כנס 'בסוד שיח'
רות נצר | 23/7/2023 | הרשמו כמנויים
באמצע יולי השתתפתי בשלושה ימים של כנס 'בסוד שיח' : "כלים שבורים - כלים שלובים - אויב, כואב, אוהב ?", כנס של עמותת 'בשביל השלם', כנס שהתקיים בבית הארחה בהרי ירושלים, של אנשים רבים משכבות האוכלוסיה השונות, בעיקר השכבה האמצעית.
היו דתיים בהם מעט גברים ואף חרדים, ויותר נשים משכבות המתנחלים, מאד מסורות לעם היהודי ולאנשיו ולא להלכה בלבד. נשים מרגשות, אכפתיות, גלויות לב, אמיצות. היו שני ערבים ודרוזי. היו יותר נשים מגברים. היו אנשים מכל הגילאים, רובם מבוגרים, ואחדים צעירים ממש. לכולם היה אכפת מאד, ודברו מעומק הלב של צוק העתים של ימינו אלה, כולם נסערים, כועסים, כואבים, נרגשים, אכפתיים, מיואשים, מקווים, אוהבי עמנו. היו גם הטחות האשמה קשות, ביטויי יאוש תהומי, רצון לעזוב את הארץ, ועם הזמן נפתחו סיפורים אישיים כאובים. עלה בי דימוי של כדור אש מתגלגל. הכנס היה מורכב מקבוצות שיח מונחות, קבוצות גדולות וקבוצות קטנות לסרוגין, בהנחיה מוקפדת ומקצועית מאד, מכילה ורגישה. היתה תקוה כי היה חיבור אנושי מרגש. וזה לעצמו היה משמעותי. הרגשתי שהיינו מוכלים במין 'תיבת נוח' נוכח המבול סביבנו. לעומת זאת היו שדברו על הפחד לטבוע כמו בטיטניק.
נפגשנו במלים, בתחושות גוף, בציורים, בהנחיה מיומנת. בהתחלה הייתי כל הזמן על סף בכי. לכן התקשיתי לדבר. חשבתי לעצמי שאכן 'בסוד שיח', הביטוי של מרטין בובר, מבטא עד כמה סודית ומורכבת האפשרות לשיח אמיתי.
מישהו אמר – אין לנו את הפריויליגיה להיות מיואשים. ובסופו של דבר התעצמה בי כמו בכולם תחושת אחווה עמוקה, שהיא זו שנתנה תקווה. כי המציאות בחוץ לא השתנתה. התקווה היתה גם מהכרה שהאנשים הדתיים ייצגו שכבה דתית שאינה מסכימה עם המגמות הדיקטטוריות, ואף נאיבית לחשוב שזו לא המגמה של המנהיגים הימניים שלהם עצמם. היתה גם שמחה והתרגשות והכרת תודה ומעין אופוריה שנובעת מתהליך קבוצתי מקרב לבבות. למחרת קבלתי סרטון שבו קבוצת דתיים לאומיים משתתפת בהפגנות ומתפללים בטליתות ובשירה: "למען אחי ורעי אדברה שלום בך". התרגשתי ושוב בכיתי. חשבתי לעצמי שהמוטו שלא נאמר בכנס היה המשפט שיוסף אומר: "את אחַי אני מבקש". כי לא עוד נוכל לומר "השומר אחי אנוכי". ובאמת, באתי לכנס כדי לא לבכות לבדי מול הטלויזיה אלא לבכות עם אחי ורעי. לחוש שבין עמי אני יושבת. הצורך להיות בין בני עמי בעת המצוקה. לדבר. לשתף. להשתתף. לשאוב כוח מהיחדיו.
אז דיברנו, הכרנו, בכינו, כעסנו, אהבנו, התחבקנו. היתה הכרת תודה על שכל זה מתאפשר. שמתאפשרת קרבת לב אמיתית. היינו חמישים איש. תהיתי, מדוע לא באו יותר אנשים לכנס החשוב הזה, שמתקיים כבר עשרים שנה, שמנחים אותו אנשים רבים במסירות רבה מתוך התנדבות, כנס שעד כה לא ידעתי על קיומו, מדוע לא באו יותר ערבים? ואתיופים? אחרי ימים אחדים אני מנסחת לעצמי גם את המשמעות של היווצרות עצמי קבוצתי וכמה כולנו זקוקים לו, ובמיוחד עכשיו.
