אין יותר לאן לברוח / יגאל בן חיים
חברי הקהילה | 1/5/2010 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מאז כיפור 73 גשם כבד יורד, שוטף את זכרוני.
באור דמדומי שקיעה פוצעת, עם שמש אדומה כדם, נזרקנו אל תוך מערבולת האש. צווחות השרשרת החורקת טוחנות במנוע הרועם, כעומד לפקוע.
צוות חדש עם טנק חבוט ולא כשיר, בהסתערות אובדנית על דיונות רכס "חמוטל" הבוגדניות, בולעות חומדיהם. המזל היחידי היה, שהצלחתי לשכנע את עודד המ"פ לצרף את אוּני, חברי מהשרות הסדיר, כמפקד לטנק אחוז הפחדים שלנו. מעמדת הטען שלי בבטן הטנק היה בלתי אפשרי לזהות את המתחולל בחוץ, אך צעקתו החדה של אוני "יורים עלינו חודר שריון!" הייתה ברורה בהחלט. הפחד משתק, האדרנלין פוקע בעורקים, צמא ורעב נשכחים כלא היו. בקשר האלחוטי, בחשכה שהחלה עוטפת אותנו במהירות, יוסי סגן המ"פ צועק כי הוא בהסתערות לפנים (על מי?) ומיד מודיע: "נפגעתי מתארגן לחילוץ". קול מוכר לי, זועק בקשר מקוטע לעזרה, "אנחנו בוערים הצילו". קול פיצוץ עז נשמע להבה מדליקה את הרקיע. "כנראה שהם הלכו לנו", מפטיר אוני, ובצעקה מקפיאת דם, שמחזירה אותנו אל יצר ההשרדות המשותף, נהג לאחור בכל הכוח. חילוץ נמלט לאחור.
ערפל כבד וסמיך עוטף אותנו. שמיכת חנק בחניון הלילה במדבר השומם, בארץ לא לנו. הצנחנים שומרים עלינו. מאוחר מידי. אנו מלקקים את פצעי הלילה הצורב, הלום הכאב. זו היא הזדמנות ראשונה לשטוף את הפנים המאובקים בעפר, זיעה ופיח, שיצרו מין עיסה סמיכה ודביקה. ג'ריקן הפלסטיק השחור נגרר משיפולי הצריח, והמים החמים והמעופשים שוטפים בזרם דלוח את פנינו אך לא את זיכרון המוות. הצוות מחלץ עצמות, מתרוקן בירכתי הטנק, מנות הקרב היבשות תקועות בפה חמוץ. עברו כמעט יומיים וחצי מאז טעמתי משהו, המחשבות רצות ונתקעות בשקט המחריד. הלום, לאה, מובס. איש איש טמון עמוק בתוך מחשבותיו. הפחד, המילים המעטות שנאמרות חרישית נים לא נים, אמא לו ראית את השבר, הכול סובב סחור סחור בשחור לבן סמוך לקו השבר.
השמועה חולפת במהירות בין הטנקים הדוממים: עודד המ"פ במצב כשיר, נחבש מאחור, ועוד יחזור לחגיגה. בינתיים דודו יקבל את תפקיד סגן המ"פ במקומו של יוסי הנעדר (מפחיד לחשוב באיזו מהירות יש מחליפים לכולנו). דודו הקיבוצניק, צנום סמכותי ואהוב, יוביל עם אור ראשון את צוות החילוץ, אולי יש ניצולים בשטח. יומיים וחצי ללא שינה, הגוף כבד, חמוץ מזיעה, בפה טעם מלח, פיח וחול, והעפעפיים צונחות מאליהן. שינה מסויטת נופלת על החניון. שקט דרוך ממתין לבאות.
בין אשמורת חלום ומציאות, אני נזכר בדמות המתחננת לעזרה: זה היה אבי הנהג, שקולו זעק בקשר: "הצילו קודקוד פצוע אנחנו בוערים". הוא ולא אחר. אבי ליצן היגון הפלוגתי שלנו, איתו העברתי תקופות ארוכות של אימוני צוות תובעניים במדבר החמרה הארור של ביר תמדה בסיני. אבי, בן יחידי לניצולי שואה. כאשר הגיע אלינו לפלוגה נמשכתי להכירו, אך גם דחיתי את גלותיות הדור השני שבו, גלותיות שהכחשתי בשנינו. אבי, גוץ כזה, נמוך קומה, הילוכו מתגלגל כמחפש מחסה מעצמו. אפו בשרני כתפוח, פניו סמוקות, עם חיוך רפה, סתמי, תמידי, על פניו, וסרבל הטנקיסטים תלוי עליו, מרוח בשמן ובגריז שחור, דביק ונוצץ. רק עיניו בוהקות מבעד לעיפור מסכת החול האבק והחמרה, הטחונה בשמן מנוע ופיח הירי.
יורם המ"פ אהב להתעלל בשלומיאליות שלו, ואבי ידע לתת לו סיבות. לילה אחד הטנק שלו פשוט "קפץ ראש" לתוך מחפורת עמוקה, והושבת לשבוע תיקונים... פעם אחרת מקלע המפקד שלו נתקע, והחל יורה ללא שליטה לעבר קציני הפיקוד, שבאו לחזות בתרגיל המסכם... בינינו עד היום בדמיוני אני מחסל כמה מבעלי הדרגות המופקרים האלה (המלחמה הארורה לעיתים לקחה דווקא אחרים). אבי שנשפט, חזר מן הכלא עם אותו חיוך מתריס כאומר: "אני את הקורס אסיים", ואכן הוא סיים.
ומי ילך עכשיו לספר,את כל השקרים הלבנים להוריו, שאכן הוא סיים במדבר החינם, סוף, זה נגמר, הלך, התנדב, בער ונשרף לתפארת מדינת ישראל.
אפריל 2010
