבודת אבל פתולוגית ולמלנכוליה שכן האימהות הלקויה אותה חווה דביר החל משלבי התפתחותו המוקדמים (אובדן האב ומשברה הנפשי הראשון של מירי) ולכל אורך שנות ילדותו, כמו גם קיומם של רגשות אמביוולנטיים כלפי האב עקב נסיבות מותו, וכלפי האם עקב חסרונה ונסיבות מותה, עלולים באופן לא מודע לגרום להזדהות נרקיסיסטית ממושכת של דביר עם הוריו האבודים. כתוצאה מכך, הרגשות השליליים והאגרסיה שדביר חש כלפי הוריו עלולים להיות מופנים כלפי עצמו עד כדי שנאה עצמית, הערכת עצמית נמוכה והרס עצמי.
יחסי האובייקט המורכבים השוררים בין דביר והוריו, הכוללים רגשות אמביוולנטיים ועיסוק רב במוות סביב התאבדות האב, וחוסר רצון של האם לחיות, כפי שמבוטא בדבריו של דביר: "היא לא רוצה לחיות היא אמרה את זה" עלולים לגרור ייחול למות ההורה על מנת להפסיק את סבלו (כפי שאכן קרה לבסוף) או להפסיק את סבלו של הילד. פנטזיה מעין זו לבדה עלולה להביא לקיומו של קונפליקט נפשי בעל גיבוש פשרה פתולוגי, כל שכן מימוש הפנטזיה באקט האובדני של האם בעזרת הילד, שיאלץ להתמודד עם רגשות האשם הכבדים מנשוא.
בנוסף לאובדנים שמנינו, דביר חווה טראומות נוספות במהלך חייו הקצרים, טראומות בעלות מאפיינים מינים ומוסריים: הסרט נפתח בחשיפתו של דביר לניצול בע"ח למטרת סיפוק מיני על ידי אחד מחברי הקיבוץ; בהמשך נחשף דביר לקיום יחסי מין בין המטפלת שלו למזכיר הקיבוץ; ולבסוף נחשף דביר לקיום יחסי בין אימו ומזכיר הקיבוץ תוך ידיעת אימו. סביר כי תכנים אלו יובילו לקיומו של קונפליקט נפשי בין הדחף לסיפוק מיני ואגרסיבי לבין חרדת אובדן אהבה, ענישה וסירוס המועצמים על ידי החיברות הנוקשה כביכול של הקיבוץ לערכי מוסר גבוהים (ניבול פה נענה בשטיפת הפה בסבון וקיום יחסי מין "רק מגיל 18 ורק ששני אנשים אוהבים"). כתוצאה מקונפליקט זה עלול להיווצר אפקט "חוסר הנאה" שידרוש גיבוש פשרה. כמו כן, ייתכן ועוצמת הטראומות וחסר במנגנוני הגנה מורכבים בשלב חיים מוקדם זה יובילו לכך שגיבוש הפשרה יהיה פתולוגי.
דביר, המתואר בסרט בשנות חייו הראשונות, חווה אובדנים מרובים, רגשות אמבוולניטים כלפי הוריו שהתאבדו וכלפי סטפן שעזב אף הוא, אמהות שיכולה להיתפס כלקויה עקב תפקודה הלקוי של מירי והיעדרותה בגין האשפוזים, וכן טראומות מרובות בשלב חיים מוקדם חשוף אם כן, לגורמי סיכון רבים לפיתוח דיכאון או פסיכו-פתולוגיה אחרת בשנות חייו המאוחרות. על תחושת האובדן באותן שנים מספר במאי הסרט דרור שאול: "בתור ילד, הרבה לפני שאתה יכול להגיד את המלה כועס, אתה מרגיש לא שווה. לא קיים. כל כך לא שווה שאפילו אבא שלך הלך והשאיר אותך לבד. ברמה של ילד הרגשתי שמי אני בכלל. שבזבזו אותי" (מתוך "הלך עליו בשדות" http://www.haaretz.co.il/).
חסידי המודל הפסיכואנליטי היו טוענים כי מקורו של האפקט הדיכאוני ממנו סובלת מירי מצוי בשנים הראשונות לחייה, בין אם מדובר בחווית אובדן שעברה הפנמה והזדהות נרקיסיסטית, ובין אם מדובר בקיבעון אורלי כתוצאה מאימהות לקויה שהתבטאה בסיפוק יתר או במניעה של הצרכים שלה. כך או כך הרי שמדובר בקונפליקט נפשי בעל גיבוש פשרה פתולוגי. כפי שציינו בתחילת העבודה, הסרט כמעט ואינו חושף פרטים מעברה של מירי, לא כל שכן מילדותה, ועל כן לא ניתן לשער מהו מקור האפקט. אולם, ניתן לייחס את האגרסיה של מירי כלפי הסביבה המבוטאת בהתנהגותה האלימה ומשולחת הרסן: "אני ארצח אותך" ... ואת תפיסתה את הסביבה: "הקיבוץ הזה רקוב" ... "הקיבוץ הזה הוא מוות, קיבוץ של אנשים רעים" ... כשימוש במנגנוני הגנה של התקה והשלכה של אגרסיה כלפי אובייקט אבוד שהופנם בשנות ילדותה אל ה"אני". כלומר, על פי המודל הפסיכואנליטי רגשות הכעס והאיבה של מירי כלפי חברי הקיבוץ מקורם אינו ביחסי האובייקט השוררים ביניהם במציאות, אלא הם פרי השלכה והתקה של אגרסיה המופנית כלפי ה"עצמי", כתוצאה מאובדן אובייקט בשנות חייה המוקדמות. אגרסיה זו, המופנית כלפי ה"עצמי", מבוטאת במצב רוחה הירוד של מירי: "אני בדיכאון", בהערכתה העצמית הנמוכה: "כולם עוזבים אותי" ... ובהתנהגותה המאופיינת בהרס עצמי: שותה אלכוהול ולוקחת כדורים ללא בקרה ומקיימת יחסי מין עם מזכיר הקיבוץ כאשר רגשותיה כלפיו שליליים (תגובת היפוך?) ובאקט האובדני בו מסתיים הסרט.
