תוּכִּיָה | יעל לוקסמבורג כהנא
יעל לוקסמבורג כהנא | 17/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לפעמים האהבה נכבית לאט, בלי משים, כמו שאש דועכת, או כמו שהיום מתחלף ללילה, ונדרש מישהו שיצביע ויאמר: הנה, היתה אהבה ואיננה.
ארי הגיע אחרי מצעד המכופתרים, בעלי התסרוקות המלוקקות, הבורגנים מן העיר, רק אז הוא הגיע. עיניו נראו תמיד אבלות וליבו פעם באיטיות, כאילו הוא מונה כמה עוד נשאר עד הסוף, פעימה אחר פעימה, לאט, שלא להחסיר בטעות אף אחת.
"מה למזוג לך? לבן או אדום?" שאלתי אותו והתבוננתי על פניו היפות בישירות, הוא בלט בין כולם דווקא בשל מה שלא היה בו.
"לא, תודה. אני לא שותה יין. אני אוהב וויסקי".
רציתי לצאת מעמדתי שמאחורי הדלפק ולהניח את ראשי בשקע הצוואר שלו, בלי לדעת עליו כלום, רק כי ראיתי את שפתיו מתעגלות כשאמר "וויס-קי".
הצבעתי על תג השם הלבן המחובר לחולצתי: "עינב. הי". הוא ענה לי: "אני אָרִי".
כשחייכתי אליו, חשבתי על כל סוגי הוויסקי שהכרתי, מניתי אותם בראשי ואחר כך לפי הא' ב' (בושמילס, בלנטיין, ג'וני ווקר, ג'יימסון, ג'ק דניאלס, טיצ'רס, קלונטרף, קראון רויאל, שיבס) וברגע שיכולתי חייכתי והכנסתי לתוך ידו פתק עם השם שלי ועם מספר טלפון. תמיד נתנו לי את הפתקים האלה. אבל הפעם אני עשיתי את זה.
הדוד שלי סידר לי את העבודה הזו ב"מרכז המבקרים" של היקב בהרי יהודה. לכולנו במשפחה יש מה שקוראים חיך רגיש, אז אני מבינה ביין מגיל צעיר. בקידוש של שבת, אבא היה בוחן אותנו: "נו, עינבי, תגידי לנו את. מרלו או קברנה?" וכשגדלתי, שאל: "מי יודע לומר לי אם הענבים האלו הם מכרמים ברמת הגולן או מהשפלה?".
עברתי את מבחן הקבלה ליקב בציון הטוב ביותר, אפילו שהייתי היחידה שלא למדה אף פעם ייננות. אני יודעת לזהות בעיניים עצומות רמת יובש, טעמים בתוך היין וכל זה. מה שלא ידעתי, המצאתי.
עבדתי ארבע משמרות בשבוע. הגיעו קבוצות והיינו צריכות להגיש להם יין, להסביר עליו ולהשתדל למכור. בדוכן הטעימות כולנו נשים, על כל בקבוק שהצלחנו למכור קיבלנו עמלה של שמונה שקלים, אבל המשכורת לא משהו. ממש לא משהו.
כיוון שהייתי ממורמרת מהמשכורת, התחלתי להרחיב אותה ביין. אם לא משלמים טוב, אני אשתה להם כל משמרת יין במאה שקל. ככה גם העברתי את המשמרת במצב רוח טוב, וגם הרגשתי שלא לגמרי דפקו אותי. זה הפך את העבודה הזו, להכי טובה שהיתה לי בשנים האחרונות. היה לי מצב רוח טוב רוב הזמן והיין גרם לי להיות עינב המעניינת והחייכנית. הפוך ממה שאני בדרך כלל.
בגלל המלחמה, היתה לנו הרבה עבודה. קבוצות שנאלצו לבטל פעילויות סוף שנה שנקבעו בתל אביב, מצאו בנו פתרון מספק: יכולנו לספק להם כמה שעות של פעילות, רחוק מאזעקות, עם ארומה אליטיסטית, כך ששינוי התכניות לא ייראה להם כמו פשרה מרה מדי. בבת אחת מרכז המבקרים הפך ממקום מנומנם למדי, לזירה סואנת, אינטנסיבית ועמוסה.
