גלית מור: מסע בעקבות האוצר הפנימי
חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 22/4/2021 | הרשמו כמנויים
גלית מור, מטפלת באמצעות אמנויות (M.A) ומדריכה. פתח תקווה.
בשנים האחרונות העשייה העיקרית שלי בקליניקה הפרטית היא בהדרכת מטפלים, ובמקביל אני מטפלת בילדים ונוער במסגרות ציבוריות. הקליניקה שלי מותאמת לעבודה עם אוכלוסיות שונות: היא מתאימה לילדים וגם לנוער, לבוגרים וגם למודרכים שעובדים עם אוכלוסיות שונות. בתקופות שבהן עבדתי יותר עם ילדים בקליניקה היו בה צעצועים באופן מובלט. כעת אני בעיקר מדריכה והצעצועים נמצאים במרחב ספציפי, בתוך קופסאות אסתטיות וניתן להוציא אותם בעת הצורך.
אני מטפלת באמנות, ולכן יש בקליניקה מרחב ליצירה, לטובת עיבוד יצירתי לתכנים שעולים, ויש מגוון חומרים בארון ועל המדפים. אני משתמשת ביצירה כאמצעי להניע תהליכים של מנטליזציה, קשר, תהליכים של מודעות, חיזוק תפקודי אגו, תהליכי ויסות ועוד. חשוב לי לכנות את הקליניקה – קליניקה, בשם המזוהה עם התהליך הטיפולי, גם משום שאני מקבלת השראה רבה מהמסורת התיאורטית ומתיאוריות חדשניות שמעשירות את ההבנה שלי על תהליכי טיפול. במובן הזה אני לא מתמקדת באמנות כתרפיה, אלא רואה את האמנות בתור טריגר, דרך, אמצעי משמעותי מאוד - אך לא מטרה.
בחרתי לעצב את הקליניקה כך שלא תהיה עמוסה מידי. אחת הסיבות היא שמטופלים מסוימים, ובעיקר ילדים ונוער עם הפרעת קשב וריכוז, יכולים להיות מוצפים מעודף גירויים. בנוסף, אני מעוניינת שתהיה מידה כלשהי של ניטרליות ולא שכל נוכחותי האישית תהיה בחדר דרך חפצים שנושאים מטען רגשי עבורי באופן סובייקטיבי. יש נגיעות שלי כסובייקט, אבל יש גם הרבה מרחב למי שמגיע בלי שהנוכחות שלי תשתלט דרך חפצים אישיים בולטים.
פינת הישיבה מעוצבת באופן קלאסי יותר, בישיבה זה מול זה. חשבתי שאשתמש בה יותר בהדרכות ובפגישות עם הורים, אך גיליתי שישיבה במרחב היצירה עם מודרכים או במפגשים עם הורים מזמנת יותר שימוש באמצעי יצירה כחלק מהמפגש. מעניין שדווקא ילדים צעירים לפעמים נהנים לשבת בפינת הישיבה "הקלאסית", בייחוד אם הם רוצים להרגיש גדולים, ומצד שני – יש מבוגרים שמבקשים להתחבר לאיכות הילדית, לזקק רגש או לגעת בחוויה ראשונית שניתן להגיע אליה באמצעים יצירתיים.
פריטים מתוך הקליניקה:
זה ציור שציירתי במסגרת הדרכה בשנת 2010, בסדרה של 3 ציורים בגודל 16 ס"מ על 16 ס"מ. הציור הראשון בסדרה תיאר את ההרגשה שלי כשאני מגיעה לעבודה, הציור השני תיאר את החוויה שלי בעבודה במסגרת, והציור השלישי תיאר את ההרגשה שלי עם סיום העבודה. זה הציור השלישי, והוא מתאר את החזרה שלי הביתה אל הבת שלי. את הפסל שמתאר למעשה אם ופעוט/ה באותה פוזיציה ממש של הציור קניתי ביפן לפני כשנתיים. כשבחרתי אותו לא זכרתי שציירתי את הציור הזה - זו לא הייתה בחירה מודעת באותו הזמן.
אלה מזכרות שאספתי בארצות רחוקות. הן מגלמות את החולף שהותיר חותמו ומסורת שנוכחת כמו נצח. מזכרות ממסעות, בין אם אבן, פסל או תכשיט מכילים מטען רגשי של זיכרון וחוויה. לרמברנדט היה אוסף מיוחד עם פריטים רבים. קונכיות, צדפים, כלי נשק וגולגולות - חפצים ייחודיים מארצות רחוקות. בתקופה ההיא מזכרות מהעולם הרחוק היו דבר נדיר - להגיע ליבשות אחרות היה כרוך במסעות מסוכנים וארוכים בלב ים, ואוסף של מזכרות ממקומות שונים מהעולם היה ממש אוצר. בעיניי גם הטיפול הוא מסע. זהו מסע פנימי של אדם, שיש בו ליקוט אוצרות נפשיים, התכווננות למצפן הפנימי וגילויים חדשים. ואני שותפה לו.
איך מחזיקים מושכות של סוס בעת רכיבה? את הפסל הקטן של הציפור על כף היד יצרתי אני. הטבעת כף היד בגבס היא של ביתי. בעבר הייתי רוכבת על סוסים, זה היה חלק מהותי בחיי. פעם לימדה אותי שותפה לרכיבות שהייתה מנוסה ממני איך כדאי להחזיק את המושכות של הסוסה בעת רכיבה. היא אמרה: תחזיקי אותן כאילו היו לך ציפורים בכף היד. את לא רוצה להחזיק את הציפורים חזק מידי כדי שלא יפגעו, וגם לא חלש מידי כדי שלא יעופו לך ויברחו. תחזיקי את המושכות בעדינות רבה. פה בפסל, הציפור עומדת על כף היד. היא יכולה לעוף והיא יכולה להישאר על כף היד. ברגע הנכון היא תעוף, והיא תוכל לחזור אם וכשתחפוץ.
הספר "דומיניק" נכתב על ידי פרנסואז דולטו שהייתה פסיכואנליטיקאית. דולטו מציגה בו אנליזה בשלמותה בנער, כולל עבודה שעשתה עמו בעזרת אמצעים יצירתיים: בחמר ובציור. ספרה של דולטו נתן לי השראה בשנות ה-20 שלי, שנים רבות לפני שהתחלתי ללמוד טיפול. הוא ריתק אותי, למרות שלא הבנתי את כל התיאורים הקליניים לעומק וקיוויתי שיום אחד אוכל להבין את כל התהליכים שהיא מתארת ואת כל ההבנות שלה לעומק.