המציאות החברתית בסרט " אדמה משוגעת " בראי הפסיכואנליזה:
בספרו "טוטם וטאבו" (1913) מתאר פרויד את ראשית התפתחותה של התרבות האנושית המוגדרת על ידו כ"סכום כל ההישגים והמוסדות, שמכוחם התרחק האדם מחיי בעלי החיים שהוא צאצא צאצאיהם". באמצעות השלכת המודל האדיפלי על החברה בכללותה מגולל פרויד את סיפור רציחתו ואכילתו של אב קדמון בידי ילדיו החשים כלפי האב אמביוולנטיות רבה: מחד רגשות אהבה, הערצה וכמיהה לסעד וחמלה, ומנגד שנאה, כוח ועוצמה מסרסת. ממעשה אכילת האב מתרחשת הזדהות נרקיסיסטית עימו. כעת, רדופי רגשות אשם ומאמינים בדרכו של האב וחוקיו מחליטים ילדיו ליצור תחליף אב: ה"טוטם", המסמל את קבלת מרותו של האב לאחר מעשה ומכאן ה"טאבו": המקביל למשאלות האדיפליות: האיסור להרוג את הטוטם (האב) בכל ימות השנה למעט בסעודת הטוטם המסמלת את היחסים הדו-ערכיים עם האב הקדמון. לאחר הריגת החיה השבט אבל ומקונן על מותה, אקט המסמל את תחושת האשם, ולאחר מכן מתחילה הילולה ופריקת עול המסמלת את השתחררות האחים מכבליו של האב. טאבו נוסף המזוהה עם התסביך האדיפלי הינו איסור נשיאת נשים מאותו שבט הטוטם כביטוי לקבלת מרות האב הפוליגאמי. לדברי פרויד, הטוטמיזם הוא ראשית התרבות, המוסדות החברתיים והצווים המוסריים (פרויד, 1913).
לראייתנו את יישומה של השיטה הפסיכואנליטית בחברה הקיבוצית, הקיבוץ הוא מערכת חברתית ייחודית המקצינה את תכונותיו החיוביות והשליליות של אותו אב קדמון: "הטוטם". מחד הקיבוץ מספק למירי וילדיה את צורכיהם הפיזיים, וכביכול הרוחניים (לימודים, חברה ופעילות פנאי) "כי בקהילה הזאת כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" (שמשון- מזכיר הקיבוץ למירי). ומן הצד השני כופה הקיבוץ מערכת כללים מקיפה ונוקשה המבוטאת בסרט במערכת ציפיות הקיבוץ ממירי וילדיה: החובה לעבוד, החובה לישון בבית הילדים ובהחלטות חברי הקיבוץ לקצוב ולהפסיק את ביקורו של סטפן:"תסתכלי פנימה ותשאלי את עצמך מה את יכולה לתת לקיבוץ?"(שמשון מזכיר הקיבוץ למירי).
מירי, כאותה "ברית אחים", מתמרדת כנגד הקיבוץ "הטוטם", ובכך עוברת על ה"טאבו" החברתי. היא אינה עובדת (עבודה כערך עליון בקיבוץ), יוצאת מחדרה בתחתונים וחזייה, מתראה עם אדם המבוגר ממנה בשנים רבות ומתפרצת באגרסיביות ורבלית ופיזית כלפי אחד מחברי הקיבוץ. בהתמרדותה הופכת מירי ל"טאבו" בעיני חברי הקיבוץ, המרחיק אותה ואת בן זוגה באמצעות סילוקו מן הקיבוץ ואשפוזה כאותו שבט (קלאן) המתואר בספרו של פרויד המתקומם על העובר על ה"טאבו" והורג אותו: "אלימות ללא בבית ספרנו, זה נוגד את כל הערכים שלנו לא נסכים עם התנהגות בהמית כזאת...האיש פגע באחד משלנו...האיש חייב ללכת". פרויד מדגיש בספרו את איסור הפגיעה בכל אחד מבני השבט כטאבו הנגזר מן ההזדהות עם האב הקדמון (כל אחד מן השבט מכיל חלק מן האב הקדמון), במובן זה ייתכן ותפיסתם של חברי הקיבוץ את מירי כאשמה במותו של יונתן בעלה המנוח תרמה אף היא לתיוגה כ"טאבו".
בחלק הבא של העבודה ננתח את דמותה של מירי דרך נקודת המבט הקיומית תוך התייחסות סוציולוגית ל"קרקע הקיום" שלה: החברה הקיבוצית.
ניתוח דמויותיהם של גיבורי הסרט "אדמה משוגעת" על פי הדגם האקזיסטנציאליסטי
"אחרי מותי אל נא תשימו אבן, חסכו אותה לבניין. אל תדפיסו ספרון, חסכו מקום בארון. אל תעשו יום זיכרון. די, די לנו. את בגדיי וחפציי חלקו לכל חי"
(ציפורה שאול, 1936-1983)
בחלק זה נציג את דמותה של מירי ויחסה אל עצמה ואל סביבתה מתוך נקודת המבט של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית (להלן: הקיומית). ראשית נפתח ברקע תיאורטי ולאחר מכן נתייחס למקומות בהם הסוגיות הקיומיות השפיעו על מירי. בנוסף, נדון בקצרה בהיבטים הייחודיים של החברה הקיבוצית אשר לדעתנו תרמו להתפתחות הנוירוזה הקיומית של מירי ולהחלטתה לשים קץ לחייה.
רקע – הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית
האקזיסטנציאליזם הוא זרם פילוסופי העוסק באופני ישותו של האדם, ומטעים את הצד הטרגי שבגורלו, את הניכור הקיומי המתמיד להווייתו העצמית למודעותו, לשאיפותיו ולתשוקותיו האינסופיים (קהת, 2002). תחילת האקזיסטנציאליזם במאה התשע עשרה, והוא הלך והתפתח בתקופה שבין שתי מלחמות העולם באירופה - תחילה בגרמניה ואחר כך בצרפת. ההוגים הבולטים המייצגים את הפילוסופיה הקיומית הם ניטשה, קירקגור, היידגר, סארטר, מאי, ויספרס (רעם, 2005).
הפילוסופיה הקיומית גורסת כי האדם ראשית כל קיים ורק לאחר מכן מגדיר את עצמו: הקיום קודם למהות. המהות היא תולדה של האופן שבו מתבונן האדם על העולם. זאת ועוד, האדם מתבונן בעולם דרך המשמעות שהוא נותן לו ובכך הוא נידון ליצור את עולמו. חסידי הגישה טוענים כי האדם הוא יצור חופשי היכול לבחור לעצמו את דרך חייו ואת דרך התייחסותו לעולם. משימתו של האדם היא הפתיחות לאפשרויות, ולא צמצומן. פתיחות זו תקנה לו את הקיום האותנטי. המושג אותנטיות מדגיש את ההיבט הפרטי-ייחודי שבאדם ומחליף את ה"אמת" שהיא כללית לכלל הקיום. האותנטיות היא אופן קיום אפשרי לפיה האדם בוחר בעולם ותופס אותו כעולם של אפשרויות ולא של עצמים. לאדם המתנהל באופן אותנטי יש אמת פנימית המביאה אותו לנהוג כפי שהוא נוהג והוא חדל להתנהג על פי מערכת המוסכמות החברתיות המוטלת עליו.האדם האותנטי תופס את העולם כנברא על ידו ולכן הוא אחראי לבריאתו, ומכאן שהוא יכול לשנות את עולמו בכל עת. אין שום דבר קבוע, המוכרות היום יומית נעלמת, הכול בעייתי, מקורי, חדש, והאדם אינו מוגן בשום מקום. בנוסף האדם מכיר בריבוי האפשרויות וחש אשמה על בחירתו האישית. הוא מכיר בבדידותו הקיומית - שהרי המהות או המשמעות שהוא מייחס לעולם הנן שלו בלבד ורק הוא נושא באחריות עליהן – ומתוך כך בארעיות חייו, במוות העתידי, ובאין משמעות חיצונית לחייו (רעם, 2005).
