תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 17/5/2019 | הרשמו כמנויים

 לעיתים הייאוש מאיים להתגנב לחדר הטיפול. זה קורה כשבעיניה של ילדה קטנטונת למודת קרבות מרים, משתקפת מולי אישה זקנה ועייפה מהחיים, או כשנערה מתבגרת חולה ופגועה איבדה כל רצון לחיות. אט אט מתנוסס לו דגל שחור בליבי, ואני יודעת שאם לא אשיב את התקווה ראשית כל אל עצמי, שתינו נלך לאיבוד.

מה היה קורה אילו רבי אלעזר בן דורדיא היה נכנס לחדר הטיפול? אילו מישהו היה מנסה להעניק לו אבחנה, או לתת לו פרוגנוזה? האם הוא היה זוכה במבט חומל ועתיר תקווה, או באותו מבט חומל עם קמצוץ של ייאוש? כך מספרת אודותיו הגמרא:[1]

"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה..."

חיים שלמים עברו על רבי אלעזר בשפל של תהומות וביבים. הוא הקדיש את חייו למסע מתמשך של קלקול. אך משפט אחד שאמרה לו אותה אישה חדת אבחנה, חולל נקודת מפנה קריטית בתודעתו. בין-רגע הוא הצליח לצאת מגבולות עצמו ולראות את דמותו מבעד לעיניה. הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו מן המראה הכעור. כך עלו בו הרהורי תשובה, ובלב שבור הלך לחפש חמלה ומחילה בין איתני הטבע. ראשית ישב בין הרים וגבעות והפציר בהם שיבקשו עליו רחמים. לאחר שנענה בשלילה פנה אל החמה והלבנה, ואף אל הכוכבים והמזלות, אולם תשובתם הנוקבת הייתה זהה: נבקש רחמים על עצמנו, אך לא עליך! כשהבין כי אין שום בריה בעולם המוכנה לסייע לו, הגיע למסקנה הבאה:

"...אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא..."

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

על סיפור תלמודי זה הקשה רבי יהודה הנשיא קושיה: לכאורה מובן מדוע נמחלו חטאיו, אולם מדוע זכה שיכנו אותו 'רבי'? ההסבר על דרך החסידות, כפי שמובא ע"י הרב עדין שטיינזלץ, הוא ש-'רבי' הוא כינוי לאדם המתווה דרך לאחרים[2]. אלעזר האבוד וחסר התקנה עבר טרנספורמציה פלאית והפך ל-'רבי אלעזר', משום שבמעשהו לימד שגם מי שכל ימיו היה שטוף בעבירות יכול לעשות תשובה, וגם מתוך תהומות הייאוש ניתן לתקן.

תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן

כנראה שמבלי לחוות שבר, לא ניתן לגבש אמונה איתנה בתיקון, ולאמץ גישה של בחירה ואחריות כגון זו שהתווה רבי אלעזר במילים: 'אין הדבר תלוי אלא בי'. גם רבי נחמן מברסלב, האדם שהצהיר כי: 'אין שום ייאוש בעולם כלל', לא דיבר ממרומי פסגת השלווה והאושר, אלא חווה בעצמו את תהומות הייאוש.[3] דווקא משום כך, הוא חזר וטען כי:[4]

"לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לְבַל יִפּל הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת רִבּוּי הַפְּגָמִים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁקִּלְקֵל עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו עָנָה וְאָמַר: אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן."

