פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

כתיבה יצירתית

חברי הקהילה

כיסופים מאת עמנואלה ברש רובינשטיין

עמנואלה ברש רובינשטיין | 13/5/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בכל יום שישי בבוקר מתגשם מאבק פנימי כאילו הוא מתרחש בפעם הראשונה: לנטוש את תל אביב ליומיים או להתקשר ולפלוט תירוצים שנענים תמיד באנחות? לנסוע לקריית מלאכי או להשתקע בלימודים בחדר הקטן בדרום תל אביב? לסלק את המראה המעיק של האם, דומעת וממלמלת באמהרית, או להתמסר למחשבה על החיבוק שהוא מבשר?

פנינה  יושבת במרפסת וצופה אל הרחוב. בעלת חנות המכולת גוררת דוכני פירות אל המדרכה, שני עובדים זרים משוחחים בקול רם בלשון לא מוכרת, אישה דוחפת עגלת תינוק מהלכת לאִטה ופעוט מייבב משתרך אחריה. קרן רחוב בין בתים שנדמים עזובים אולם הם רוחשים כאב וחיוניות. הטלפון מונח לידה, היא מביטה בו ואינה מושיטה יד לאחוז בו. נדמה לה שהיא שומעת את קולה הרך והיבבני מעט של אמה מביטה בה כשהיא שקועה בלימודים, מלטפת את ראשה ושואלת: מתי תתחתני?

בכדי לסלק את התרעומת שהולכת ומתגבשת, מתפשטת במחילות פתלתלות וסמויות, היא מתרה בעצמה לא לשכוח מלים פוצעות שהיא שומעת בתל אביב: אנשים קוראים לה 'שחורה', לעתים מכנים אותה 'כושית', כשהיא עומדת בחנות בגדים לקוחות תמיד סבורים שהיא הזבנית, אפילו במכללה הציעו לה להשתתף בשיעורי עזר למרות הציונים הגבוהים שלה. ומילותיו של עומר, בחור אשכנזי בלונדיני שמחזר אחריה שהסביר כמה יפה העור הכהה שלה הותירו מורת רוח, אף שנאמרו בחביבות. אולם האזהרות הללו מתפוגגות מעצמן כשהיא חושבת על אמה שתמתין לה בבית בקרית מלאכי, תחייך אליה בשמחה אף שבעיניה, כמו תמיד, שוכן עצב מר.

כשזכתה לשבחים על כך שהיא תלמידה טובה בבית הספר העממי חייכה אמה, כאילו התגלה לה דבר משובה שעשתה בתה; כשהתקבלה לכיתת מחוננים בחטיבת ביניים חיבקה אותה אולם הביטה בה במידה של חשדנות; כשהפכה לתלמידה מצטיינת בתיכון נוצר סדק פעוט ביניהן; כשהודיעה שהיא מתכוונת להתגייס נשמטה פתאום הזרוע המחבקת ואמה פסעה אחורנית. לצבא?! העיניים הכהות נפערו, חושפות מכאוב גלוי כל כך. הדרך הארוכה במדבר הותירה דממה עיקשת, האח שנפטר במחנה פליטים למרות התחנונים שיצילו אותו, הנֵיכר שהגיעה אליו עם בעלה הצעיר. מחיים בכפר קטן למרגלות גבעה הועתקה אל שיכונים נטולי חן, ונדמה כי כל מה שהתרחש לאחר מכן נגזר מן המעבר הזה. הריונות אחדים הסתיימו בהפלה, בעלה, שהפך לעגמומי וגס רוח, עבר להתגורר בבית הוריו והיא נותרה בגפה עם שני פעוטות. עתה חפצה הבת לעזוב את הבית?

מכללה בתל אביב הציעה מלגה לתלמידים מיעוטי יכולת בעלי הישגים בלימודים. כשראתה את המודעה חלף בה רעד. הנה נפתח איזה פשפש חבוי שמאחוריו מצויה דרך אל חיים אחרים, הרחק מקריית מלאכי. ההתרגשות ניכרה היטב בתווי הפנים העדינים; הגבות הישרות נמתחו מעט, העיניים הצטמצמו, השפתיים הדקות התכווצו. נשים שוחחו באמהרית בחדר הסמוך. כששמעה צעדים מתקרבים כיבתה בחטף את המחשב ונעמדה באמצע החדר.

