כאב נפשי והתרופה הפסיכיאטרית
אסתר פלד | 29/3/2014 | הרשמו כמנויים
בחודשים האחרונים, או שמא בשנה האחרונה, אני מוצאת את עצמי כמעט נאלצת לבחון מחדש את יחסי לתרופה הפסיכיאטרית. בייחוד מדובר, כמובן, בתרופות נוגדות דיכאון. "כמעט נאלצת לבחון מחדש" פירושו שהיה לי יחס מסוים, לעתים אף מוצהר, כלפי השימוש בתרופות האלה. אלא שבחודשים האחרונים חישבתי ומצאתי, שכ 30% מן המטופלים שלי משתמשים בתרופות הללו. ולא רק שמשתמשים, אלא שהתרופות עוזרות להם במידה ניכרת, במידה שאי אפשר להתעלם ממנה. התרופות הללו הן אפקטיביות מאד. מי שהיה בדיכאון, דיכאון שחיבל בכושר החיים שלו, לא רק במובן התפקודי, ולאו דווקא המובן התפקודי, מקיץ בבוקר וכוחו רב יותר. מי שלא מצא תכלית לחייו, מוצא אותה. מוצא אותה, כי יש לו הכוח לעשות מה שלא עשה עד כה, ומתוך כך מוצא תכלית. הפסיכותרפיה תומכת בתהליך הזה. אין לי לבטים באשר לתפקידה של פסיכותרפיה לצד הכדורים. הפסיכותרפיה היא הכלי באמצעותו מוצא המטופל כיוון. התרופות נותנות את האנרגיה והפסיכותרפיה נותנת את הכיוון; אולי כך יש לראות זאת. אני נוטה לחוש אכזבה אל מול הניסוח הזה. לא, לא הניסוח מטריד אותי; האמת שהוא אולי נושא. על אף שהוא מתאר תופעה חיובית, מגמת שיפור ביכולת הרפואית והפארא רפואית, המשלבות ידיים במאמץ משותף להיטיב עם המטופל של הטיפול הנפשי, אני מתקשה לקבל בנפש חפצה, שקטה, את השימוש המוגבר בתרופות אנטי דיכאוניות. הן מעולות, התרופות. ולא רק שהן מעולות, גם מקובלת עלי ההנחה שהחיים קשים, כלומר, שבנקל מגיע אדם למצבים נפשיים קשים, דיכאון,חרדה, שהם כשלעצמם מחלישים אותו עוד יותר משהחיים מחלישים אותו. אם שתי הנחות אלה, בדבר 1. הקושי האינהרנטי לחיות ו-2. בדבר היותו של הדיכאון גורע מן הכוחות הנפשיים החיוניים כדי לחיות חיים קשים, הן נכונות, מה הבעיה שלי, מה ההסתייגות שלי. לפיכך, כאמור, אני נאלצת, כמעט נאלצת, לבחון מחדש את יחסי לשימוש בתרופות פסיכיאטריות.
הקושי שלי נובע, אני מעריכה, מכמה גורמים, כמה מחשבות בדבר הקיום האנושי. האחת: כפסיכותרפיסטית, אני גדלתי מנטלית בתוך החשיבה של ביון, ממנה הושפעתי, לפחות עד היום, יותר מכל חשיבה פסיכואנליטית אחרת. אצל ביון, התפתחות וצמיחה נפשית תלויות בנכונות לשאת כאב נפשי. לבד מן ההשפעה התיאורטית הזאת, חינכתי את עצמי למשמעת שהיא תובעת, כלומר, למדתי לשאת כאב מתוך מה שהפך בדיעבד לידיעה בלתי אמצעית ולא רק תיאורטית, שכאב נפשי – זה הכרוך באובדן, זה הכרוך באהבה ובתלות, זה הכרוך בהיות אדם מרגיש בכלל – הופך אדם לחכם יותר, סובלני יותר, מעמיק ואחראי. אני יכולה להוסיף "יצירתי". מבחינה פילוסופית ההשפעה המרכזית שספגתי שאובה מן החשיבה הבודהיסטית. בבודהיזם, אחד הנדרים הראשונים שלוקח על עצמו המתאמן הוא להתנזר מחומרים בעלי השפעה על התודעה: אלכוהול, סמים, ומכאן גם תרופות פסיכיאטריות. גם בחשיבה הבודהיסטית, כמו אצל ביון, המשמעת התודעתית היא בלב הפרקטיקה של השיטה. מדיטציה, כפי שיודע מי שמתאמן בישיבה המסורתית (לא דמיון מודרך, לא אוטו סוגסטיה למיניה, לא פגישה חברתית פסיאודו-בודהיסטית של פעם בשבוע), זו של הזן או ויפאסנה, כל עניינה הוא להניח לתודעה לחולל את תנועותיה ולהישאר שקט ובלתי מעורב, כלומר לשאת ביותר ויותר