דקה או שתיים ליום השואה
אסתר פלד | 18/4/2012 | הרשמו כמנויים
היום בצהריים ישבתי עם שתי חברות, שתיהן נשות-טיפול, בבית קפה. עוד לפני כן שאלתי את עצמי האם ראוי, בערב יום השואה, לשבת עם חברות בבית קפה. עצמי התחמקה מלהשיבי, ולכן נסעתי לפגוש אותן אחרי זמן רב שלא התראינו. השיחה זרמה. הגענו אל השואה. אני אמרתי, אני לא מבינה למה ביום הזיכרון עומדים שתי דקות ואילו ביום השואה עומדים דקה אחת. אני באמת לא מבינה. אחת החברות אמרה, "אף אדם מלבדך לא יחשוב על כאלה דברים", ואני עניתי שאני בטוחה שיש עוד אחד או שניים שחשבו על זה, אלה עם מודעות חזקה של דור-שני.
אני אומרת את זה כי אני דור שני, ויש איתי עוד כמה כאלה. ברדיו אמרו לפני ימים אחדים שהשנה הלכו לעולמם שנים-עשר אלף ניצולי שואה. זה הדאיג אותי. בסוף, אני מבינה, לא יישארו ניצולי שואה, כולם, עד האחרון שבהם, ייכחדו, ואז מה. התשובה הראשונה שלי, וכנראה גם האחרונה היא, שמכאן והלאה האחריות מוטלת עלי. אני דור שני, והאחריות, לצערי, מוטלת עלי. לצערי אני אומרת, כי תמיד היתה מוטלת עלי, אבל עד עכשיו יכולתי פה ושם להשתמט, כי הדור הראשון הסתובב בסביבה והזכיר לכולם, בכל מיני דרכים, מה הלך שם. אבל כשהם ייכחדו, זן נדיר שכזה, אשאר רק אני, רק אני לספר מה היה שם, וזה לא יהיה יד-ראשונה אלא סוג של פרשנות על מה שאמרה לי אמא שלי, שאריות של הדבר האמיתי, שכל כמה שהיה נורא, עדיין היה אמיתי, מהולל, משובח, מהודר, הדבר כשלעצמו, אלה שהיו שם, שלא היית צריך אפילו לסיפורים שלהם כדי להריח מה היה שם, ראו את זה עליהם, שמעו את זה עליהם, הרגישו את זה עליהם, הם היו הדבר, הם לא רק היו שם, הם היו ה 'שם' הזה עצמו. עכשיו הם לא כאן, ואני הופכת לאיטי לדבר עצמו, אני בשר מבשר הדבר הזה עצמו, אני לא הייתי שם אבל זה זורם לי בדם. איך זה זורם לי בדם, אתם רוצים לדעת, זה זורם לי בדם כמו כל דבר אחר, וזה מהול בעצב, מהול בעצב ובחשדנות עמוקה.
ישבתי, כמו שאמרנו, עם שתי חברות בבית קפה. אחת מהן דיברה על התלות שהיתה בינה לבין אימה. אימה גרה מתחתיה, גם כשהיא היתה נשואה, אם לילדים, אחר כך אם לילדים בוגרים. אימה היתה שם תמיד, ואי אפשר היה שלא תהיה שם. החברה הזאת, בעצמה סבתא, אמרה שזה הגביל אותה, שזה תמיד היה ריחיים על צווארה. איך אפשרתי לזה לקרות, היא אמרה. אחר כך דיברנו על השואה. היא נזכרה איך אימא שלה ראתה איך הורגים את כל הגברים של המשפחה, לנגד עיניה רצחו אותם. היא נזכרה איך אחות של אימא שלה הוחבאה מתחת למיטה כשבאו לקחת את כולם, היא נזכרה איך כל זה קרה יום אחד, ברומניה, ביאסי, שהיא עיר ככל עיר במדינה ככל מדינה, ופתאום זה קרה, והמשפחה הזאת שהיתה עד אז ככל משפחה, נקטעה, רוצצה, רוסקה, היתה לאפר ואבק, לנגד עיניה של ילדה, יום אחד זה קרה, כך קרה.
אחר כך היא מתפלאת שאימא שלה גרה מתחתיה, שהיא עצמה לא יכולה היתה לנסוע לשום מקום בשום זמן בלי לחשוב מה יקרה לאימא שלה כשהיא תיסע, ולכן היא לא נסעה, אלא נשארה, וכל יום שישי היא עשתה ארוחת ערב, והיא לא חשבה שזה בגלל השואה, היא לא ידעה שזה בגלל שאימא שלה היתה בשואה, ואימא כזאת אי אפשר להשאיר לבד בשום אופן, כי כמות העצב שהיא נושאת בתוכה, ועומקו הנורא של העצב הזה, הם בלתי ניתנים לנשיאה של אדם אחד, ולכן מישהו היה צריך להיות שם כל הזמן כדי להחזיק את זה יחד איתה.
ופוליקר. שבוכה כל הדרך חזרה.
אז אני לא ממש מבינה למה לנו מקציבים רק דקה אחת בשביל כל זה. אני לא רוצה להיות קטנונית, אני רוצה להבין, הרי מישהו אחראי להגיון שאומר שדקה אחת מספיקה בשביל זה.
אימא שלי, שהיתה שם, שהיתה זה, היא אף פעם לא עשתה עניין מיום השואה. היא אמרה שהיא היתה שם וזה הספיק לה, היא לא חייבת. אני חשבתי שהיא צודקת, אבל בגלל שאני לא הייתי שם, אני לא יכולתי להתעלם מיום השואה. יום השואה זה מושג שכולל בתוכו מגבלה: יום אחד, ובתוכו דקה אחת של שתיקה. בתוך זה יש מספרים, כמויות, שיטות, טכנולוגיה, הפרעת אישיות לאומית של יותר מלאום אחד, שאלות קיומיות ותיאולוגיות, תפיסות עולם, רגשות, ואותו חוסר יכולת מוכר וידוע, חוסר יכולת, אזלת יד, אזלת תודעה, מין דבר כזה שאי אפשר לבלוע ולא להקיא, וכל הדבר הזה מונח עכשיו על כתפי, והוא כבד, כבד מנשוא, אבל מוטלת עלי אחריות, אין מה לעשות, להשאיר בזיכרון הקולקטיבי האוניברסלי והישראלי, את הדבר הזה הבלתי ניתן לעיכול. אין לי מושג איך לעשות את זה. כלומר, איך עושים את זה דפרסיבי ולא פרנואידי-סכיזואידי, כלומר לא זיכרון רודפני, נקמני, חורש רע, נוטר טינה לאין קץ, אלא זיכרון דפרסיבי, מצטער מאד, חושב מאד, זהיר, אפילו מאופק, זה כנראה מה שהיה צריך להיות, אולי זה מה שא. ב. יהושוע ניסה להציע אז, במאמר ההוא שעורר שערורייה על האופן שבו אנחנו היהודים מעוררים את שנאת הגויים. אבל אני יש לי איזה חוב לאימא שלי, לסבא שלי, לסבתא שלי, לכל האובייקטים הפנימיים שלי בעצם, אלה החיים שסיפרו על המתים, ואלה המתים שעליהם סיפרו ולא סיפרו, לחפש איזה דרך לזכור את זה ולא להשטיח את זה ולא להתחמק, אבל מה כן, איך כן לזכור את זה, איך כן לשאת את זה ולהעביר את זה הלאה.