דוכן הטעימות היה התחנה האחרונה אחרי הרצאה וסרט, סיבוב ביקב, וביקור במפעל. האנשים הגיעו אלינו להוטים לטעום ולערבב על הלשון מילים עם טעמים: עפיצות ובוקה, עם מרלו וקברנה. היה קל לי לדבר עם אנשים כשאני מלאה ביין, הייתי קלה וצחקנית. גם הם, בעיקר כי אנשים מרשים לעצמם להיות בוטים כשהם שותים חצי כוס יין באמצע היום, כאילו ששתו חצי בקבוק. הגברים במיוחד.
למדתי לזהות את אלו שיעברו את הגבול. ראיתי את זה בהליכה שלהם, באופן בו ירדו במדרגות. בשבועות האלו קיבלתי הרבה פתקים עם טלפונים מהמבקרים, ויצאתי כמעט כל ערב עם מישהו אחר. הם היו מוצלחים, יפים ומצחיקים, אבל אף פעם לא הזמינו אותי להיפגש שוב.
לקח לי זמן להבין, שבערב אני באה בלי אלכוהול. אני עינב, כמו שאני, קליפה ריקה. כל הקלילות של היין-במאה-שקל נספגה אל תוך מחזור הדם, יצאה בשתן, ונעלמה. אני שוב רק אני. אף פעם לא היה כיף מספיק והם נראו לי ריקים וחלולים. הצחוק המתכתי, שעוני הכסף, השרירים המעוצבים בידי מאמן הכושר, כל אלו היו זרים בערב. כל כך הרבה ערבים ישבתי בבתי קפה מול גבר מסורק מידי וקיוויתי שתגיע אזעקה, ואוכל ללכת הביתה.
אבל אז ארי התקשר, זה לקח שלושה ימים, והוא התקשר. אמר לי שזה הוא שנתתי לו פתק ב"מרכז מבקרים" ושתק. הצעתי לו ללכת לשתות וויסקי. הוא שתק קצת ולבסוף הציע לבוא ולאסוף אותי מתחת לדירתי ביהודה הלוי. הוא לקח אותי לשתות במקום קטן, ברחוב צדדי בדרום תל אביב. אני לא הכרתי את המקום ההוא וגם לא אדע איך להגיע אליו שוב. כולם הכירו את כולם ואת ארי אבל לא אותי. בחוץ היו ספסלי עץ ושולחנות מתכת כחולים, והשכנים מהקומה השנייה ישבו במרפסות והסתכלו למטה. משהו שם הפריע לי, ומשהו היה כל כך נכון שלא ידעתי להסביר. זה היה משונה להרגיש בו זמנית את כל ה"כן" ואת כל ה"לא" בבת אחת. כמו להיות שני צדדים של מגנט בו זמנית, שבין שניהם שוכן שקט מתוח.
שיכורה מוויסקי זה לא שיכורה של יין. הוויסקי מושך למטה, למקום הטבעי שלי, והיין מקליל ומגביה. הייתי שיכורה מוויסקי, הוא ואני שתקנו וכך צריך היה להיות. כך היה נכון לארי ולי, הערב ההוא היה מלא בשקט דחוס, שכן דיברו העיניים. הוא הניח יד כבדה על הירך שלי, ובתנועה אחת פשוטה הפך אותי לשלו. רק קרבה כבירה, או רצון לקרבה כבירה מביא גבר להניח יד על ירך של אשה. לא נדרשו מילים רבות אחר כך. ידעתי מעט עליו, היכן עבד או איפה למד בתיכון לא עניין אותי כלל. שאלנו אחד את השני שאלות שלא שואלים בדרך כלל:
-רצית פעם להיות דתי?
-יש משהו שאת פשוט לא יכולה בלעדיו?
-על מה אתה ממש ממש מתחרט?
-את יכולה לדמיין מה יאמרו עלייך אחרי שתמותי?
וענינו תמיד אמת. אני עניתי אמת.
-לא.
-מוסיקה.
-שאף פעם לא אמרתי לאחי שאני אוהב אותו לפני שנהרג.
-אני לא רוצָה למות.
אחר כך הלכנו ברחובות של תל אביב, כמעט עד הבוקר.
