לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
אובייקט המעבר הסלולארי

אובייקט המעבר הסלולארי

ד"ר אילן טבק - אבירם | 26/12/2011 | הרשמו כמנויים

בעודי ממתין מספר דקות לחברה עימה נדברתי להפגש לכוס קפה, התבוננתי בבאי בית הקפה סביבי למספר דקות שנדמו ארוכות מתמיד. ההתבוננות בסביבה עברה חיש מהר להתבוננות עצמית ונתחוור לי עד כמה נעשינו בלתי נפרדים מן הטלפונים הניידים שלנו. בשולחנות סביבי ישבו אנשים, חלקם יושבים סביב אותו השולחן, את אותה השיחה, אך מבטיהם ואצבעותיהם טיילו על גבי המסכים הזעירים. גם אני מצאתי את עצמי, מתקשה לשאת את ההמתנה בהתבוננות פשוטה בנעשה סביבי או סתם בהתעמקות במחשבותיי או בטעמה של כוס הקפה. שקעתי גם אני בתוך המכשיר הסלולארי שלי. כבר מזמן לא מדובר רק בעוד אמצעי ליצירת קשר טלפוני ומעבר לפונקציות הטכנולוגיות המרובות שמציעים המכשירים החכמים הללו (שאף מתהדרים בכינוי "סמארטפון"), הם תופסים מקום עצום בעולמנו המנטאלי. מהו אותו מקום? כיצד שקענו לתלות רגשית זו באובייקט זה? כיצד נכנס הסלולאר גם לחדר הטיפול שלנו? שאלות כאלה ועוד אחרות מעוררות סקרנות רבה, ומשום מה נדמה שלא מספיק הושקעה בהן מחשבה.

כשמתבוננים באנשים ובאופן שבו הם נושאים ומתייחסים לטלפונים הניידים שלהם, עולה מהר מאד האסוציאציה של אובייקט מעברי. כן, מדובר באותו מושג ויניקוטיאני כה בסיסי, החפץ שהפעוט נזקק לו על מנת להמשיך ולחוש בקיומו של האובייקט ההורי, גם בהעדרו. גם אם במקורו המושג מתייחס לחפץ רך ומכיל, כה שונה מהטלפון הנוקשה והעמוס קרינה, המחשבה שכולנו נושאים עימנו את הטלפון הנייד כייצוג המשכי של כל אותם אובייקטים שאינם עימנו ברגע זה, היא כביכול מאד אינטואטיבית. אנשים עומדים וממתינים בתחנת האוטובוס, כל אדם לעצמו, ומתקשים לשאת את הבדידות, את רגעי ההמתנה ואת חוסר הודאות (מתי יבוא האוטובוס) ולכן שוקעים לתוך המכשיר שלהם שמנחם אותם, כמו אותו דובי או בובה ילדית ומאפשר להם לצלוח בשלום את רגעי הקושי. אך גם אם יש אמת מסוימת ברעיון של הטלפון כאובייקט מעברי, נראה שהוא מייצג בעת ובעונה אחת גם יסודות שסותרים את מהותו של אובייקט מעבר.


- פרסומת -

בבסיסו, האובייקט המעברי הינו ייצוג סימבולי והשלכתי, שמאפשר צמיחה והתפתחות, אך האם אכן המכשירים שלנו, חכמים ככל שיהיו מאפשרים לנו ייצוג סימבולי שכזה?

אחת השאלות הראשונות המאפיינת כל שיחה טיפוסית בטלפון הנייד כיום היא "איפה את/ה". אכן המהפכה הסלולארית יוצרת את התחושה האומניפוטנטית שביכולנו לדעת הכל ולשלוט על הכל. כמובן מדובר באשלייה בלבד, אך בניגוד לדובי או לשמיכה הילדית, האשלייה האומניפוטנטית במקרה דנן אינה נמצאת באזור הדמדומים שבין המציאות לדמיון אלא נטועה חזק במציאות עצמה.

