'הזיכרון הזה הכיש את חיי' - על שמאניזם וכתיבה מתמירת ארס נחשי זיכרון
גיא פרל | 13/12/2022 | הרשמו כמנויים
קריאה בספר 'על השעות השבורות' מאת ריקי כהן (הקיבוץ המאוחד, 2022).
'השעות השבורות' הנו ממואר מאת המשוררת והסופרת ריקי כהן, ובמרכזו זיכרונותיה כבת לאם שהתמודדה עם מחלת נפש. הזיכרון הוא אחד מגיבוריו המרכזיים של הספר היפה הזה. אינני מתכוון רק לתוכן הזיכרון, כלומר לדברים בהם היא נזכרת, כי אם למעשה ההזכרות עצמו, שמתואר שוב ושוב כתהליך קשה, לעיתים מסוכן, של הבקעה מבעד למסכי שכחה וטשטוש, למשל – "אני דייגת, המים עכורים מאוד, בוצה, היצורים המימיים גועשים, אבל מבעד לשכבות העכירות אני מבחינה לעיתים בקווי המתאר של הזיכרונות".
אתמקד באחד מזיכרונותיה של ריקי, זיכרון הנחש בחדר הילדות, ואטען כי הוא מיצג את הדיאלקטיקה עמה התמודדה לאורך תהליך ההזכרות והכתיבה כולו – הזיכרונות כמוהם כנחש שמגיח מתחת למיטתה, והוא עלול לחסל את אימה ואולי גם אותה, כשם שהוא עשוי להביא לריפויה.
בפעם הראשונה מופיע זיכרון הנחש בעמ׳ 16, בפרק ושמו ״הג׳ירפה והנחש״. מפאת קוצר היריעה, אסתפק בתיאור קצר של ההתרחשות המתוארת.
בהיותה בת חמש או שש, ממש לפני השינה חשה ריקי בנחש צפע זוחל על גופה והיא רואה אותו חולף גם פני גופה של אחותה הישנה לצידה. היא נרדמת מבלי לדעת האם דמיונה ברגעים שלפני ההירדמות מתעתע בה. בבוקר היא מתעוררת ורואה את הנחש מגיח מתחת למיטה, ממשי לגמרי. הוא זוחל על רגלי האם לעיני הילדה, המשותקת מאימת המחשבה שאימה תוכש ותמות מול עיניה. וכך היא כותבת:
״מעודי לא ראיתי את אמא כך, כאילו חיה זרה שלטה בה ברגע ההוא: פניה מעוותות מזעם, גופה סופה של כוח. היא דרכה עליו בכוח, בתנופה פראית, שוב ושוב, בנעליה, לבסוף רוצצה את ראשו״.
בהמשך הספר מתוארות עוד כמה תצפיות על נחשים ואף על הופעת נחש נוסף בחדר הילדות. בעמוד 32, בפרק ׳איננה׳, היא כותבת (המעבר לגוף שלישי - במקור):
״אני מוכרחה לספר את זה שוב, הזיכרון הזה הכיש את חיי.
ילדה כבת חמש או שש ישנה במיטה נפתחת עם אחותה, כבת שלוש. באמצע הלילה היא מרגישה שמשהו זוחל על גופה. היא לא זזה. הדבר חוצה את גופה לרוחב וממשיך לכיוון האחות. שניות של אימה לופתת, קפואה, ויחד עמה רגש אחר בקפל הנפש, נסתר ומבהיל לא פחות. דקות ארוכות היא שוכבת צפודה, אילמת מכדי להזעיק מישהו, חושבת שאולי חלמה, שאולי מגע הזחל הארוך הספירלי על הגוף, מעל השמיכה הדקה, היה סיוט.
בבוקר הוא מגיח מתחת למיטה, צהוב ומעוינים על כל גופו. במהירות הוא מתעקל סביב רגליה של האם, והאם מזדקפת ועומדת במרכז החדר כרובוט ממוכן, או אולי כחיה גדולה העומדת להיטרף, ומגלה פתאום את יצר ההישרדות הפראי וכוחותיו הכבירים. היא דורכת עליו, בכוח, בחמת זעם חייתית, ראשו המשולש מטפס על רגלה החשופה, היא לובשת חצאית או שמלה, או מכנסיים קצרים. הילדה בטוחה שהנחש הצהוב יביס את האם, שפיו יכיש אותה בכל רגע והיא תמות כאן, בגלל נציג השטן בחדר הילדים, מעוינים על ראשו הארור המשולש. אבל הוא לא מצליח. היא גברה עליו והמיתה אותו קודם, רצוץ ודרוס תחת נעליה. אימא״.
בהמשך מציינת ריקי כי ההתנסות הפכה לטראומה, וכי עד לסוף שנות העשרים שלה נהגה לגחון אל מתחת למיטות בהן ישנה ולבדוק אם ממתין שם נחש.