מתיאור זה עולה שהחיים האותנטיים קשים, מפחידים, מעייפים ומלווים בחרדה ואשמה. לכן לא קשה להבין את אלה המבקשים למצוא מפלט מחיים אותנטיים בעזרת הזולת ומציעים מציאות פשוטה ולא בעייתית: מציאות המורכבת מעצמים שאינם יכולים להיות אחרת מהגדרה אחת, שהשימוש שלהם ברור ומוגדר. במובן זה, הזולת משחרר את האדם מהאחריות העצומה ומהבחירה החופשית ונותן לו אמת כללית. במצב זה האדם מפסיק להיות הוא עצמו וקיומו מתבסס על ההתייחסות אל האחרים, ההוויה נעשית מזויפת והאדם הופך מנוכר לעצמו; הוא מוסר את קיומו לידי זולת חסר פנים, דבר הפותר את האדם מהאחריות ומטשטש את בדידותו הקיומית. לבסוף, לדידם של חסידי הגישה דווקא אירועי משבר בחיים או אירועים של קרבה למוות של האדם או מוות של אדם הקרוב לו מאלצים ומעודדים את האדם להיות אותנטי. בעניין זה כתב מאי (1985): "... משבר הוא בדיוק מה שנדרש כדי להחריד אנשים מן התלות הבלתי-מודעת באמונה חיצונית ולהכריחם לפתוח שכבות של מסוות כדי לגלות ביחס לעצמם אמת עירומה שתהיה לפחות מוצקה, גם אם בלתי נעימה ככל שתהיה" (שם, ע' 50).
הפסיכולוגיה הקיומית, כמו הפילוסופיה הקיומית, רואה את האדם כיצור חופשי היכול לבחור לעצמו את דרך חייו ואת דרך התייחסותו לעולמות השונים. בינסוונגר (Binswanger) מכנה את העולם המסוים אליו מושלך האדם "קרקע הקיום". קרקע זו, גם שהיא מניחה גבולות מסוימים לאדם, מאפשרת לו להתפתח בכוונים רבים. בכל קרקע קיים חופש בחירה, חופש הנובע מתוך השלמה עם מגבלות המציאות. מידת החופש היא מידת הפתיחות לאפשרויות הגלומות באותה מציאות. החופש מוביל כאמור לאחריות מלאה של האדם לגורלו; לאחריות לבחירה ולקיום הפתוח בעולם ולאחריות לפעול מתוך רצון וכוונה, כשזמן העתיד מכוון את ההתייחסות לעצמי ולסובבים ((May,1958.
הפסיכולוגיה הקיומית רואה באדם האותנטי נושא באחריות: הוא מגלה אחריות להתקיים בפתיחות בעולם; הוא מתמודד עם עובדות הקיום ההכרחיות של הקיום המהוות את הקונפליקטים הדינאמיים הקיומיים בין האדם לעולם כמו המוות, החופש, הבידוד הקיומי וחוסר המשמעות. התעמתות עם עובדות אלו מובילה לאחריות, בחירה והגשמה עצמית(Yalom, 1980). בנוסף, האדם האותנטי נידרש לשאת באשמה קיומית הנובעת מדחיית מימוש האפשרויות הפתוחות לפניו. לבסוף, האדם נושא בחרדה קיומית, החרדה של מי שמכיר במוות ובאי קיום, חרדה המתגברת עם מימוש הקיום הייחודי של האדם (May,1958); הוא נושא בחרדה מפני חוסר הודאות של העתיד; חרדה מפני חוסר המשמעות של הקיום; וחרדת בדידות הכפויה עליו מהיותו ער לבדידותו הקיומית.
הדאגות הקיומיות הבאות לידי ביטוי אצל גיבורת הסרט "אדמה משוגעת"
מוות (death)
דביר ומירי, גיבורי הסרט "אדמה משוגעת", חיים את חייהם בצל מותו של הבעל והאב יונתן אבני. לאורך כל הסרט בולט חסרו של אותו אב, בעל ובן. "הוא טוב לב, מאז שאבא הלך היא לא אמרה את זה על אף אחד" (דביר לאייל). צבי וחנה הוריו מטפחים את "העץ של יונתן אבני" ומאיימים על דביר: "אם אבא שלכם היה יודע איך אתם מזניחים את העץ הוא היה מתהפך בקבר". ילדי הכיתה מקניטים את דביר:"אין לך אבא", ודביר בסוף חושף בפניהם את עץ המשפחה החסר והאמת המרה: "אבא שלי התאבד". חברי הקיבוץ באסיפה רומזים בדבריהם על אובדן הבעל: "אחרי כל מה שהיא עברה, מגיע לה", אך לא שוכחים להזכיר לה כי כעת שהיא לבד היא תורמת פחות לקיבוץ "יש לך 2 ילדים ו6 ארוחות...הכל עלינו", ומירי בצערה חוזרת שוב ושוב כי "היא לבד" ו"כולם עוזבים אותה".
מוות נוסף השזור לאורך העלילה הוא האיום על חייה של מירי. לאורך כל הסרט, הבמאי מגולל את העלילה, שחושפת טפח אחר טפח את איום המוות והאובדן המרחף מעל מירי ודביר; החל מהדרדרות מצבה הנפשי של מירי, נסיגתה מן החיים והבעת רצונה למות: "היא לא רוצה לחיות, היא אמרה את זה" (דביר לאייל) עד לסצנה הטרגית בה למעשה נפתח הסרט, התאבדותה של מירי.
