על האחריות המקצועית בחוסר לקיחת אחריות וגם האם לטיפול פסיכולוגי יכולות להיות תופעות לוואי?
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 27/7/2021 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת "אדוני השופט" בביצוע של בצל ירוק: https://www.youtube.com...=ouaKnyHPV4E]
שמתי לב שכבר יותר מחצי שנה שלא כתבתי לבלוג. התחושה הראשונה שלי הייתה אי נוחות ואשמה קלה. כאילו לא עמדתי באיזו מחויבות שלי. זה קצת הצחיק אותי ואז החזיר אותי לשיחה שקיימתי לפני כך וכך שנים עם פסיכולוגית ותיקה כדי שתספר לי על המקצוע הזה מנקודת המבט שלה. להפתעתי במקום לספר על האתגרים או נקודות השיא והרווחים שיש מהבחירה במסלול הזה בפרספקטיבה של זמן היא סיפרה לי בעיקר על ההתרשמות שלה ממי שבוחרים להכניס את עצמם לעולם הזה. המאפיין המרכזי שסביבו היא סבה בניסוחים וברמות שונות של פירוט והדגמה היה הנטייה לקחת אחריות. ברמה הכי בסיסית ביחס למטלות במציאות (למשל להכין תיאור מקרה או להביא חומרי קריאה לישיבת צוות, לנהל רשומה מוקפדת, לתכנן חופשים חודשים ארוכים קדימה לעמוד בזמנים וכדו') וברמה העמוקה יותר לקחת אחריות על התהליך הטיפולי, על נשירה של מטופל, על תקופה של תקיעות או על כל ניסיון להבין שלא צלח.
אז הדברים האלו נשמעו לי מובנים מאליהם וגם בסה"כ די מעודדים. מה יותר הגיוני וטוב מזה שמי שבוחרים לעסוק בעניינים רגישים כל כך יהיו כאלו שנוטים לקחת עליהם אחריות? נדרשו לי כמה שנים וכמה "סיבובים" שבהם משהו הזכיר לי את השיחה הזו כדי לשער (בדיעבד במידה די רבה של ביטחון) שפספסתי לגמרי את הטון ואת הכוונה האמיתית של הדברים. הסיבוב האחרון היה הבוקר כשבריצה הבהולה של להתארגן עם הבנות בבוקר ולהספיק להגיע לכל המקומות בזמן מצאתי את עצמי מסדר לגדולה שלי את הבלאגן בחדר. תוך כדי פתאום ניסחתי לעצמי במילים מה אני עושה – אני לוקח את האחריות למשהו שהיא כבר יודעת ואמורה לעשות עבור עצמה בעצמה וכך אני לא מאפשר לה לגדול. אחת המטרות העיקריות של טיפול דינמי היא החזרה של האחריות של המטופל לחייו ולבחירותיו לידיים שלו. פספסתי את הספק רמיזה ספק שאלה שהיו בדברים שלה אז לגבי המוטיבציות הלא מודעות לבחירה הזו. מוטיבציה אפשרית כזו עשויה למשל כפי שהיינריך ראקר הציע להיות קשורה באשמה. כי רק מי שמרגיש אשם יכול לתלות על הדלת שלו שלט עם התחייבות לטפל במי שיעבור את המפתן. מוטיבציה כזו עשויה להיות בעלת מרכיב נרקיסיסטי (לא שזה סותר ולא שיכולות להיות עוד המון במקביל) מרכיב שניתן לחשוב עליו למשל דרך פנטזיית ההצלה*. ויש היגיון לרכז את המאמץ במה ש"בידיים שלנו" ובאותה נשימה חשוב לזכור ולהזכיר שהשחקן העיקרי בריקוד הזה הוא לא המטפל אלא המטופל. קולגה פעם סיפרה לי על האפקט החזק שהיה לתחילת ההכשרה שלה כמטפלת על החוויה של הטיפול האישי שלה. את השורה התחתונה אני מוצא כמעודדת ומעציבה גם יחד: "גם מטיפול מאוד בינוני אפשר להרוויח הרבה, אין אפס, מי שעובד קשה מתקדם". התובנה האישית הזו מגובה בלא מעט ממצאים מחקריים. החלק של המטופל, גם מאפיינים שלו ושל המצוקה שאיתה הוא מגיע (שלא ממש בשליטתו) אבל גם המוטיבציה שלו והמוכנות שלו להשקיע ולהיות מושקע בטיפול הם גורמים מרכזיים בהצלחת הטיפול** אחוז השונות מתוצאות הטיפול המוסברת על ידי רמת המטפל לעומת זאת היא כ 5 בלבד*** הממצא החוזר שמטופלים "טובים" ייעזרו בכמעט כל טיפול שיינתן להם הופך אותם לאוכלוסייה שפחות רלבנטי וחשוב לחקור (כאן חשוב לי להסתייג שזו התוצאה כשמודדים שיפור סימפטומטי ממוצע לא כשבודקים טיפול מסויים לעומק ולוקחים בחשבון תהליכים ותוצאות מורכבים יותר. בעיניי אין טיפולים קלים ואין מטופלים קלים - כתבתי על זה כאן https://www.hebpsy.net/....asp?id=2837).
