מטפלים שנרתעים מטיפול.
ד"ר ניצה ירום | 29/6/2010 | הרשמו כמנויים
למה ההכרות העצמית היא הכרחית בטיפול?
פרויד, במאמרו "על אנליזה 'פרועה'", גורס שהמטפל בהשראה פסיכואנליטית יכול להיות מסוכן אם הוא מסתמך על הבנה מוגבלת של המציאות הנפשית המורכבת שבה הוא עוסק. הוא יכול להזיק אפילו יותר ממה שהוא יכול לתרום, בעיקר להוציא שם רע למקצוע: "אנליטיקאים פרועים אלה מזיקים לענין יותר משהם מזיקים לחולה-הפרט", מתריע פרויד.
מקור הבנת המורכבות הנפשית מונח, לדידו, באנליזה האישית של המטפל. ניתן לומר שבלי היכולת והאומץ מצד המטפל לנוע במסלול אישי של הבנה עצמית וחתירה אליה, אין בידו את הציוד ללוות אדם אחר במסע שכזה. הוא יכול לתת לו עצות, שהן לא תמיד רעות, אבל אם הן לא מבוססות על הבנת המצב המורכב, המודע והלא מודע, הן יכולות להיות בחזקת 'הטלאי' שאני (המטפל) זקוק לו כדי ל'תפור את החור שלי', בחזקת 'עשה כך' משום 'שאני עושה כך' או משום 'שהייתי רוצה לעשות כך'.
בעדכונה של ראיה זו (כפי שהוא בא לידי ביטוי בסיפרי "פסיכואנליזה בנפשנו", פסיכולוגיה עברית), הרי שטיפול נפשי איננו פתרון בעיה אלא טיפוח עמדה – שלה אני קוראת עמדה פסיכואנליטית, המושתתת על התעניינות האדם בעצמו. בפרק זמן נתון – בעזרת איש מקצוע מיומן, ובהמשך – כדרך חיים.
לקראת סוף ימיו, פרויד (ראה "אנליזה סופית ואינסופית") מבטא את עמדתו שהתהליך האנליטי הוא אינסופי – הוא דרך חיים. סופיותו חלה רק על פרקי הזמן של עבודה טיפולית בעזרת איש המקצוע, שתתחדש לפעם לפעם, כשיעלה הצורך. אני רואה ביכולת ההתבוננות הפנימית של המטפל את הכישור הכי חשוב שלו, עד כי רשאי המטופל להתעניין במידת מיומנותו ונוחיותו של המטפל עם יכולת זו.
האומנם מטפלים נרתעים מטיפול?
ברצוני להתייחס לעניין שהבחנתי בקיומו: האפשרות מצד מטפלים להציע לאחר טיפול כשבעצמם אינם בוטחים בה, ומתחמקים ממנו בנימוקים שנשמעים די משכנעים: כבר הייתי בטיפול, אני יכול לעזור לעצמי, אני לא כל כך בעיתי, כרגע אני לא יכול להרשות לעצמי.
רוב המטפלים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, מטפלים באומנויות) היו אי-פעם בטיפול כלשהו. כאשר פלוני פנה לטיפול בעקבות קושי ספציפי הטיפול יכול היה להיות נקודתי, תוך הבהרת הקשיים הרגשיים סביב האירוע הנידון, אך ללא בחינה והכרות של המרכיבים הנפשיים העמוקים שמהם ניזון הקושי בהווה.
לא פעם מתמיה אותי כיצד אנשי מקצוע שרואים עצמם כמי שהיו בטיפול (בעיקר כשהטיפולים היו ממוקדי מטרה) – נעדרים יכולת להתבוננות פנימית, מעבר להיגדים סגורים וחוזרים על עצמם של מי הם ומהן בעיותיהם. מעין 'מודעות לכאורה'. מדובר באנשים נעימים, עם כישורים בינאישיים טובים ונכונות להקשבה לזולת, התופסים עצמם כאנשים פתוחים, אלא שיכולתם ל'עכל" את מה שהמטופל מעלה היא במקרים לא מעטים 'קצרת טווח' – יכולתם להקשיב מתערבבת בקולותיהם הפנימיים או שהם נעולים פנימה בהקשבה זו, מנועים מלשמש מיכל ומצפן.
ניתן לומר שמוזר הוא שאנשים שרוצים לטפל בסבל של האחר – מתקשים להתייחס לסבל של עצמם, להתעניין במה שמפעיל אותם. אין ספק שכשאני מתמקד באחר ומתגייס לעזור לו - אני חש נחוץ וחשוב, אך התמקדות שכזו יכולה להוות מנוסה נוחה מהתבוננות בעצמי. בלי מצפן פנימי קשה למטפל להיות אפקטיבי ממש, מעבר לנעימות שקשר שכזה יכול לעורר. אם הוא שומר על עצמו ודואג לחוש 'שאצלו הכל בסדר', אפשרי שהוא יוסיף תיבול אינטרוספקטיבי להתמקדות באחר, אבל בעיקרון עד גבול. ההתבוננות של מטפל זה במה שנראה לו כ'חולשות' או 'הדפיקויות' שלו – מביישת אותו. הרגישות הנרקיסיסטית הזו גורמת לא פעם לאנשים שעושים כל שביכולתם להיות מטפלים תקניים - להתחמק מלפגוש את עצמם בטיפול מסודר. המפגש עם עצמי הוא כואב, ההכרות עם החלקים ה'מוקצים' שלי – היא לא נוחה. אבל הכרחית.
מה מציע המטפל למטופל?
הוא מציע לו, קודם כל, מקום בטוח לחקירה עצמית ואת עצמו כמלווה מיומן, המכיר במצוקתו של המטופל, במכלול יכולותיו, ובכבוד להשקעות הכספיות, הנפשיות והמעשיות שהמטופל מתגייס להן. אולם אם המטפל לא יוכל להישאר עם ולהתעניין במצבים הנפשיים שהוא חווה, אם הוא יטה להתחמק מהם או לאמץ לעצמו נוסחאות תיאורטיות או ז'רגון מקצועי – הוא יציע משהו שטחי, מנותק.
בתנאים אלה המטפל פוגע במאמץ של המטופל, תקוותו שאיש מקצוע רציני יפגוש אותו ואת מצוקתו– תכזב (בעיקר אם כמטופל הוא התרשם שהיה לו קשר עם אדם נחמד, אחרת הנטייה הטבעית תהייה לא להישאר), והאופציה הטיפולית עלולה להינעל, לפעמים לתמיד.