על פי היידגר ישנם שני מצבי קיום בסיסיים: חוסר מודעות לקיום (forgetfulness of being), ומודעות לקיום (mindfulness of being). רוב האנשים נמצאים במצב של חוסר מודעות לקיום; הם חיים בעולם באופן לא אותנטי כשהם שקועים בטרדות החיים הקטנות, ואינם ערים לכך שהם האחראים על חייהם שלהם. לעומת זאת, כאשר האדם עובר למצב של מודעות לקיום, הוא שם לב לדרך שבה הדברים סביבו מתקיימים. במצב זה האדם מודע כל הזמן לקיומו, לאחריות שלו ולמגבלות שלו, לחופש המוחלט ולחוסר המשמעות של קיומו. המעבר למצב אותנטי זה אינו תלוי פשוט ברצונו של האדם, אלא נגרם על ידי סיטואציה מעברית (boundary situation) שמטלטלת את האדם ומוציאה אותו ממצב חוסר המודעות בו היה נתון (רעם, 2005). כאמור, החוויה הכי חזקה ומשמעותית שעשויה לטלטל את האדם היא חוויה של "כמעט-מוות" או מוות של אדם קרוב, אשר פוקחת את עיני האדם וגורמת לו להיות מודע לקיומו. במובן זה למוות יש תרומה חיובית לחיים, ואין לראות בו רק איום על עצם קיומנו. רעיון המוות אינו מוביל בהכרח לאימה ופסימיזם, הוא עשוי לפעול כזרז שגורם לנו לחיות חיים אותנטיים יותר ואף מגביר את הנאתנו מהחיים האלו.
חייהם הרווים במוות של גיבורי הסרט ייתכן והביאו ל"סיטואציה מעברית", משבר או טלטלה שהעירה או האירה את מודעותם לקיומם. נשאלת השאלה מה השלכות של מודעות זו? ביטוי מטפורי לחווית המודעות לקיום לאחר החשיפה הקשה למוות ניתן לראות בנסיעתו של דביר וחברתו על האופניים אל המרחבים הפתוחים והירוקים שטופי השמש בבוקר למחרת מותה של מירי. ביטוי ממשי לצמיחה ניתן לראות בדברי הבמאי על חייו מבוסס הסרט "... לאחר יציאת הסרט חלמתי חלום שבו אמי ואני חוגגים את יציאת הסרט ... בחלום אני והיא ניצחנו ... אם היא הייתה רואה את הסרט היא הייתה מאוד מתרגשת ומרוצה ...". (מתוך "הלך עליו בשדות" http://www.haaretz.co.il ).
מן הצד השני קיימת חווית המוות של מירי: האם חווית מותו של בעלה עוררה בה מודעות לקיום? ואם כן האם זו המודעות לקיום או המודעות לחוסר המשמעות של הקיום
(meaninglessness) היא שהביאה את מירי לשים קץ לחייה? אם המוות בלתי נמנע, אם אנחנו האחראים הבלעדיים לבחירות שלנו בעולם חסר מבנה מוגדר, אם כל אחד מאיתנו הוא לבדו בסופו של דבר, איזו משמעות יש לחיים? מדוע אנחנו חיים ואיך צריך לחיות? אם אין תוכנית מוגדרת עבורנו, זאת אומרת שכל אחד מאיתנו צריך לבנות את משמעות חייו בעצמו. אבל האם משמעות אישית זו, שהיא יצירתו של האדם עצמו, חזקה מספיק כדי לשאת את חייו? הקונפליקט שמתעורר הוא הדילמה של האדם המחפש משמעות שנזרק לתוך עולם ללא משמעות. הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית אינה מתיימרת למצוא תשובה למשמעות הקיום אלא להביא להשתתפות פעילה בחיים הגורמת לשאלות שנשאלו להיות לא חשובות ולהגביר את האפשרות להשלים את בניית דפוס המאורעות בצורה קוהרנטית יותר בחיי האדם. חוויות כגון מציאת בית, דאגה לאנשים אחרים, חיפוש, יצירה, ובניית אי אילו צורות של השתתפות בחיים הן מעשירות מאוד, ומפיגות את הדיספוריה.
במובן זה יתכן שמירי במפגשה עם המוות הייתה חשופה לשאלות ולדאגות הקיומיות אך היא לא הצליחה להתגבר על המכשולים בדרך למציאת הקיום האותנטי המאפשר את פתירת הקונפליקט המובא. נראה כי בתחילת הסרט מירי חותרת לקיום אותנטי והרמוני עם סביבתה, היא מנסה לקחת חלק פעיל בחייו של דביר ובפעילויות הקיבוץ ואף מזמינה את סטפן להתארח בקיבוץ ומסכימה להצעת הנישואין. כאשר מירי נתקלת במכשול בדרך למימוש הקיום האותנטי היא מגיבה בזעם מתפרץ המביא לאשפוז, ניתוק, פסיביות, ייאוש וחוסר תקווה. ביטוי לכך ניתן לראות בהזנחת מירי את תפקידיה הקודמים כאם וכאישה אהובה ובת זוג. היא שוכבת עם מזכיר הקיבוץ לנגד עיניו של דביר, ערה לנוכחותו אך נראה כי לא ממש אכפת לה לא מגופה ולא מבנה הנוכח בסיטואציה. היא אומרת לדביר שהיא "לא רוצה לחיות" ולרגע קט נדמה שהיא נוטשת אותו "אני נוסעת לסטפן לא אמרתי לך?" . עם זאת, לנגד גילויי האהבה של דביר נראה כי מירי מגלה שוב רצון לקחת חלק פעיל בחיים. לאחר שדביר מתאר אותה כ"אימא מצוינת" היא יוצאת עימו לקטוף תפו"א בגשם ודואגת לו "בוא נחזור שלא תהיה חולה". לאחר שדביר מביא לה את כרטיסי הטיסה מסטפן ואומר לה "אנחנו ביחד, אנחנו עוזבים ביחד" מירי חוזרת על מילים אלו ונדמה כי נתלית בהן. בסופו של הסרט מירי מסכמת: "רציתי להיות אמא שלך, רציתי לגדל אותך, להיות איתך אבל לא הצליח לי, אני מצטערת".
בידוד (isolation)
דאגה קיומית נוספת היא הבידוד (isolation). אין הכוונה לבדידות בין אישית, אלא לבידוד עמוק ומהותי יותר. אין זה משנה עד כמה נתקרב לאדם אחר, תמיד יוותר פער שאינו ניתן לגישור (רעם, 2005). כל אחד מאיתנו מגיע לעולם לבדו ועוזב אותו לבדו. הקונפליקט שמתעורר הוא בין המודעות לבידוד האבסולוטי שלנו לבין המשאלה לקשר, הרצון להיות חלק ממשהו גדול יותר. נראה כי מירי מבטאת כמיהה זו לקשר ולאיחוד שאינה ניתנת לסיפוק באמצעות הקשר עם סטפן. באופן מעשי מירי אינה נלחמת על הקשר עם סטפן. היא אינה מחפשת פתרון שיאפשר להם להישאר ביחד בארץ, אינה נוסעת אליו ואף אינה עונה למכתביו. למרות זאת לאחר חזרתה מן האשפוז היא מבטאת בדידות ורצון לקשר עימו: "סטפן עזב אותי", "מצטערת הייתי לבד... למה הוא עזב אותי?, למה הוא לא כותב לי?" "אני בדיכאון... אני לבד... כולם עוזבים אותי". דביר חושב אף הוא כי הפתרון למשבר הנפשי שפקד את אימו טמון בקשר עם סטפן: "אם סטפן היה כותב לה היא הייתה מבריאה"... ועל כן כותב הוא לסטפן ומבקש שיישלח להם כרטיסי טיסה.
