פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

פסיכו

רפאל יונתן לאוס

על פנטזיית הצלה ,הצביעות שבהתנגדות לטיפול ממושך ועל טיפול פסיכולוגי "משמר" לעומת מרפא

רפאל יונתן לאוס | 11/9/2018 | הרשמו כמנויים


[מוזיקת רקע מומלצת : "ציפיות". מילים רחל שפירא ביצוע מרגלית צנעני https://www.youtub...P79m0]

רבים נמנעו בימים האחרונים מלשאול אותי "מה הסיפור של תמונת הפרופיל החדשה בבלוג, סופרמן, כאילו דה?!" ולמרות שהדברים דורשים בירור* לא יכולתי לשתף אותם בכך שאני עסוק לאחרונה במחירים מסויימים (ולאו דווקא הטריוויאליים) של פנטזיית ההצלה בטיפול, כן זו הידועה לתהילה ושמצה או כפי שכתב טריאסט** (2009) בדיון מומלץ על גלגולה של פנטזיית ההצלה לאור הסדרה בטיפול: "פנטזיית ההצלה, למיטב הבנתי, הנה בת לוויה צמודה, יקרת ערך, בלתי נמנעת אם תרצו, אך בה בעת גם מתעתעת ומסוכנת למעשה הטיפול ולעבודת המטפל."

אני מאמין שלחגים יש יד בדבר, אחרי הכל זוהי שעתם הגדולה של הפסיכולוגים. הימים האלה מזמנים חשבון נפש והתכנסויות משפחתיות (ובהיפוך מוחלט למה שנאמר בפתיחה של אנה קארנינה על המשפחות המאושרות) קשות למי שיש לו עם מי להתכנס ועל מה להתחשבן וגם למי שאין, כי בחג מה שאין הוא גם יש נוכח וכואב. והכאב הזה והקושי מתרגמים אצלי לפנטזיית הצלה. לא של מי שפונים כיום אלא של מי שפעם ליוויתי והיום כבר לא. בעיקר אלו שאני חושש שעדיין זקוקים לטיפול, אולי תמיד יזדקקו, אבל גם אם לא תמיד אז לבטח בימים כאלה.

יצא לי להתקל לא פעם בצקצוקי לשון או בדיחות ארסיות ביחס לטיפולים פסיכולוגיים של כמה שנים*** אפילו דיבורים על מאל-פרקטיס או רמיזות על אתיקה לקויה. יש לתופעה הזו סיבות ואינטרסים (מודעים ולא מודעים) רבים. כאן, הפעם אתייחס רק לחלק של פנטזיית ההצלה. אז אם נדמיין רגע את הארכיטיפ של טיפול מוצלח (לא חשוב מאיזו עדה) הוא יראה פחות או יותר כך: איש / אישה סובלים מגיעים לטיפול, עוברים תהליך משמעותי (פירושים, חשיפות) משתנים ומבריאים! הסבל פחת או היה כלא היה. הידד!

(ולא אני כלל לא סקפטי לגבי היעילות של טיפולים פסיכולוגיים לסוגיהם. מטא אנליזות משנות השבעים של המאה הקודמת ועד היום משחזרות שוב ושוב את הממצאים החיוביים על אפקטיביות רבה. מצורף קישור למטא אנליזה עדכנית לדוגמה****)

אני כן טוען שיש עוד הרבה תרחישים – שיש מצבים קשים יותר מאחרים, שלא כל אחד אפשר לרפא אפילו שלא לכל אחד ניתן לעזור. לא שיכולים להיות עוד תרחישים, יש במציאות ממש וכל מי שלא עוצם עיניים חזק לא יכול שלא לראות. היחס אליהם צריך להיות מעוגן במציאות ולא נגזרת של פנטזיה – גם אם נהדרת והכרחית וחשובה. וכאן נכנסת הצביעות לעניין, בשום טיפול אחר זה לא הכל או כלום. שינוי מהיר או מאל-פרקטיס בכל מקרה, בכל בעיה, בכל פניה. לפני כמה שנים לקראת הכניסה לתוקף של הרפורמה בבריאות הנפש נציגי משרד הבריאות השוו מצוקות נפשיות לבעיות גופניות, השוואה שחזרה על עצמה הייתה לסוכרת. אז בואו נשווה. מישהו מעלה בדעתו שזריקות אינסולין לכל החיים הן מאל פרקטיס? למישהו יש יומרה שניתן פשוט לרפא כל בעיה בתקופה קצרה או בכלל?