כאן גם טמון חסרונו של האובייקט המעברי הסלולארי, שלא רק שאינו משמש כתחליף סימבולי ליקירנו הרחוקים מאיתנו אלא שלעיתים קרובות הוא משמש תחליף ממשי וקונקרטי ליקירנו שיושבים ממש איתנו בשולחן. בעוד האובייקט המעברי הילדי מאפשר לילד לפתח את היכולת להיות עם עצמו לבד ("The capacity to be alone") האובייקט המעברי הסלולארי מקעקע את היכולת שלנו לשאת את עצמנו, את מחשבותינו, פשוט להיות. כך הפכנו להיות תלויים ומשועבדים במקום להיות יותר חופשיים ועצמאיים

מעבר לכך, נראה שהאובייקט המעברי הסלולארי, מאפשר לנו כל העת לברוח מהאינטימיות שכרוכה במפגש הישיר עם אדם אחר, אל תקשורת טקסטואלית-וירטואלית עם רבים אחרים. במקום להישיר מבט ולהתמסר לאדם שלפנינו, אנו "מתמסרים" עם קהל עוקבים בטוויטר או עם "חברים" בעמוד הפייסבוק.

הטלפון הנייד שלנו, חושף אם כן את הצורך שלנו, גם כאנשים בוגרים, באובייקט מעבר, אך למרבה הצער הוא מתעתע בנו ובכמיהה שלנו לאובייקט מעברי בוגר. אולי מן הראוי שכמשרד הבריאות ידפיס תוית לטלפונים ניידים: "מכשיר זה אינו משמש כאובייקט מעברי תקין".

בפעם אחרת, ארצה להתבונן גם באופן שבו מצלצלים הטלפונים הניידים גם בתוך חדר הטיפול. ובינתיים, כנראה נמשיך כנראה לפזול לטלפון שמודיע לנו שקיבלנו הודעה חדשה, בעודנו מנהלים שיחה אינטימית.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, פסיכואנליזה, אינטרנט, תיאוריות יחסי אובייקט, פסיכולוגיה במדיה ובתקשורת, שפה, דיבור ותקשורת
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
איריס לובמן- קליימן
איריס לובמן- קליימן
קרימינולוגית קלינית
חיפה והכרמל
אור חזן
אור חזן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
לאה שקלים
לאה שקלים
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה
יפעת הנדל
יפעת הנדל
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
קרן ירושלמי
קרן ירושלמי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר אילן טבק - אבירם

מהפכת ה- #MeToo של השנים האחרונות העלתה את נושא ההטרדות והפגיעות המיניות על סדר היום הציבורי, תחילה בתעשיית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

זהורית אסולין שמחוןזהורית אסולין שמחון30/1/2012

האם זוהי תגובת אבל על מה שהיה ואיננו עוד. אינני יודעת את גיל הכותבים פה אך אני משערת שכולם נולדו בתקופה שחוו גם את החיים ללא מכשיר סלולרי ואת החיים עימו- אולי מתוקף כך אנו משתמשים במונחים כמו גמילה, התמכרות, שיפוטיים קצת לגבי עצמנו באופן השימוש שלנו והחיים שלנו עם המכשיר. שווה לשמוע כיצד רואים את זה צעירים שנולדו להוויה שכזו שלא הכירו את החיים בלי. באנלוגיה למהפכת הדפוס האם אנו שנולדנו לעידן הדפוס והמילה הכתובה מתייחסים לקריאה וכתיבה כהתמכרות כמפלט ובריחה ? לא בהכרח נראה לי שבאותם הזמנים אלו שהיו בקו התפר וחוו הן את חווית המילה הדבורה לעומת חווית המילה הכתובה התיחסו גם הם בשיפוטיות למה שהלך לאיבוד במעבר זה. אולי זו דרכנו להתאבל על מה שהיה ומשתנה ואיננו עוד וחווית הצעירים היא אחרת לגמרי. בטוח שיש מחירים לחיים עם מכשיר סלולרי אך ללא ההתפתחות הטכנולוגית זו או אחרת גם דברים אחרים נהדרים לא היו מתרחשים ראו למשל שיח פורה זה שמתאפשר לנו בצ'אט

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם30/1/2012

אובייקט סותם. אני מסכים, הוא אכן לא אובייקט מעבר, אפילו שאנו לא פעם נותנים לו מקום ככזה או שוגים באשלייה שאכן הוא מאפשר לנו להחזיק בנוכחות של אובייקטים משמעותיים בחיינו, כאשר בפועל מתרחש תהליך די הפוך. זו התמכרות קשה:) גם אצלי. נאחל לנו בהצלחה עם הגמילה!