חירות (freedom)
"האדם נידון לחירות" ... (סארטר). המשמעות הקיומית של מושג החירות מכוונת לחוסר קיומם של גבולות חיצוניים. בניגוד לחוויה היומיומית, האדם אינו מתקיים בעולם מובנה בעל תוכנית מוגדרת. היחיד אחראי באופן בלעדי על עולמו, על תוכנית החיים שלו, על בחירותיו ומעשיו. בראייה כזו, לחופש יש משמעות מפחידה, משמעותו היא שאין מתחתינו קרקע מוצקה. הקונפליקט שמתעורר הוא בין המודעות לחוסר הקרקע לבין המשאלה למבנה ותוכנית מוגדרת.
קונפליקט החירות אל מול הצורך במסגרת מבוטא בסרט "אדמה משוגעת" בקונפליקט הקיים בין הצורך של מירי שחברי הקיבוץ יקבלוה ויתמכו בה עד כדי תלות אל מול הצורך שלה באותנטיות ואי-כפייה. בתחילתו של הסרט מירי מקפידה להשתתף באירועים חברתיים בקיבוץ כגון ארוחת שישי בחדר האוכל, תחרות העפיפונים ומפגן האש. היא נשמעת לכללי המסגרת בכך שהיא מבקשת את אישור החברים לארח את סטפן ואף מקבלת בהכנעה את גזר הדין הקוצב את אורך הביקור. מירי מצפה מילדיה להיות חלק מן המסגרת וכועסת על דביר כאשר אינו ישן במסגרת בית הילדים. ביטוי לרצון זה מופיע כבר בתחילת הסרט כאשר מירי תמהה אם היא "ברשימה" של מקבלי הריבות. צורכיה וצורכי ילדיה של מירי מסופקים ע"י הקיבוץ: "יש לך 2 ילדים, 6 ארוחות, כביסות, חוגים, בריכה והכל עלינו".
מירי המבקשת את חירותה היא כי התלות והכפייה דרים בכפיפה אחת. כאשר מירי מעיזה להתקומם כנגד המסגרת טורחים חברי הקיבוץ לנופף בחוב אותו היא חבה לקיבוץ "שמעת פעם מישהו מתלונן?.. ואת זוכרת שהיית מאושפזת" ואף לאיים בשלילת חירותה: "תורידי את זה (את הקלשון) או שאני מחזירה אותך לבית החולים". הקיבוץ ומשפחת בעלה המנוח מתייחסים אליה כחפץ: "היא לא יכולה לראות אותך עכשיו" (חנה אבני לדביר), "הסכמנו שיחזירו אותה" ( צבי אבני לדביר). ליחס דומה זוכה מירי גם מבנה הבוגר אייל: "הכל עבר לה בגלל זה החזרתי אותה...תראה שהיא הולכת לישון מוקדם ושלא תיגע באלכוהול ותרופות"(אייל לדביר).
מנקודת המבט הסוציולוגית ישנם כמה תהליכים היוצרים את מחויבותו של היחיד לקומונה (במקרה זה לקיבוץ) (Kanter, 1972). בתהליכים אלו, הקשורים לגישה הקיומית, ניתן לראות כיצד המחויבות לקיבוץ עלולה להוביל לכדי חיים לא אותנטיים ואף לידי נוירוזה קיומית.
- הקרבה מרבית – היחיד מצטרף לקומונה מוותר על סיפוקים אישיים שונים במחיר הצטרפותו. כלומר, מוותר על חלופות כלשהן.
- השקעה מרבית – היחיד משקיע מאמצים ומשאבים רבים בקבוצה. השקעתו מקנה לו, מצד אחד, אחיזה בקבוצה ושותפות גורל עם חבריה, אך מצד שני, אם יפרוש ממנה לא תוקנה לו זכות לקבל את השקעותיו חזרה. כלומר, עזיבתו כרוכה במחיר כבד.
- ויתור על קשרים מחוץ לקומונה – היחיד נדרש לוותר על יחסים מחוץ לקבוצה העלולים לפורר את לכידותה. בהיעדר קשרים חברתיים מתחרים, מתחשלת זיקתו לקבוצה.
- השתתפות מרבית בחיי הקבוצה – בעבודה ובבילוי בשעות הפנאי.
- ויתור על אוטונומיה אישית – היחיד מוותר על תחושתו כיחיד נבדל, פרטי, בלתי תלוי. הוא מציית לכללי ההתנהגות, הנובעים מהאידיאולוגיה השיתופית וממסורת הקבוצה. הערכתו העצמית הופכת להיות תלויה בנורמות של הקבוצה.
- טרנסצנדנציה - טרנסצנדנציה נובעת מצורך אנושי אוניברסאלי של היחיד לחוש, כי ביתו אינו אלא חדר במבנה גדול יותר, חובק כול, שבו הוא מצוי בביתו שלו. היחיד מאמץ לו זהות חברתית וקיומית חדשה, הנובעות מן החברות בקומונה, ודוחה קריטריונים וזהויות חוץ קבוצתיות.
מדברים אלה עולה, שפעולות אשר אדם עושה כחלק מגילוי מחויבותו, לא רק נותנות ביטוי למידת מעורבותו בחברה, אלא גם מעצימות את מחויבותו זו. העצמת המחויבות נובעת, בראש ובראשונה, מעצם הקטנת מספר החלופות האפשריות, הכרוכה בבחירה ובפעולה שבאה בעקבותיה, ומן הקושי לשנות כיוון, לאחר שזו נעשתה. זאת ועוד, תנאי מוקדם למחויבות לקבוצה הוא קיום זהות בין האינטרס של היחיד לדרישות החברתיות, כלומר היחיד רואה את הקבוצה כמבטאת חלק יסודי של עצמו. מכאן שהמושג מחויבות חורג מן המסגרת המושגית של אינטרס אישי העולה בקנה אחד עם האינטרס הקבוצתי. מחויבות אינה רק פועל יוצא משיקול דעת או מתחושה של הפרט ברגע נתון, כי הקבוצה מבטאת "חלק יסודי של עצמו".