מעגל השנה מזמן לנו בעת הזותזכורת מהותית אודות האמונה בתיקון. ביום ראשון הקרוב, י"ד באייר, יחול 'פסח שני'. מה פשר החג המוזר הזה, שרובינו איננו מתייחסים אליו בכובד ראש? וממתי בכלל יש 'מועד ב' לחגים? היום המיוחד של 'פסח שני' איננו רק זכר לפסח: הוא נושא משמעות עמוקה עבורנו לכל ימות השנה. כך כתב הרבי מלובביץ' אודות יום זה:

"עניינו של פסח שני: אין מצב 'אבוד'. תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה... על אף הכל אפשר לתקן".[5]

לעיתים אנו עלולים להילכד בתחושה שישנם בחיינו או בחיי זולתנו דברים בלתי ניתנים לתיקון. מחלות גוף או נפש, אבחונים קשים או פרוגנוזות מרות. לפעמים נעשו מעשים קשים מנשוא, מערכות יחסים נפגעו עמוקות. נדמה שחצינו את נקודת האל-חזור, החמצנו את השעה, כילינו את ההזדמנויות שהחיים העניקו לנו. ואז מגיע החג התמוה הזה, פסח שני, ונושא בכנפיו בשורה שצריך הרבה אומץ כדי להפוך לדרך-חיים: ישנה הזדמנות שניה לתקן דברים שהחמצנו בפעם הראשונה.

אין הדבר תלוי אלא בי

היום המיוחד הזה לא נחת מן השמיים, ובשונה מחגים אחרים, הוא נוצר כיוזמה של האדם. הקב"ה לא הציע לחגוג פסח שני ולא יזם את ההזדמנות לתקן את ההחמצה. זהו סיפור על בקשה של 'אתערותא דלתתא', ההתעוררות ליום זה הגיעה מלמטה למעלה. אנשים אשר היו טמאים בימי חג הפסח שחל בחודש ניסן, באו לפני משה ואהרון וביקשו 'מועד ב':

"..וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."[6]

מה פשר בקשתם המוזרה? הרי הם החמיצו את השעה! אך הם אינם נופלים לייאוש, אינם חושבים במונחים של 'עבר זמנו בטל קורבנו'. הם מאמינים בפשטות ובתמימות שאפשר לתקן. לכן, פסח שני אינו מורה רק על כך שיש הזדמנות שניה, אלא גם על כך שיש צורך לרצות ולבקש אותה בכדי שתתממש. שהרי, כפי שאמר רבי אלעזר בן דורדיא: 'אין הדבר תלוי אלא בי': אני רוצה לתקן, ולוקח אחריות על תהליך זה.

חירות ואחריות כבסיס התיקון

חירות הרצון הוא אחד מעקרונות היסוד בשיטת הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל. [7] לתפיסתו האדם הנו בעל חירות לבחור בעמדה ביחס לחייו, וחירות זו אינה נמוגה גם כשהוא נתון בשאול תחתיות. היכולת לבחור נובעת מכושרו של בן האנוש לצאת מגבולות עצמו ולראות את עצמו לרגע מן הצד, כפי שקרה לרבי אלעזר בן דורדיא. בזכות חירות זו האדם יכול לייחס לנפילותיו, משגיו וכשליו- כל משמעות שבה יבחר. בכוחו לבחור האם יקבל את הכישלון כתחנה סופית וייכנע, או יתייצב לנוכח אתגריו, ויעניק להם משמעות שתאפשר לו לתקן. נדמה לי שלא במקרה דווקא בעבור 'חג החירות' ניתנת הזדמנות ל-'מועד ב', ולא במקרה אותה הזדמנות לתקין ניתנת דווקא בחודש אייר, המסמל את יכולת הרפואה והריפוי.חלק מהותי מהחירות של האדם היא האמונה ביכולת לתקן, להתרפא ולרפא.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

ומה קורה בתוככי חדר הטיפול כשהתקווה מאיימת לרדת לחצי התורן? כמה אומץ צריך לגייס כדי לדבוק באמונה שאין לנו רשות להתייאש, יהא אשר יהא מצבו של האדם היושב מולינו. בין אם אנו בצד המטפל ובין אם אנו בצד המטופל, ניטיב לעשות אם נייקר ונטפח את האמונה שיכולים לתקן, בכדי שנוכל לכוון את עצמנו ואת זולתנו לתודעה של חירות ואחריות.