האור התחיל לעלות והגענו לפתח הבניין ביהודה הלוי. הרחוב היה שקט והלב היה רועש, כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, שתתאים כאן המייה של ים. התקרבנו לנשק לשלום ובתוך רגע אחד, מה שבתוכנו פנימה הפך להיות בחוץ, והרצון העז להתקרב ולהיות אחד בשנייה, ולגעת, התממש. ארי שתק וחייך כשמשכתי אותו לקומה השנייה במדרגות הבניין ושתק כשהפשטנו אחד את השני במהירות וביעילות, כאילו כבר עשינו זאת בעבר, כאילו הכרנו את המתווה הייחודי של הגוף, ואת הזווית הנכונה לפשוט שרוול, או כתפייה. ושתקנו לכל אורך השעות שבהן חקרנו את מגע העור המזיע, בשפתיים שדיברו כל הלילה במילים, ועכשיו היו כלי האהבה שלנו. רק בצהריים, כשראיתי את הבגדים זרוקים זה בתוך זה על הרצפה ידעתי שאנחנו מלופפים כבר יחד.
לא נפרדנו בשבועות שאחר כך, חוץ ממה שהכרחי: עבודה, ביקור אצל ההורים, סידורים שלא ניתן לדחות אותם. ערב אחד ארי הופיע בדירתי ובידו כלוב מתכת עם שתי ציפורים קטנות.
"זה בגלל שאמרת אתמול שתוכים יותר פטפטנים ממני. אלו תוכים, עינבי, אבל הם לא מדברים, אז בכל זאת אני הפטפטן". הוא אמר ונישק אותי, בעודו מרחיק את הכלוב מגופי כמה שיכול. ישבנו להתבונן בהם, התוכים עמדו על הענף הקטן שבכלוב וצייצו. אחד היה זכר והשני נקבה. לא ידענו מי הוא מי. הם נענעו את הנדנדה הקטנה יחד, ואכלו ושתו וצייצו בתוך הכלוב, ואנחנו ישבנו על הספה החומה שבסלון שלי, ושתינו ואכלנו ושכבנו ודיברנו שעות על שעות.
כמו שהמעבר מיום ללילה הוא הדרגתי, הולך ומחשיך, כך היה גם עלינו. החשכנו לאט. לא יודעת אפילו למה. אולי מרוב שאהב, התרחקתי אל תוך הבור שפעור בי מתמיד, שם אין מקום לאהבה.
ערב אחד ארי אמר שאחד התוכים שקט ואיטי מדי. התבוננו בתוכי, הוא הפסיק ללכת בכלוב, הוא או היא, התבצר על הענף בשקט.
"ניקח אותו לווטרינר", ארי אמר. אמרתי "נחכה", והמשכתי לראות טלוויזיה. ארי שתק, וחזר לטלפון שלו. הוא קרא בפייסבוק, וחיכה שאסיים. אני חיכיתי שיירדם על הספה ורק אז כיביתי.
למחרת, התוכי עוד היה שקט ונשאר כל הזמן לעמוד בקרקעית הכלוב.
"נדמה לי שהם צריכים שנשחרר אותם", אמרתי. "בוא ניסע ליער שליד הפארק ונשחרר אותם שם". ארי שוב הציע שניקח אותו לווטרינר, אבל אני התעקשתי לשחרר. ארי שתק.
הוא נהג, הכלוב היה במושב האחורי, וההחלטה לשחרר אותם נראתה לי אז הדבר הכי נכון. היה קצת קר אחרי הצהריים ולא הייתי לבושה מספיק. התעקשתי להחזיק את הכלוב בעצמי, ולפתוח את הדלת הקטנה בעצמי. הוצאתי ביד עדינה את התוכי אל הארץ. הוא (או אולי זו היה היא) צעד כמה צעדים, נפל ונשאר על צידו. מיד יצא אחריו התוכי השני (או אולי זו היתה הנקבה) והלך סביבו כמה צעדים, ונעמד, ועוד כמה צעדים ונעמד, במשך דקות ארוכות.
עמדנו שותקים, כל אחד מאיתנו בצד אחר, הטלנו צל על האדמה. הסתכלתי על ארי, אבל הוא לא הסתכל אלי. ראיתי את הלסתות שלו מתהדקות ונרפות, מתהדקות ונרפות.
אמרתי "זהו. נגמר".
ארי שתק.
התחלתי ללכת לאוטו, עם הכלוב הריק בידי. במראת הצד יכולתי לראות את התוכי עדיין עומד ליד גופת התוכי השני. ארי עמד והסתכל עליהם. חיכיתי לו שיבוא וידעתי שזהו.
פתאום חשבתי, התוכים היו אצלנו כמעט חודשיים וחצי, ולא נתתי להם שם, ועכשיו הם כבר אינם.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