וכאן אני מגיע לשאלת תופעות הלוואי של טיפול פסיכולוגי. כמעט בכל פעם שיצא לי לדבר על זה עם מישהו שמעתי עמדות מאוד נחרצות בסגנון: "מה שיכול מאוד לעזור יכול מאוד להזיק" או "יש אנשים שטיפול לא עזר להם" או "יש אנשים שהמטפלים שלהם עברו על החוק או פעלו באופן לא מקצועי שפגע בהם". לי אין (כרגע) דעה מאוד נחרצת ואני יכול לתאר לעצמי שיש השלכות אפשריות של טיפול שניתן לחשוב עליהן גם כתופעות לוואי אבל הטיעונים הנחרצים האלה יחד קו החשיבה הזה הם בעיניי המשך ישיר של הנטייה לקחת אחריות ולאו דווקא במובן הטוב של המילה. דיאטה ים תיכונית והקפדה על שגרה שכוללת שינה ופעילות גופנית יכולה מאוד לעזור וככלל לא יכולה להזיק גם צחצוח שיניים. בשום טיפול אחר אי הצלחה לא תיחשב כתופעת לוואי (למרות שגם שם זה היה לרוב כרוך בהשקעה של זמן כסף וכאב). כאשר הטיפול לא ניתן כפי שהוא אמור להינתן או כאשר נעשה שימוש בסיטואציה הטיפולית זוהי בוודאי פגיעה אבל זוהי בשום פנים לא תופעת לוואי של הטיפול הרגיל כפי שהוא אמור להינתן. לצורך השוואה כאשר בשוגג או במזיד ניתן למטופל מנת יתר של תרופה עשוי להיגרם נזק אבל זו אינה תופעת לוואי של הטיפול התרופתי הרגיל.
כאן מגיע הפאנצ' – תישארו איתי עוד קצת. טיפול פסיכולוגי (בשונה למשל מטיפול תרופתי) אינו פועל על האדם. טיפול הוא הצעה. הזמנה. משהו שמטופל יכול לקחת ולעשות איתו עבודה ויכול גם שלא. מתוך אחריות ומחויבות ורצינות (וגם מתוך נרקסיזם אבל בואו נישאר רגע בצד הטוב) אפשר בקלות להיכנע לכוחות שמנסים לדחוף את המטופל שלא לקחת בשום פנים אחריות על גורלו רק שהפעם במקום העולם, או המזל או סתם אחרים יש את המטפל שיוכל לשאת עבורו את הצלב. והפרדוכס המקצועי שלנו הוא לא פעם שהאחריות המקצועית מחייבת אותנו שלא לקחת אחריות. אנחנו לא יכולים לקבל בחירות עבור המטופלים שלנו. אנחנו לא נישא בהשלכות שלהן. אנחנו אפילו לא יכולים לקחת אחריות מלאה על התהליך הטיפולי או על נשירה או על האם המטופל עשה עם מה שהצענו לו עבודה. אנחנו יכולים לקחת אחריות רק על החלק שלנו. לעשות כמיטב יכולתנו להיות אחראים מספיק כדי שלא לקחת אחריות על מה שלא שלנו.
* על פנטזיית הצלה והצביעות שבהתנגדות לטיפול ממושך https://www.hebpsy.net/....asp?id=2809
**Bohart, A. C., & Wade, A. G. (2013). The client in psychotherapy. Bergin and Garfield’s handbook of psychotherapy and behavior change, 6, 219-257.
***Baldwin, S. A., & Imel, Z. E. (2013). Therapist effects: Findings and methods. Bergin and Garfield’s handbook of psychotherapy and behavior change, 6, 258-297.