סובלנות את תעתועי התודעה שלך עצמך, בלי לזוז, נפשית וגופנית, לכאן או לשם. שתי ההשפעות הללו, התיאורטיות, הפכו עבורי לפרקטיקות, פרקטיקות שהוכיחו את עצמן כאפקטיביות גם בחיים, גם בקליניקה, גם במצבי משבר. מכאן, אני מניחה, הנטייה הראשונה שלי היא להימנע מתרופות, וההנחה החוברת אל הנטייה הזאת היא כי ניתן לחיות ללא תרופות, קל וחומר תרופות משנות-תודעה. ואני יוצאת מתוך הנחה שמה שאני למדתי, יכול כל אדם ללמוד, כלומר, שליטה מנטלית היא אפשרית עבור מרבית בני האדם, אם הם בוחרים בה. אחד ממטופלי הנוטלים תרופות שקל לאחרונה לחדול מן השימוש בהן. היו אלמנטים אובדניים, ובעקבותיהם הוחלט על שימוש בתרופות. התרופה הועילה, או שמא הטיפול, ואולי הקומבינציה; כך או כך, המטופל מוצא את דרכו בעולם ביתר קלות בימים אלה. לאור זאת הוא מבקש להפסיק נטילת התרופה. השאלה היא לא אם התרופה הועילה. השאלה היא לא אם ישוב לחוות דיכאון. השאלה היא אם הוא נכון לקחת אחריות מלאה על מצב-הרוח שלו, כלומר האם הוא נכון להתמודד עם מצבי רוח משתנים, מן הסוג המוכר לכל מי שאינו נוטל תרופות. לעיתים, כאמור, החיים נחווים כקשים מאד, כבלתי נסבלים, ואז על הנפש לקבל על עצמה לשאת את הקושי הזה, את הרפיון הזמני שלה עצמה, את ההרגשה שהכול תפל, עלוב, קשה מדי.
הנקודה השנייה שמעסיקה אותי בעניין זה היא השינוי החל בעולם הזה שבו אנו חיים. העולם הזה, שבו התודעה האנושית הופכת לחומר ביד היוצר, היוצר, אני מתכוונת, תרופות פסיכיאטריות. התודעה האנושית הופכת למשהו שניתן לשלוט בו באמצעות מניפולציה כימית אפקטיבית. זה, בעצם, תמיד היה כך. היו הפטריות של האינדיאנים, החשיש של ההודים, היין של היהודים בפורים, תמיד היו חומרים משני תודעה. אלה קיבלו בעשורים האחרונים תאוצה מדיקאלית, ובעקבות זאת קיבלו היתר נורמטיבי: כולם "לוקחים תרופות", ולמה לא. למה לא, אם זה עוזר. למה לא, אם זה לא מזיק. למה לא, אם זה מונע אובדנות. באמת למה לא. לבד מן התודעה עצמה, וה "התנגדויות" שלה לשינוי, אלה שפרויד הבחין בהם היטב, קמה לנו עכשיו "התנגדות" חדשה, אטרקטיבית, התרופה הפסיכיאטרית הקלה להשגה, הקלה לשימוש, המביאה הקלה יתרה, המונעת כאב. החיים, כך אני מבינה, עומדים להיות קלים יותר בעולם הבא עלינו לטובה.
מובן הדבר, שעלי להיזהר ולא להניח על מטופל את מה שאני מניחה על כתפי שלי: המטופלים שאני מכירה, שנוטלים תרופות, אין בהם אחד שאינו זקוק לתרופות הללו; כל אחד ואחד מתוכם סובל, חש כאילו החיים גדולים עליו, לעיתים מכריעים אותו. מנקודת המבט הזאת, ההתנגדות שלי לתופעה הזאת רפה, מקלישה והולכת. אני קרובה להיכנע: הערכים שלי, אם לכנות זאת כך, או האמונה שלי בתחזוק של "סטאמינה", בפיתוח השריר התודעתי לכדי גמישות וחוזק, הופכים למשהו ארכאי, נטול היגיון, כמעט מגוחך, מול ההתפתחות התרבותית שבה המדובר. זה כל כך חזק, וזה ילך ויתחזק, ללא ספק, הן משום שיש מי שמרוויח מזה והרבה, הן משום שהטכנולוגיה גברה על הטבע כבר לפני זמן רב, וזו האבולוציה של המין האנושי, הן משום שלא פחות מפתה לחשוב, לאורה הצח של המציאות, שאין שום סיבה לסבול, אם אפשר לא לסבול.
ובכל זאת אני מסיימת כפי שהתחלתי: אני מוצאת את עצמי כמעט נאלצת לגבש מחדש את מחשבותי בדבר השימוש בתרופות פסיכיאטריות. כמעט.