דומה שהמחויבות של הפרט עומדת למבחן דווקא כאשר קיים קונפליקט בין דרישות הקבוצה לבין דרישותיו שלו, ודווקא כאשר ישנה אפשרות "למלא צרכים במקום אחר". במילים אחרות, על מנת שהיחיד בקבוצה יגיע לכלל מחויבויות כלפיה, עליו להתגבר על מעצור, על עכבה או על מכשול המצויים בו עצמו, גם אם אלה מצויים בו מכוחה של התנגשות בין רצונותיו לבין המקובל בקבוצה או כוחן חלופות אחרות, שהן אטרקטיביות פחות עבורו. כלומר, מחויבות אינה גחמה או פרי הערכת מצב של אינטרס ארעי. מהותה של המחויבות אפוא בהיותה קבועה, אך לא "נצחית", שכן יש שהיחיד מנתק את עצמו מן החברה ובכך נותן ביטוי לחוסר מחויבותו כלפיה. מחויבות, בדומה ליחסי אמון והדדיות, מתקיימת לאורך זמן רק כשיש בה הדדיות מינימאלית.
לסיכום, האדם הבוחר לחיות בקיבוץ נוקט פעולה, שביסודה הכרה עמוקה; הוא ממשיך לבסס את אחיזתו בקיבוץ, משקיע בו ובכך הוא מקשה על עצמו לעזוב, להתנתק; הוא עושה זאת בתחומי חיים שונים ביחד עם חברים אחרים, זוכה בתמיכתם, ובכך גדל היקף מחויבותו אליהם והוא נקשר אליהם במחויבות כוללת. בהיעדר אחד מן התנאים האלה, או כאשר אחד מהם אינו מתמלא בשלמותו (למשל כאשר החבר זוכה לעיקר התמיכה של מקצת החברים), תיחלש מחויבותו או תיווצר אצלו מחויבות מוגבלת.
גישה סוציולוגית קיומית זו מסבירה כיצד בתחילת הסרט מירי מנסה לבסס את מחויבותה כלפי הקיבוץ, היא משתתפת בפעילויות הקיבוץ ובאסיפות החברים וכן שולחת את בנה למסגרת בית הילדים. מירי נהנית מתמיכת הקיבוץ בצרכיה הגשמיים ומקבלת על עצמה את שלילת החירות הכרוכה בכך. יחס הקיבוץ אל מירי כחריגה, "משוגעת" שצריך לתמוך בה ובילדיה עקב האשפוזים:" וכשהיית מאושפזת... שמעת מישהו מתלונן?" מלמד על תפיסתה כטפיל על ידי החברה. זאת למרות גישתו הרשמית של הקיבוץ כי "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו". תמיהתה של מירי על היותה "ברשימה" של מקבלי הריבות בתחילת הסרט, מעידה על מודעות מסוימת שלה לכך. בנוסף, בהמשך הסרט אנו למדים כי הוריי בעלה המנוח של מירי מאשימים אותה במותו: "היא אשמה.. היא אשמה בהכל". אם כן, על אף שבתחילת הסרט נראה שמירי לוקחת חלק פעיל בחברה הקיבוצית, נראה כי מחויבותה כלפי הקבוצה, או לפחות מחויבותה כלפי הקבוצה כפי שנתפסת ע"י החברה לוקה בחסר. היא קמה מאוחר, אינה לבושה בהתאם לקוד הלבוש המקובל, מתאשפזת מפעם לפעם ו"אשמה" במות בעלה, שהוא חבר הקיבוץ במקור.
החברה הקיבוצית מתוארת בסרט כצבועה, ובעלת מוסר כפול, שבירת היד של אברם על ידי סטפן מתקבלת בתרעומת:"אלימות לא בבית ספרנו... זה נוגד את הערכים שלנו". כאשר מירי מרימה קלשון באיום על אברם מאיימים לאשפזה וקוראים לה "משוגעת". אך כאשר אברם הרפתן מכה את דביר קבל עם ועדה והורג את סמיילי, כלבו של דביר, אין הדבר גורר ביקורת: "לא יכול להיות, הוא בחור טוב". נושא נוסף בו הקיבוץ מחזיק במוסר כפול הוא מין. הגרסה הרשמית המועברת לילדי הכיתה היא שמין "עושים רק שאוהבים ומעל גיל 18". בפועל הקיבוץ רוחש פעילות מינית מפוקפקת, אברם הרפתן מנצל עגלה למין אורלי, מזכיר הקיבוץ תולה את קידום המטפלת "רציתי לבקש...להיות מורה" בקיום יחסי מין עימו: "תתפשטי אני אפרק אותך". סולם הערכים הקיבוצי המתואר אף הוא מעלה סימני שאלה. מטרת משימות הבר מצווה על פי צבי אבני מורה הכיתה היא להפוך את ילדי הכיתה "מנטל על החברה לגורם חשוב, משפיע וחיוני" מחד המשימות צריכות להיות "תוך שוויון ועזרה הדדית" אך מצד שני על הילדים מוטלת החובה "להוכיח שאתם ראויים...להיות דור ההמשך". ומיהו הראוי? אברם הרפתן מוגדר על ידי מזכיר הקיבוץ כ"בחור טוב, עובד כמו חמור, לא מאחר לגיוסים". הורי ילדי הכיתה מאחלים לילדיהם "שתהיה גאווה לתנועה ולקיבוץ" "שתעבוד קשה ותגיע להישגים".
הקונפליקט בין דרישת הקיבוץ לקונפורמיות ומחויבות ובין רצונה של מירי לחיות חיים אותנטיים גובר עם גילויי הצביעות שהביאו לעזיבתו של סטפן ומותו של סמיילי. מירי מתקוממת נגד הקיבוץ: "הקיבוץ הזה רקוב" ... "הקיבוץ הזה הוא מוות, קיבוץ שלל אנשים רעים... גם אבא שלך רצה ללכת והם לא נתנו לו את חנקו אותו...". מירי מנותקת ממחויבות רגשית-חברתית כלפי הקיבוץ. היא מעוניינת לעזוב את הקבוצה אך נשארת בידיה כבת ערובה ": "הם לא נתנו לי לקחת אותך ואת אייל, הם אמרו שאני משוגעת".
לסיכום, יתכן שחשיפתה של מירי לאובדן בעלה המנוח ומחשבות המוות שחוותה הביאו אותה למודעות קיומית ולחיפוש אחר קיום אותנטי. במקרה של מירי המשבר לא הביא לצמיחה כי אם לאבדון. ייתכן וחוסר המשמעות של הקיום הטמון במודעות הקיומית ללא היכולת למצוא משמעות בהשתתפות פעילה בחיים, חווית הבידוד והקונפליקט בין מירי ורצונה לחיות חיים אותנטיים אל מול החברה הקיבוצית השוללת את חירותה בסופו של דבר לתחושת ייאוש, חוסר תקווה והתאבדות.
