"עֶזְרִי בָּא / פּוֹתֵחַ" – קריאה בספר 'קורות הבית' מאת יפה שלומוביץ ('מקום לשירה' 2016, 67 ע')
גיא פרל | 17/6/2017 | הרשמו כמנויים
"עֶזְרִי בָּא / פּוֹתֵחַ" – קריאה בספר 'קורות הבית' מאת יפה שלומוביץ
('מקום לשירה' 2016, 67 ע')
השמיים מספרים
מַעֲשֵׂה
אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
תַּיִל
מָתוּחַ
מִקָּצֶה אֶל קָצֶה
בדומה לפסוק עליו הוא מתבסס - "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" – מזמין שיר קצר ויפה זה עיון בשאלת היחס שבין האל לעולם. באופן בו אני מבין את הפסוק מתהילים, לצד זיקתנו לקיומו של האל במימד מופשט כלשהו, הוא מבקש להפנות את תשומת ליבנו לדרכים בהן הוא מתגלה בפנינו דרך פירטי הפרטים בעולם שברא. שירה של שלומוביץ עושה לדעתי צעד נוסף, ומעלה שאלה לגבי היחס שבין האל לבין הקשה והרע בעולמנו. תיתכנה לפחות שתי קריאות לשיר. על פי קריאה אחת, קיימת הפרדה בין האל לבין התיל – האל הוא טוב, ואילו התיל הנו שיבוש של הבריאה וחציצה בינינו לבינה. על פי קריאה אחרת, התיל הוא מעשה אצבעותיו של האל ולכן חלק בלתי נפרד מן העולם. שתי אפשרויות שונות אלו לקריאת השיר מהדהדות, כמובן, את אחת הסוגיות המרכזיות המעסיקות כל אדם מאמין וכבר נכתבו אודותיה תילי תילים של ספרי תיאולוגיה. זאת ועוד, חוט התיל מעורר בקורא אסוציאציה ישירה לאחד מגילגוליה החריפים ביותר של הסוגיה בהסטוריה של האמונה היהודית – היכן היה אלוהים באושוויץ?
לדעתי, השיר אינו מבקש להציע פתרון לסוגיה כי אם לעוררה, אולם ככל שהעמקתי לקרוא בספרה של שלומוביץ חשתי כי היא מחפשת אחר דרך ביניים הנובעת מן הקריאה השניה – יש בעולמנו גם רוע וקושי רב, והדבר מצריך את המאמינים למצוא דרך מורכבת להכילם באמונתם, מבלי לשוברה ומבלי להשבר בעצמם. דוגמא נוספת לצורך הזה ביצירת מגע מתמיד עם הקושי כעמדה אמונית וקיומית ניתן לראות בשיר הבא בספר – 'אררט' (עמ' 26) שאביא בשלמותו: "בַּגֹּבַהּ הַזֶּה / כְּשֶׁהָאֲוִיר נָשַׁב / עַל פָּנָיו / זַךְ וּמְזֻקָּק / זָכַר נֹחַ / אֶת הָאֲדָמָה / אֵיךְ שָׁתְתָה / אֵיךְ דִּמְּמָה / וְאַחַר / דָּמְמָה."
בשיר 'עזרי' (עמ' 13) ניתן לראות דוגמא נוספת לדבר, אלא שהפעם לא עוסקת המשוררת ברוע ובקושי באופן מופשט, כי אם מתייחסת, לתפיסתי, לחומרים רגשיים אישיים וקשים שהיא בוחנת את מקומה מולם ואת מידת יכולה להיות עמם במגע. בור הביוב בבית המשוררת נסתם ואינסטלטור ששמו 'עזרי' יורד למעמקיו - "עֶזְרִי בָּא / פּוֹתֵחַ / לֹא מֻטְרָד מֵהָרֵיחַ. / מוֹצִיא, מוֹצִיא / וְאֵין לְזֶה סוֹף. / יָא אֱלֹהִים, הוּא צוֹעֵק / עִם הָרֹאשׁ בִּפְנִים." חומרים רגשיים קשים מכבידים על הנפש והופכים ל'סתימה' שיש לפותחה. שוב מופיע ארמז לספר תהילים, לפיו האיסטלטור הוא שליח האל או היבט שלו ("עזרי מעם השם עושה שמים וארץ"). קריאתו של השליח בעומק הבור - 'יא אלוהים' - מחזירה אותנו לשאלה שהעלתה גדר התיל אודות מקום הכאב בעולם – לא ברור אם עזרי קורא לעזרת האל מבחוץ, או מתייחס אל מה שרואות עיניו כאל היבט נוסף שלו, כאל מעשה אצבעותיו עמו יש עתה צורך ליצור מגע. זאת ועוד, השיר 'עזרי' מבהיר כי הצורך ליצור מגע עם האפל, הקשה, המודחק והמכביד הנו צורך נפשי ולא אמוני בלבד – הוא לא עוסק בשמים ובהר אררט, כי אם במערכת הביוב בבית המשוררת, המייצג לתפיסתי את נפשה. שירים רבים עוסקים בצורך הנפשי הזה, והם עוסקים בו בעדינות רבה ובמידה של מרחק מגן. מוטיב הסוד, לדוגמא, חוזר בשלושה שירים, ובשלושתם המגע עם הסוד הנו חלקי וזהיר. לדוגמא -