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני26/1/2012

רגעים מתים.. לפני כמה זמן אמרתי לשמהו שמאז שהתמכרתי לאי פון שלי כבר אין לי יותר רגעים מתים. בכל רגע נתון אני עונה על מיילים, קוראת מאמרים או חלקי מאמרים, בודקת מה חדש הבלוגים האהובים עלי ולפעמים סתם מעלעלת באלבומי התמונות שלי. אחרי שקראתי את הפוסט שלך חשבתי שוב על המשפט הזה שלי ועל השפה שלנו שיודעת בסוף יותר טוב מכולנו לנסח את הדברים. ״רגעים מתים״ זה מן רגעים כאלו של להיות עם עצמך וגם עם הריק ולפעמים אפילו המוות הנפשי. והנוכחות הזו של אובייקט סותם (אני לא מרגישה שהוא אובייקט מעבר אלא יותר מעין חפץ אוטיסטי) מונע ממני לפגוש את הרגעים המתים האלו. חידדת לי מחשבה חשובה. עכשיו אניח לכמה שניות את האי פון בצד. נראה איך מתקדמת הגמילה...

דר יוסף לויד"ר יוסף לוי26/1/2012

מקסים (כרגיל)! [ל"ת].

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם2/1/2012

תודה ארנון. תודה על ברכת הכניסה לעולם הבלוגים, ועל השיתוף במחשבותיך אותם העלית על הכתב עוד בשנות ה-90. נגעת אז בבעיתיות שיש באותו אובייקט מעבר, ואני חושב שמעבר לכך, גם באלמנט ההתחברות-התנתקות שיש בהישאבות שלנו לטכנולוגיות התקשורת בכלל ולסלולאר בפרט. מעניין לחשוב כיצד זה כבר משפיע בדורות הצעירים שגדלים לתוך המציאות הזו.

ארנון רולניקארנון רולניק2/1/2012

המשך התגובה הסלולרי כדובי - מבט (נבואי ?) מהמאה הקודמת. שמתי כעת את המאמר משנות התשעים http://www.hebpsy.net/b...t.asp?id=536" href=" http://www.hebpsy.net/b...t.asp?id=536">בבלוג שלי כאן 

ארנון רולניקארנון רולניק2/1/2012

הסלולרי כדובי - מבט (נבואי?) מהמאה קודמת. http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=536. נהניתי אילן לקרוא את הפוסט הראשון בבלוג שלך. אז ראשית קבל welcome . אני חושב שנגעת נכון בסוגיית הפסיכולוגיה של הסלולרי בחיינו. אף שאני עשוי להשמע "כמי שרוצה לדבר על ייבוש הביצות" - אני רוצה לשתף בבלוג שכתבתי במאה הקודמת - סוף שנות התשעים
הוזמנתי אז לכתוב בוואלה טור אישי שבועי. יחד עימי היו עמוס קינן, אריאנה מלמד ויהורם גאון...היו אלו ימים של התרגשות רבה מהחידושים הטכנולוגים. הסלולרי היה אז נוקיה וכמעט לא היה חכם - אבל הוא היה כלי תקשורת יעיל ואמין. ואני - שידוע כמכור לטכנולוגיה - עסקתי כבר אז בפסיכולוגיה של השימוש בסלולר.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם1/1/2012

תודה רבה נעמה. המאמר שלך מרתק ונוגע בנושא של המסרונים בטיפול שהוא ממש עולם ומלואו ואפשר לומר עליו כל כך הרבה והבאת אותו מזוית של טיפול מורכב כל כך. היטבת להצליח להכיל את המטופלת גם באמצעות המסרונים, שזו משימה קשה, לפעמים בלתי אפשרית.

