בסמה מוצ'ו | כרמלה שטיין
כרמלה שטיין | 29/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בנימת קוצר רוח היא מסיימת את ההרצאה ומתעלמת מנסיונותיה של סטודנטית, אחת מהטרחניות שבהן, ללכוד את מבטה. גורפת בתנועה מהירה את הקלסר החום מרופט השוליים אל תוך תיקה הגדול וממהרת לעזוב את הכיתה.
בחדר השירותים שבקצה המסדרון היא מציצה בבבואתה ומאפרת קלות את עיניה. ליבה צונח כשמזהה "רכבת" בגרבוניה. בהחלטה של רגע נכנסת לתא השירותים תולשת אותם וזורקת לפח שלצד האסלה, וכשהיא מציצה ברגליה שנחשפו חשה כמי שפוגש מכר לאחר זמן רב ורואה בצריבת לב את טביעת הזמן שחלף.
נחמה פורתא היא מוצאת בשמלתה. זו השמלה שנקנתה לפני כשנתיים למפגש "פנויים-פנויות צעירים ברוחם", שהתברר כפנויות-פנויות שאת רובן זיהתה מחוג ריקודי העם ומהקרנות טרום בכורה בסינמטק. מפח הנפש שאיתו חזרה ממנו ליווה אותה ימים רבים. היא הודיעה אז חד משמעית לעצמה שהיא מסרבת להימנות עם "לגיון הגרושות הממורמרות" ולא תאפשר לחמיצות המאכלת אותן מבפנים לחלחל אל חייה. "החיים הם יותר מסך הקשרים הזוגיים שלנו", רשמה אז ביומנה.
הוא מחכה לה מחוץ לבנין ביה"ס לחינוך, כפי שנידברו. בבוקרו של היום כששלחה ידה לתוך תא הנושא את שמה בחדר הסגל מצאה את הפתק, כתוב באותיות מעוגלות וציוריות. הוא מבקש מאד שתפנה לו מזמנה היום ולא בשעת הקבלה ביום חמישי הבא.
השם הכתוב בשולי הפתק לא היה מוכר לה: "ג'מיל חורי". לאחר מאמץ נזכרה שמדובר בג'ימי – סטודנט בסמינריון שלימדה בסמסטר הקודם. הוא נעדר מרוב השעורים וגם בהם מיעט להשתתף. נדמה לה שהוא מורה לעברית בתיכון בפסוטה. אולי בגוש חלב.
אבל בכ"ז הבחינה בו. היה קשה שלא לשים לב לשפתו העברית המצוחצחת וללבושו המוקפד. הוא היה בין הגברים הבודדים בקורס והיה גם המבוגר שבתלמידים. ולנגד עיניה הצטיירו מבטו הרך, חיוכו, נימוסיו. נזכרה שהיה משהו פלרטטני באופן בו דיבר אליה והתבונן בה.
ובשעת צהרים, בחדר הסגל, מיכל פלסטיק ובו שיירי סלט לימינה והמחשב הנייד זקוף לשמאלה – מצאה עצמה מול תבנית פנים מרירה משתקפת בצג. ואז, בחטף, כחרדה פן תחזור בעצמה, טילפנה למספר שנרשם על גבי הפתק.
הוא מציע לה לשתות קפה. הם שותים במרפסת בית הקפה שליד מעונות הסטודנטים.
הוא מדבר באריכות ובהערכה על רמת הוראתה, פרסומיה והמוניטין שלה. היא מבטלת בלשון רפה את השבחים. מבטו נוקב ונעוץ בפניה. רוח אחה"צ מתפיחה את שולי שמלתה ואלו מרפרפים קלות על ברכי היושב מולה.
מהנייד שלו עולה לפתע מנגינה והיא מזהה בחיוך את הלחן : "בסמה מוצ'ו". היא צוחקת ומחמיאה לו על המקוריות בבחירת הרינגטון. מזמזמת את המנגינה ומפקירה עצמה למשב הרוח הקל המלטף את פניה. היא חשה את שפתיה נמתחות ומתעגלות וחוששת שמא הבעתה טפשית. היא מנסה להרצין אך נכשלת והיא שומעת עצמה מצחקקת, בקול לא לה.
כשהוא שקוע בשיחת הטלפון היא חומקת לחדר השירותים, מחייכת אל בבואתה שבמראה ומציירת מחדש את קו שפתיה.
היא קמה ללכת והוא מלווה אותה בדרכה למכוניתה. היא מלכסנת מבט ושמה לב שגבוה ממנה קמעא. מזהה בקורת רוח התחלת קרחת ומעט קוים החורצים את לחייו. צעדיה קלים והיא ספק צפה, ספק מרחפת על אבני המדרכה.
הם מתקרבים למכונית שלה החונה בשדה פתוח לצד הכביש. מכיסו מתערסלת ומתפנקת המנגינה: "בסמה מוצ'ו". הוא מתנצל ועונה בקצרה. היא מביטה בו ושוקלת מה תאמר לו כשיציע פגישה נוספת. ואז הוא מקרב פניו אליה, מבטו דרוך אך קולו רך:
הוא יודע שהיא זו שתעזור לו. רק היא יכולה. הוא מבקש שתעלה את הציון בעבודה הסמינריונית שהגיש לה מ-61 ל-78. אם תעשה זאת, יגיע לממוצע הנדרש לקבלת התואר השני ולא יצטרך לקחת קורס נוסף בשנה הבאה. היא צריכה להבין. לא היה לו זמן להקדיש ללימודים : יש לו 7 ילדים, אשתו חולה, העסק של אביו בקריסה…
מכף ידו שבה ועולה המנגינה: "בסמה מוצ'ו". הוא לא מגיב. מבטו נבוך. הנעימה ממשיכה וממשיכה, מתחנחנת ומתחננת. "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים" מהדהד משפט במוחה.
הוא מתנצל, רוכן אל המכשיר שבכף ידו כדי להשתיקו אך עיניו נפערות כשזה נקרע מכף ידו ומוטח בחזקה על הקרקע הסלעית, מעטהו מתנפץ וקרביו מתפזרים בין הקוצים היבשים.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