כשעברה לתל אביב התעקשה שאמה תבוא לראות את החדר ששכרה. אולי כך ימתח חוט דמיוני בין קריית מלאכי לתל אביב והיא לא תחוש שבתה עוקרת לעיר זרה. שמש נעימה שטפה את השמים כשהילכו יחד בסמטאות של דרום תל אביב, אישה כחושה לבושה חצאית וחולצה צבעוניות וצעיף לבן עוטף את ראשה אוחזת בזרועה של צעירה בג'ינס וגופייה. אולם לפני שעלתה לאוטובוס בחזרה הביתה נאחזה האם בפנינה ולא הרפתה עד שהנהג צעק שאם לא תעלה מיד הוא ייסע בלעדיה.

מרצים חמורי סבר, לשון מדעית לא מוכרת, כיתות מוארות, ספרי לימוד, אנשים צעירים להוטים לשקוע בשיחה, בשבועות הראשונים בתל אביב נבלעה פנינה אל תוך המכללה מבוקר עד אישון לילה. כשהילכה במסדרונות רחבי ידיים נדמה היה לה שנולדה מחדש. השיכונים מוכי העזובה נבלעו ונעלמו ואת מקומם תפסו אולמות רחבי ידיים, ממוזגים ונוחים. היא חדלה להיות נערה שגברים מביטים בה בחמדה גלויה והפכה לאישה צעירה תאוות דעת. כמיהה ארוכת שנים אל חיים אחרים נמצאה צודקת ונכונה, והיא התגשמה במלואה בכל שיעור, תרגיל, מבחן. כששבה בשעת לילה מאוחרת אל החדר הקטן בדרום תל אביב היא שקעה בשינה עמוקה, נטולת חלומות.

אולם הגעגוע הוא שד מתעתע; כשנדמה שהוא גז ונעלם הוא שב ומופיע, חורץ לשון ומלגלג. אוטובוס אחד הטלטל עד קריית מלאכי, אחר ברחובות העיר. הצעדים על השביל שמוביל לכניסה חשפו קירות שסיסמאות גסות נפרשות עליהם, גלויות לעין כול, חפיסות סיגריות ריקות ובקבוקי בירה מוטלים ליד הגדר, חדר המדרגות מזוהם, הצבע על הדלת מתקלף והידית שבורה – ועיניה של אם מתיזות אלפי רסיסים של אהבה וצער. חבוקה בזרועותיה של אישה כחושה עטופה בדים צבעונים געתה פנינה בבכי כאילו אסון התרגש ובא.

בארוחת ערב היא פלטה שלל משפטים שהתפרקו למלים ולהברות. אמה הביטה בה בריכוז והיא ניסתה להסביר מה היא לומדת. ואף שתיארה בפירוט ובמלים פשוטות כיצד עובר יומה, עיניה של האם שצער המדבר והשיכונים שקע בהן פנו אליה והיא לחשה: יש שם בחורים משלנו? הכרת מישהו?

שוב מתגבשת התרעומת, פתיל ארוך שהולך ומסתבך והופך לפקעת שנדמה שאי אפשר להתירה. האֵם שמסתייגת מרצון לחיים אחרים ומביטה בה מאוכזבת, תל אביב שרחובותיה נדמים כשייכים למישהו אחר, חייכן ובעל ממון, המכללה שלמרות הישגיה רואה בה אתיופית, פנינה חשה את פניה מתלהטות וגופה נחלש. תמיד היו הכיסופים משענת, מטה להיסמך עליו; עתה הם הופכים למשא כבד, מתיש ומטיל אימה.

 

 

 

 


עוד בבלוג של חברי הקהילה

הילד שקיבלתי היום היה קטן וחום. קוראים לו נחום. אני צריכה ללמד אותו לשחות. נכנסנו למים. אבל היו לו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.