ישנם טיפולים רפואיים רבים שהמטרה שלהם היא לא לרפא את המחלה אלא רק לשמר את המצב הקיים, לאפשר לחיות ולמנוע התדרדרות – הטיפול הוא חלק מהמצב הקבוע הרגיל של הדברים. למרבה האבסורד זהו גם המיתוס בבריאות הנפש בנוגע לטיפולים תרופתיים פסיכיאטריים רבים – טיפולים אנטי פסיכוטיים למשל ניתנים לרוב לכל החיים. חברה סיפרה לי פעם שאחרי משבר דכאוני שחוותה נאמר לה שככל הנראה תזדקק לתרופות נוגדות דיכאון לכל החיים – לשמחתה לא זה המצב.

ישנם טיפולים רפואיים שאפילו לא מתיימרים למנוע התדרדרות. התחום הפליאטיבי התפתח מאוד וקיבל הכרה בשנים האחרונות. טיפול כזה לא רק שלא מנסה לרפא או למנוע התדרדרות מתוך הכרה שלא תמיד זה אפשרי. הטיפול מתמקד בהקלה של הסבל ושיפור איכות החיים – הא ותו לו.

התרחיש הזה או הפנטזיה של טיפול הריפוי כאפשרות יחידה באמת מקלה. היא מאפשרת להשאיר את טיפולי ומטופלי העבר עם פחות אשמה מאחור. פותחת את הפתח לעתיד שכולו טיפולים מוצלחים מספקים ומלאי עניין (מה שתקוע וקשה או חסר תקווה זה בעצם לא אתגר או סוג של קושי זה מאל פרקטיס – אשרי הסופר אגו האתי המשחרר) ומצד המטופל זה באמת מפחיד לחשוב על האפשרות של להזדקק תמיד לעזרה. אבל לא כל מה שנאחל לעצמנו יתגשם וחלק ממה שנחשוש ממנו עשוי עוד לבוא עלינו. זוהי האמת הפשוטה של הקיום הבוגר, זה שהשתחרר מכל יכולתן של המחשבות. ההתקפה הפרועה והצבועה על טיפולים פסיכולוגים ארוכים היא לפעמים רק כעס ואכזבה שנולדים מהמפגש עם המציאות.

לסיום עוד כמה מילים של רחל שפירא:
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.

ועוד כמה מסורתיות מפיוט לראש השנה מאת ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס על העקידה שגם היא לרגעים פנטזיית הצלה שהשתבשה:
עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ;
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ;
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;



-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* אחרי הכל הסיפור של סופרמן מזמין מגוון של פרשנויות קלאסיות ברוח "מיתוס לידת הגיבור" או "רומן המשפחה של הנאורוטיקנים" (וקצת ארס פואטיקה – כמה כייף זה בלוג, אפשר לזרוק לאוויר זרע של רעיון, בלי להסביר בלי להפנות באופן מלא. מי שמבין מבין ומי שלא לא).
** https://www.hebpsy...=2365
*** כאן התייחסתי למפורסמת שבהן די בפירוט https://www.hebpsy...=2739
**** https://www.cambri...E51B9


עוד בבלוג של רפאל יונתן לאוס

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ענת בן נוןענת בן נון4/10/2018

וואלה. תודה [ל"ת].

אלכסנדר מושקוביץאלכסנדר מושקוביץ22/9/2018

איתן טמיר- אהבתי הסימות שלך!!. כל הכבוד!