סיכום
מחלות פסיכיאטריות, או השיגעון, זכו להתייחסות ולעניין רב לאורך ההיסטוריה האנושית. בתקופות מסוימות, אנשים שנחשבו "משוגעים" טופלו בצורה אנושית ואמפטית, ובתקופות אחרות נכלאו בשרשראות והועלו על מוקד. אולם, בכל התקופות, ההתייחסות והיחס אל השיגעון היו תלויי תרבות ותלויי השקפה מקצועית. בעת ובעונה אחת, אדם מסוים יכול היה לטעון כי השיגעון נובע מתפקוד לא תקין של חלקים במוח, ושכנו יכול היה לטעון כי השיגעון נובע מחטאים שהאדם חטא או משדים שנכנסו לגופו. לכן, לא ניתן לדבר על אמת אחת לתופעת השיגעון, ומגוון הדעות והתפיסות שונה ומגוון. בעבודה זו ניסינו להציג מספר תפיסות שונות למציאות אחת, שבראשה עומדים מספר דמויות מפתח בסרט "אדמה משוגעת".
סרט זה מגולל את סיפור ההתמודדות של מירי, בני משפחתה וחברי הקיבוץ שבו היא חיה, עם עולמה החיצוני, רווי הקשיים והאובדנים, לעולמה הפנימי, המורכב והפגיע. כמו כן, הסרט חושף את חוויותיו של בנה הצעיר, דביר, המתעצבות על רקע מורכבות היחסים של אימו עם חברי הקיבוץ מחד, ומורכבות יחסיו עם אימו המעורערת, אביו שנעלם, וחברי הקיבוץ המתנכלים לו לעיתים קרובות מאידך. הדינאמיקה של מערכות יחסים אלה על רקע התנהגות האם, העלולה להיחשב כ"משוגעת", ועל רקע התפתחות והתהוות האישיות של דביר, מהווה קרקע פורייה לניתוח רב ממדי של האישיות ונורמאליות, או האי נורמאליות, של הדמויות המרכזיות בסרט. כמו כן, ההתנהגויות הביזאריות של חברי הקיבוץ (הנתפסים כנורמאליים) מעלה לא אחת את השאלה מי הנורמאלי ומי המשוגע בסרט (ובכלל ...).
בעבודה זו, התרכזנו בעיקר בדמותה של מירי, ובדמותו של דביר, תוך ניתוח דמותן על ידי שלוש נקודות מבט. נקודת המבט הפסיכיאטרית, או הביו-רפואית, אשר רואה את השיגעון, או המחלה הפסיכיאטרית, כביטוי להימצאותם של גורמים גנטיים ונוירו-ביולוגיים אשר מהווים את המקור להתפרצותה. כמו כן, גישה זו נוקטת בכלים אבחוניים המתמקדים בסימפטומים של המחלה ובתוך כך קובעת את האבחנה ואת סיכויי ההחלמה מהמחלה. בבואנו להתייחס לגישה זו בהקשר לדמותה של מירי, השתמשנו בשפה האבחונית המקובלת וניסינו לאבחן את דמותה של מירי תוך אמות המידה המקובלות. מסקנתנו הייתה כי מירי סובלת הן ממחלה פסיכיאטרית דומיננטית (דיכאון קליני) והן ממספר הפרעות אישיות (למשל, הפרעת אישיות גבולית), המתאפיינות באי רגולציה של חומרים כימיים במוח דוגמת סרוטונין ונוראדרנלין. כתוצאה מכך, תפקודה בתחומי החיים השונים נמוך ולכן היא שמה קץ לחייה. לבסוף, על פי הגישה הזו ניתן להניח כי העובדה ששני הוריו של דביר התאבדו (כנראה ששניהם התאבדו על רקע דיכאוני) מעלה את הסבירות שגם הבנים (אייל ודביר) יתמודדו במהלך חייהם עם פסיכופתולוגיה מסוג דומה.
לאחר מכן הצגנו את הגישה הפסיכואנליטית, בה הדגש הוא על חוויות החיים המוקדמים של האדם, על הקונפליקטים התוך נפשיים שלו, ועל ההגנות שהוא מסגל לעצמו בבואו להתמודד עם העולם החיצוני. בניתוח דמותו של דביר ניתן לעקוב אחר האספקט ההתפתחותי של התיאוריה, ועל הקשר המשוער בין חוויות חיים טראומטיות לבין התפתחות של פסיכופתולוגיה. דמותו של דביר צריכה להתמודד עם הרבה קשיים ואתגרים במהלך החיים, החל במות אב בגיל צעיר מאוד, וכלה בהתמודדות עם אם מעורערת אשר מהווה נטל במקום להוות מקור תמיכה וחיזוק. בנוסף לכך, החיים בחברה שבה התינוקות אינם נמצאים עם הוריהם, חברה אשר מוקיעה את החריג והשונה, וחברה המענישה את הפרט על חוסר קונפורמיות, אינם מוסיפים לבריאותו הנפשית ולחוסנו הנפשי של דביר. גם בתחילה וגם בסוף הסרט, יש אינדיקציה, או רמיזה, כי לדביר יש עדיין פיקסציה בשלב האוראלי (מציצת הסוכרייה).
כמו בנה, גם מירי עברה מספר אובדנים משמעותיים בחייה (בעלה ואהובה סטפן), גם היא סובלת מהדרך שבה חברי הקיבוץ מתייחסים אליה, וגם היא מפתחת מנגנוני הגנה בלתי סתגלניים על מנת להתמודד עם המציאות המורכבת. הניתוח של דמויות אלה על ידי המודל הפסיכואנליטי ממחיש את ההיבטים התוך נפשיים והשתלבותם באירועי חיים קשים. לשון אחר, התפתחות אישיותם של דביר ושל אמו כתוצאה מחוויות החיים הראשונות (המושפעות רבות מדרך החיים בחברה הקיבוצית, למשל לגדול בבית ילדים), טראומות משמעותיות במהלך החיים המתיישבות על ההתפתחות הלקויה, וכתוצאה מכך שימוש במנגנוני הגנה בלתי מסתגלים, הובילו לדיכאון ולהתאבדות של מירי, ועלולים להשפיע על התפתחות נוירוזה, פסיכוזה, או הפרעת אישיות אצל דביר בבגרותו.