נעמה בר-שדהנעמה בר-שדה1/1/2012

שיחקת אותה. אילן שלום,
נהניתי לקרוא את רשימתך.
"שיחקת" עם ההמשגה של ויניקוט ברוחו היצירתית.
נעמה

נעמה בר-שדהנעמה בר-שדה1/1/2012

עוד פן של תקשורת המסרונים. מתוך המאמר : אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה/ נעמה בר-שדה, 2009

http://www.israpsych.or...c_uterus.pdf


המילה הכתובה
המילה הכתובה משולה לאובייקט-דומם (inanimate object), אשר באמצעותו המטופל יכול לעשות דה-הומניזציה של המטפל, ולתקוף אותו כאילו היה חסר רגשות. (Pine, 1995).

אני נזכרת בדורית, נפגעת גילוי עריות, שמילותיה שותקו מול מתעלליה. כשם ששותקה מולם, בכל פעם שהייתה נפגעת ממני, הייתה מתכנסת בעצמה ולא מדברת. ניסיונותיי לברר איתה את תחושותיה עלו בתוהו.
לעומת זאת, באמצעות האימיילים או המִסרונים, הייתה יורה בי קיתונות של רותחין, שהיו בהם אספקטים של פנטזיה, רגשות מילדות, וקשרי-אובייקט מן העבר. בכך הם קיבלו איכות של אובייקט מעברי (Favero & ,Ross2003 ).

אני מניחה, כי אם ערוץ תקשורת זה לא היה מתאפשר, דורית הייתה נשארת באותו מקום משותק, ולא מתקומם והייתה ממשיכה להפנות את ההרס כלפי עצמה. אולם דורית הייתה הרסנית כלפי, כאילו הייתי חפץ משולל רגשות. ואילו אני שרדתי את התקפותיה כאובייקט מעברי, כזה שנתפס מחוץ לַעצמי ועדיין כמישהו מטעמה. המשכתי לאהוב אותה, להישאר עבורה ובשבילה. במלוא העדינות לה הייתי מסוגלת- שיקפתי, ביטאתי רגשות, ואם ניתן גם פרשתי את התהליך שהתקיים בינינו. כך אפשרתי לה בהדרגה לזהות את החלקים המתעללים שבתוכה, ולהתחבר בקצב שלה לחוויה המשחזרת המקבילה.


ב. מיסרון sms))
מצאתי, כי לעיתים קרובות התוכן של המִסרון מצד המטפל פחות רלוונטי מאשר עצם קיומו.
נראה כי הנגישות והממשות, המתבטאת ביכולת להחזיק, עצם העובדה שהתנהלה תקשורת בין המטפל למטופל, אשר משמעותה הכלה והרגעה בְרגע ההזדקקות כפי שמצופה מאובייקט-מעבר, הם אלה שנותנים לְתקשורת המִסרונים את האיכות הייחודית שלה.
עבור שירה התקשורת בְמִסרון (sms), תהיה לעיתים מייד עם יציאתה, תוך שהיא טורקת את דלת הקליניקה בזעם ובתסכול, ולפעמים תהיה בָערב לפני הפגישה הבאה. תלוי בתחושות, בָהערכה לגבי עוצמת הרגשות, בָשאלה כמה היא יכולה להכיל את מצבה. תלוי בעומק הרגרסיה, עומק המשבר, ובשלב בו היא נמצאת.
המילה הכתובה היא משהו ששירה מחזיקה בו. רך- אפילו שאינו פרוותי. מלטף. מרגיע. מוחשי. כזה שיכולה לקרוא בו שוב ושוב. ללכת איתו לישון. לפעמים המילה משמשת כאובייקט חד כמו חנית, דוקר, פוצע, הורס אך עדיין שורד. בכל מקרה זהו אובייקט-מעבר אשר מרגיע, שומר על רצף ועל ממשות.