יונגיאניים אוהבים נחשים סימבוליים. כל ארכיטיפ וכל סמל טעונים בדיאלקטיקה, וסמל הנחש הוא מן הדוגמאות הבולטות ביותר לדבר. הופעות רבות של סמל הנחש בתרבות האנושית מלמדות על דיאלקטיקה של חיים ומוות, מחלה וריפוי. מי שהביט בנחושתן, נחש הנחושת שיצר משה בשעת מסעות ישראל במדבר, החלים מהקשת נחש וניצלו חייו. נחש מתפתל סביב מטהו של אסקלפיוס אל הרפואה. ביוון העתיקה הגיעו חולים למקדשי אסקלפיוס, שהם ככל הנראה בתי החולים הראשונים המתועדים בהיסטוריה האנושית. אם במהלך שהותם שם חלמו החולים על נחשים, ראו בכך כוהניו של אל הרפואה עדות להחלמתם הצפויה. בתרבויות שמאניות שונות, הקשה על ידי נחש מהווה אירוע מרכזי בתהליך ההכשרה לשמאן. אם יחלים המועמד מן ההקשה, יתחילו לזרום דרכו כוחות הריפוי. מעניין להרהר בסיבות בשלן נטען הנחש בדיאלקטיקה הסימבולית הזו. אחת ההשערות היא כי הדבר קשור ליכולת ההתנשלות שלו, שנתפסה על ידי דורות אנושיים רבים מספור כיכולת לריפוי ותחיה שלאחר המוות – יכולת המוענקת למי שיפנים אותה לתוכו באמצעות ההקשה או החלימה.
נחזור אל הספר, ואל הופעתו הכפולה של זיכרון הנחש. שישה עשר עמודים אחרי שהופיע לראשונה הוא מגיח לפתע שוב, כמו הנחש עצמו, כופה עצמו על הזיכרון ועל הסיפור, ונפרש שנית בפני הכותבת והקוראת. ״הזיכרון הזה הכיש את חיי״ כותבת ריקי, ועצם הופעתו הכפולה והמוזרה של זיכרון הנחש מאשר את טענתה, ומצביע על משמעותו הסימבולית הגדולה.
בדומה לבני ישראל במדבר, לחולים במקדש אסקלפיוס או למצויים בתהליך הכשרה לשמאנים, ריקי פוגשת את הנחש, הוא מכיש את חייה, והיא שורדת. ריקי מתנשלת. זאת ועוד, הופעתו הכפולה מייצגת את עצם מעשה ההיזכרות שעשוי להמית אותה – הזיכרון, כמו הנחש, שב ומופיע, מאיים לפרוץ את מסכי השכחה, להציף אותה ולפרק את המבנים העדינים שבנתה בעמל רב, או לחליפין, לאחות ולרפא את פצעיה.
גילוי נאות, אני עומד בקשר אישי עם ריקי, ויודע שסביב יציאת הספר לאור היא עברה שורה ארוכה של תחלואי גוף מייסרים שבחלקם הייתה אף מידה של סכנה ממשית. אני משוכנע שהיו סיבות פיזיולוגיות ואובייקטיביות לתחלואים הללו, אבל לא יכול שלא להרהר בהם כשכבה נוספת של התמודדות עם ארסם הממית/מחיה של נחשי הזיכרון, שעלו בתודעתה במהלך כתיבת הספר הזה והוצאתו לאור.
שמאנית אמיתית אינה יוצאת למסעה רק כדי לרפא את עצמה – ייעודה, תמיד, הוא לרפא גם אחרים. התגובות שמקבלת ריקי על ספרה מאז ראה אור, מצביעות על הגשמת ייעודה השמאני – רבות ורבים חשים שהספר מספר את סיפורם ומקל על כאבם. אולם, אבקש להצביע על שכבה נוספת של ריפוי הכרוכה בספר – ״ריפוי רוח האם״ בניסוח השמאני, ״תיקון האובייקט האמהי המופנם״ בניסוח פסיכולוגי או ״חילוץ קולה האבוד של האם״ בניסוח ספרותי או פמיניסטי. כדי לרפא את רוח האם חייבת ריקי, ככל שמאנית, להתמיר בנפשה את ארסם הממית של נחשי הזיכרון, לחומר מחיה. למעשה, המדובר בהתמרה הפוכה לזו שעשתה בימי הטשטוש והשיככה. כך היא כותבת בעמ׳ 63:
״ידעתי שאני עדיין אומרת את זה גם לעצמי, בגלל אותן שעות שבורות מן העבר, שבהן האהבה המירה את עצמה לרגשות כעורים, לסלידה, זעם, בוז. אלה תהומות שאין מהן מנוס כשמתמודדים התמודדות סיזיפית עם רכבת ההרים שהמחלה ממיטה [...] אם הסכיזופרניה לקחה ממנה את האפיונים האנושיים הפרטיקולריים, אפילו בעיני המשפחה הגרעינית שלה, כל שכן בעיני אחרים, אזי הכתיבה רוצה להחזירם, לחלץ את האהבה שהוסתרה במרתפי התודעה ולשכן אותה בקומה הראשית".
אם כן, האהבה הומרה לזעם ובוז, וההזכרות, והכתיבה, מתמירות את הארס חזרה לאהבה. זו אהבה הנחוצה לריפוי רוח האם ולתיקון האובייקט האמהי, כפי שכותבת האם עצמה בקולה הנגאל בשורות החותמות את הספר, שורות אותן מצטטת ריקי מתוך יומן שמצאה אחרי מות אימה:
"תחושת ההחמצה של משמעות קיומי עדיין קיימת בי. אם היה איש בעולם אכזר זה שהיה נותן לי את הדבר הבסיסי ביותר, "אהבה", אולי לא היו לי נפילות גדולות ונפילות קטנות".
הרשימה הוקראה בהשקת הספר שנערכה בחנות הספרים ׳רידינג׳, דצמבר 2022.