איתן טמיראיתן טמיר21/9/2018

הבעייתיות של טיפול פסיכודינמי תועה. נהניתי לקרוא רפאל, תודה!
פנטזיית ההצלה חשובה מאוד גם בעיניי. היא כרוכה, ממש בלתי ניתנת להתרה, במטריקס של יחסי ההעברה וההעברה הנגדית. למשל, אצל מטופלים מכורים ואצל מטופלים במשבר חריף יש לפנטזיית ההצלה המשותפת תפקיד מיוחד בביסוס הברית הטיפולית ובבניית תקווה.
עם זאת, ההתרשמות שלי היא שפנטזיית ההצלה מתיישבת על אידיאלזיציה שיכולה להיות חיננית וחיונית בתחילת הדרך, אך אין ביכולתה להאריך ימים. במקרים של מבני אישיות קיצוניים, דינה של אותה אידיאליזציה אף להתהפך כחרב פיפיות. תפקיד המטפל לא לנפח אותה. יחד עם זאת אני חושב שלא ניתן ולא צריך למנוע את פנטזיית ההצלה.
לגבי טיפולים פסיכודינמיים ממושכים --
אני מאוד בעד טיפול פסיכולוגי ארוך ויסודי, רק שיש לי סייג: טיפול נפשי ארוך שנים מוצדק לדעתי רק כאשר ניצבת מטרה ממוקדת לקראתה צועדים יחד המטפל והמטופל. מבחינתי המטרה יכולה להיות תיאורטית, ערטילאית ופחות מדידה, כמו "לכידות העצמי" או "אינטגרציה בין חלקי זהות". לא חייבים recovery.
כאשר לא קיימת מטרה, תהא עמומה ותלוית תיאוריה ככל שתהיה, אין לדעתי כל הצדקה מוסרית להמשיך טיפול פסיכולוגי רב-שנתי, ודאי כאשר הוא מתקיים בשוק הפרטי.
במציאות בשטח, רפאל, רבים מדי המטפלות והמטפלים הפרטיים בגישה הפסיכואנליטית שמתקשים לומר למטופל ולעצמם את האמת, להכיר בחוסר האונים ובטובת הלקוח ולכוון אותו אל הדלת, אולי לטיפול שעובד, אולי למטפל אחר שיניע שינוי.
זה קשה, אני יודע, כי גם למטופלים קשה ללכת. לעיתים קרובות הם נשארים בגלל חרדות מהתדרדרות, שמזכירות לי חרדות discontinuation של הפסקת שימוש בתרופה נוגדת דיכאון.
כאשר פסיכותרפיה פסיכואנליטית מתנהלת מצפן, אנחנו יורים לעצמנו ברגל. כי בניגוד לטיפול רפואי באמצעות אינסולין לחולי סכרת, בו חוסר האונים של הרופא מוצהר, מדובר וגלוי, בטיפול פסיכולוגי אנליטי משוטטת בחדר הבטחה נכספת ולא ממומשת, שמבוששת להגיע גם כאשר נהפכה כל אבן, גם כאשר נתבלתה לה חליפת הסופרמן וגם כאשר התסכול המסנוור של הסימפטום החזרתי יוקד עד שלא ניתן עוד לשאת אליו מבט. לעיתים עד שהוא מוכחש.
אותה הכחשה באה לידי ביטוי במושגים שעושים בעיניי abuse לתיאוריות הדינמיות עצמן: "המטופל צריך holding", למשל. הרי לא לכך התכוון ויניקוט, אפילו לא באנליזה של מרגרט ליטל.

מטפל בגישה אנליטית חייב לשאול את עצמו מהי הסיבה שהוא עובד עם מטופל לאורך 10 שנים. אם הוא מגיע למסקנה שהמטופל והמטפל חולקים "קשר יקר ועמוק", ראויה הכנות וההכרה בכך שקשר דומה לזה ניתן לייצר באמצעים מגוונים, חלקם אף בעלי מאפיינים פסיכולוגיים מוזלים יותר, כמו קבוצות תמיכה.
אני בעלים של מכון פרטי די גדול לפסיכותרפיה וטיפול פסיכולוגי. יש לי אינטרס כלכלי ברור שמטופלים יתמידו בטיפול לאורך זמן ממושך. מצד שני, חשוב לי תמיד לוודא שהמטפלים שלי יודעים מהי המטרה הטיפולית העכשווית ושהם מוכנים תמיד לשחרר ולסיים, עם גב תומך של המערכת, גם אם חלפו רק שני מפגשים.
איתן