באחד הימים שרון שלחה מִסרון במקום להיכנס לָפגישה:
"נתקפתי בחרדה. לא נכנסת. נדבר ביום ראשון. מאמינה בך, אם את תוהה" (3.2.08).
אלמלא המִסרון הייתה בורחת שוב מן הטיפול, כפי שעשתה שנים קודם. יכולתה לתקשר את החרדה, לזכות בְתגובה מיידית ומרגיעה שלי ובהבטחה שאני ממתינה לה בְּמועד הפגישה הבא, אפשרה את המשך הקשר.
כשפזית הרגישה תיעוב לגבי גופה עקב התקף בולמי, הצליחה להגיע לפגישה הבאה רק לאחר ששלחה את המִסרון הבא.
"שוב זיכרונות הגוף מביסים אותי . כעת אני משתגעת! כואב עד מאוד. הידיעה שאני לא אגיע גם הערב מהסיבה שהתיעוב לא מאפשר למרוד. אני רק מבקשת שתמשיכי להאמין כמוני שיום יבוא ואפסיק לברוח" (23.7.08).

רק כשעזרתי לה לראות בְמִסרון חוזר שהתיעוב והגועל שייכים לְמקומות היסטוריים, והזמנתי אותה שלא להישאר לבד עם התחושות הקשות הללו, יכלה להגיע לפגישה שלאחר מכן.



ג

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם1/1/2012

תודה על ההתיחסויות. אכן יש בזה גם משהו משל האובייקט המתמיר, כשהמטרה לשנות את מצב הרוח הפנימי על ידי אובייקט חיצוני, אך השאלה אם האובייקט החיצוני הזה יכול להתמיר משהו שמחזיק מעמד יותר מכמה שניות זמן אוויר, הזמן הסלולארי.
חווה, את מצביעה על משהו נכון שכנראה מסביר את המשיכה העזה למכשירים ה- touch שבהם מגע האצבע על פני משטח רגיש כמעט דמוי עור, מעורר תגובה.
תודה זהורית על ההפנייה. אני מכיר דברים שturkle כתבה בשנות ה90 על המרחב הוירטואלי כמרחב ביניים עם איכויות מעבר, ואחפש גם את מה שאת מאזכרת.

זהורית אסולין שמחוןזהורית אסולין שמחון1/1/2012

דווקא יש מאמרים. turkle כתבה על כך לא מעט על מקומם המנטלי של האמצעים הטכנולוגיים בחיינו . נדמה לי שהמאמר משנת 2004 או 2002.

חווה איזנשטייןחווה איזנשטיין30/12/2011

אובייקט המעבר הסלולארי. אם נפליג עוד אחורה בזמן, לשלב הפרה סימבולי, אוגדן מתוך העמדה האוטיסטית מגעית מתייחס לתהליך החיים המוקדם, בו התינוק זקוק לתחושה של עור בעור. לפיכך אולי בעת החדשה, דווקא הצורך הזה של מגע העור על המסך, מחזיר את האדם לאותה הוויה חושית-תחושתית ראשונית לה הוא כל כך זקוק בעולם שכולו קר ומנוכר!

פרי הפלטיפוספרי הפלטיפוס29/12/2011

אולי אוביקט מתמיר ולא אוביקט מעבר. בספרו "צילו של האוביקט" כותב בולאס (עמ' 32): "...התינוק מזהה את באופן חוויתי את האוביקט המתמיר עם התהליכים המשנים את החויה של העצמי....כך בחיי הבגרות, האדם אינו מבקש בעלות על האוביקט, אלא מחפש אחריו דווקא כגי להתמסר לו בהיותו אמצעי לשינוי העצמי.." ובהמשך: " על כן אין זה מפתיע שהתינוק מזהה את הישגי האני האלה עם נוכחותו של האוביקט....לאחר שהתינוק יוצר את האובייקט המעברי, התהליך המתמיר מועתק מן האם-סביבה (שזה מקורו) אל אוביקטים-סובייקטים לאין ספור.."
בהמשך מתייחס בולאס לעולם הפירסום: "הפירסומת למוצר מבטיחה בדר"כ לשנות את הסביבה החיצונית ובכך לשנות את מצב הרוח הפנימי"...
אם כך משמש הטלפון הסלולרי (המשוכלל והחדשני ככל האפשר) אוביקט שמשנה את הסביבה החיצונית כדי לשנות את מצב הרוח הפנימי וכמשנה את חווית העצמי לעוצמתי כעוצמתו של המכשיר. כשם שאוביקט יהיה אוביקט מתמיר רק אם נזדהה איתו כך אנו רוצים להזדהות עם המכשיר המשוכלל המיוחד והסקסי.