וְרַק גֶּחָלִים / לוֹחֲשׁוֹת זוֹ לָזוֹ / סוֹדוֹת מִיָּמִים אֲחֵרִים / שֶׁאוֹרָם מַבְזִיק מִדֵּי צַעַד / בִּרְחוֹב זֶה אוֹ אַחֵר / עַל מִדְרְכוֹת הָעִיר." (מתוך 'טיול לילי בירושלים', עמ' 18)
רק בשני שירים, לקראת סוף הספר, מתבוננת שלומוביץ באופן נוקב וחשוף אל עברה. אלו שירים העוסקים באביה. השיר רקוויאם (עמ' 53) הוא החשוף והמפורש מן השניים ואביאו בשלמותו:
"עַכְשָׁו כְּבָר הַכֹּל נִרְאֶה אַחֶרֶת. / נִימִים אֲדֻמִּים מִשְׂתָּרְגִים / עַל כַּף יָדְךָ הַגְּרוּמָה / שֶׁהָיְתָה לוֹפֶתֶת / אֶת הַקּוּקוּ שֶׁלִּי / וּמוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ לָרִצְפָּה. / דֹּק מְכַסֶּה אֶת אִישׁוֹנֵי עֵינֶיךָ / שֶׁהָיוּ נִנְעָצוֹת בִּי / בְּלֹבֶן מַצְמִית / שֶׁהָיָה גּוֹרֵם לִי לְהִצְטַנֵּף / וּלְהִצְטַמְצֵם אֶל תּוֹכִי / בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית. / רַעַד עוֹבֵר בָּרֶגֶל הָרוֹפֶסֶת / שֶׁהָיְתָה נִשְׁלַחַת / קָשָׁה, מוּצָקָה, / בּוֹעֶטֶת בְּמַה שֶּׁנִּקְרָה בְּדַרְכָּהּ. / צַעַד אַחַר צַעַד / הָיִיתִי נְסוֹגָה / אֶל הַקִּיר מֵאֲחוֹרַי / שֶׁלֹּא נִפְעַר. // אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת / בַּהִלּוּךְ הַכָּבֵד / בַּצַּעַד הָאִטִּי // בָּרֶטֶט הַזֶּה בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה, / צוֹפָה אֵיךְ אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ דַּרְכְּךָ / לְבַד / אֶל הַמַּעֲקֶה."
גם השיר שלפניו, 'הצצה באלבום' (עמ' 54), עוסק ישירות בזכרונות הילדות – "הָרַעַד הַמֻּכָּר בְּזָוִית הָעַיִן / שֶׁבִּשֵּׂר עַל עוֹד אֶחָד מֵהֶתְקֵפֵי הַזַּעַם / שֶׁבְּסוֹפָם הָיָה עוֹזֵב אֶת הַבַּיִת בִּטְרִיקָה, / לֹא נִרְאָה. [...] אֵיפֹה הָיִיתִי אָז. / אוּלַי שׁוּב בְּאוֹתוֹ מִסְתּוֹר אַפְלוּלִי / בֵּין הַהַרְדּוּפִים הָעֲבֻתִּים / שֶׁצָּמְחוּ פֶּרֶא בִּקְצֵה הָרְחוֹב. / הָיִיתִי יַלְדָּה / לֹא יָדַעְתִּי כַּמָּה הֵם רְעִילִים." דומה שכאישה בוגרת כבר יודעת שלומוביץ עד כמה רעילים זכרונותיה ובאיזו זהירות יש ליצור עמם מגע. השיר 'מנחה' (עמ' 57) שהוא מן היפים בספר, מתוארת סיפה של התמוטטות תחת נטל הזכרונות והכאב. כחלק מן העיסוק המתמשך בספר ביחס שבין הטוב והרע, השלם והשבור, מסתיים השיר במילות תפילה ובה הכרת הטוב ובקשה שלא ייבלע בבור הכאב.
"פַּעַם בְּאַחַת הַשָּׁעוֹת שֶׁל הַיּוֹם / כְּשֶׁהַחַלּוֹן הָיָה סָגוּר וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה / וְאַךְ פְּסִיעָה בֵּינִי וּבֵין / הַסַּכִּין / שֶׁקָּנִיתִי זֶה עַתָּה / לִקְצֹץ בָּהּ / בָּצָל / לִמְרַק הַגְּרִיסִים / זֶה מֵהַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר / וּמֵהַשָּׁבוּעַ שֶׁלִּפְנֵי / הַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר. // עוֹד רֶגַע יִגְלְשׁוּ הַמַּיִם / נִשְׁאֲרוּ רַק הַגְּרִיסִים. // אֱלֹהִים עֲשֵׂה / שֶׁלֹּא אֲרוֹצֵץ / בַּכַּף הַבּוֹחֶשֶׁת / שֶׁלֹּא אֶרְצֶה / לִקְצֹץ עַד דַּק. / עֲשֵׂה / שֶׁמִּן הַהֶבֶל הַחַם הָעוֹלֶה מִן הַסִּיר / יַעֲלוּ פְּנִינִים לְבָנוֹת / שֶׁאוּכַל לְהַשְׁחִיל / עַל חוּטִים עֲדִינִים וּשְׁקוּפִים / וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ הַיְלָדִים / בִּשְׁעַת מִנְחָה / תִּהְיֶה הַדֶּלֶת פְּתוּחָה".
אסיים את הרשימה בשיר בן שש מילים (חלק מן המחזור 'פתקאות', עמ' 17), אשר בדומה לשיר הקצר בו פתחתי אותה, אוצר בתוכו את החיבור הבלתי ניתן להפרדה בין שבר לשלמות ובין כאב ליופי המרכזי כל כך בשירת שלומוביץ':
הָעִיר הַזֹּאת חֻבְּרָה
אֵלַי בְּגֶשֶׁם
סִכּוֹת