המודל הקיומי מתייחס למשבר כטלטלה המביאה עימה פוטנציאל לצמיחה בכך שמעוררת את המודעות לקיום. עם זאת במקרה של מירי אנו רואים כי הדאגות הקיומיות והקונפליקטים בעתיים מציפים את עולמה. העיסוק במוות הינו מוטיב מרכזי בסרט. בין אם מדובר במות בעלה של מירי או מחשבות המוות המציפות אותה והאקט האובדני בו נפתח ומסתיים הסרט. המוות המקיף את מירי הביאה למודעות קיומית שבנוכחותם של יצירה, עשייה והשתתפות פעילה בחיים היו עשויים להביא לרווחה קיומית וקיום אותנטי. עם זאת בקיומם של מכשולים כשלילת החירות, כפייה והתנגדות להוויה זו המיוצגים בסרט על ידי החברה הקיבוצית מירי נחשפת לפנים הקשות של המודעות הקיומית: חוסר המשמעות של הקיום והבדידות. בדידות זו מיוצגת בסרט ע"י הכמיהה לקשר עם סטפן שאיך לה אחיזה במציאות ואינה ניתנת לסיפוק.
הקונפליקט הקיים בין ערכיה וקיומה האותנטי של מירי ובין דרישות הקיבוץ למחויבות וקונפורמיות גובר לאורך הסרט ומועצם עם סילוקו של סטפן, הריגת כלבו של דביר ע"י אחד החברים ותגובת הקיבוץ להתקוממותה של מירי. קונפליקט זה מביא את מירי לשמוט את מחויבותה כלפי החברה הקיבוצית. באי קיומה של מחויבות זו כלפי הקיבוץ וערכיו לא ברור לצופה מדוע מירי בוחרת להישאר במסגרת זו שאינה מאפשרת לה לחיות חיים שלמים ואותנטיים. רק בסופו של הסרט מתגלה כי הקיבוץ לא מאפשר למירי לקחת את ילדיה. תחושה זו של מלכוד וייאוש כנראה הביאו את מירי לשים קץ לחייה.
המסקנה שלנו מעבודה זו היא שבבואנו לנתח, לאבחן, לתייג, ולהמשיג התנהגות או מצב נפשי של אדם, חשוב לנקוט בגישה רב ממדית אשר מאפשרת להבין את החוויה של האדם מחד, ולנסות ולסייע לו להשיג רווחה נפשית ואיכות חיים טובה יותר מאידך. הסתכלות חד ממדית אשר יוצאת מגישה כזו או אחרת מובילה לכך שרק חלק מהתופעה מובן, ומכאן רק חלק מן המטופל – לכן חשוב לזכור כי כמו בכל דבר בחיים, גם השיגעון וגם השפיות הם דבר מורכב הדורש ראיה רחבה וכוללנית, ובעיקר צריך להבין כי הכול יחסי בחיים. השיגעון של היום יכול להיות הנורמה של המחר.
מקורות
Bradbury, M. (2001). Freud’s Mourning and Melancholia. Mortality, 6(2), 212-219.
Brenner, C. (1989). A Psychoanalytic Perspective on Depression. In Steinrberg, L(Ed.) Adolescence ( 5thEd.)(pp. 25-43). New York: McGraw Hill College.
DSM IV (1994). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (4th ed.). Washington DC: American Psychiatric Association.
Hyler, S.E., Gabbard, G.O. & Schneider, I. (1991). Homicidal Maniacs and Narcissistic Parasites: Stigmatization of Mentally ill Persons in the Movies. Hospital and Community Psychiatry, 42(10), 1044-1048.
Kanter, R.M., (1972). Commitment and community, communes and utopias in sociological perspective. Cambrige, Mass: Harvard University Press.
Kendler, K.S., Hettema, J.M., Butera, F., Gardner, C.O., & Prescott, C.A. (2003). Life Event Dimensions of Loss, Humiliation, Entrapment, and Danger in the Prediction of Onsets of Major Depression and Generalized Anxiety. Arch Gen Psychiatry, 60, 789-796.
Pirkis, J., Warwick-blood, R., Francis, C. & McCallum, K.(2005). A Review of the Literature Regarding Fictional Film and Television Portrayals of Mental Illness. Retrieved in 2.8.2007 from: www.chppe.unimelb.edu.a...um_2005b.pdf
Rusch, N., Angermeyer, M.C. & Corrigan, P.W.(2005). Mental Illness Stigma: Concept, Consequences and Initiatives to Reduce Stigma. European Psychiatry, 20, 529- 539.
Stuart H. (2006) Media portrayal of mental illness and its treatments: what effect does it have on people with mental illness? CNS Drugs. 20(2):99-106.
Sullivan, L.E., Fiellin, D.A., & O’Connor, P.G. (2005). The Prevalence and Impact of Alcohol Problems in Major Depression: A Systematic Review. The American Journal of Medicine. 118, 330-341
אורן, ח. שצמן, ח. וכץ,ג.(2004). התרופות נוגדות הדיכאון. מתוך סיעוד חולה הנפש. (עמ' 217-236). תל אביב: דיונון.
הרפז, א. ואורן, ח.(2004). הסטטוס המנטלי. מתוך סיעוד חולה הנפש. (עמ' 28-43). תל אביב: דיונון.
חלד, ל.(2003). התמכרות לסמים ואלכוהול: סקירה ופירוט התופעות. ירושלים: אקדמון.
כצנלסון-בנק, ד.(2005). השיגעון בספרות העברית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
כרמי,נ (2006). אדמה משוגעת: אגרוף בבטן. הוצא בתאריך 26 למרץ 2006 מתוך: http://www.notes.co.il/carmi/23937.asp
לורי, א. הלך עליו בשדות. הוצא בתאריך 2 לאוגוסט 2007 מתוך: http://www.haaretz.co.i...ContrassID=0
ליר,ש(2006). סיפורו של חריג הוצא בתאריך 26 למרץ 2006 מתוך: http://www.notes.co.il/lir/22220.asp
מוניץ, ח.(2003) פרקים נבחרים בפסיכאטרייה. תל אביב: פפירוס.
מיי, ר. (1985). גילוי ההוויה. על הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית. רשפים. תל-אביב.
נילמן, א. (2003). נקודות ציון תיאורטיות בהגותו של פרויד בתוך יוסי אטב (עורך) פסיכואנליזה הלכה ומעשה עמ' 163-180. תל-אביב; דיונון.
סארטר, ז'.פ. (1988). האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם. כרמל. ירושלים.
פרויד, ז. (1917). אבל ומלנכוליה. תל-אביב; רסלינג.
פרויד, ז. (1913) טוטם וטאבו ומסות אחרות. תל-אביב; דביר.
קהת, ח., (2002). גישה אקזיסטנציאליסטית בהוראת המקרא. טללי אורות, י'. מכללת אורות ישראל. אלקנה. מופיע גם באתר "דעת", אתר לימודי יהדות ורוח: http://www.daat.ac.il/d.../gisha-2.htm
רעם, ג.,(2005). מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם המיוחד של אאוטסיידרים ומורדים. ספרי חמד, הוצאת ידיעות אחרונות.
