כבוד לחידתיות של הנפש : על "היה היתה" של יעל נאמן
נורית ענבר-וייס | 18/6/2018 | הרשמו כמנויים
אהבתי מאד את "היה היתה" של יעל נאמן. ספר חזק ומיוחד שנכנס עמוק ללב.
הספר עוסק בדמותה של פזית פיין (1947-2002) אישה מרתקת, רבת כישרונות ורבת ניגודים, שנאמן פגשה פעם בחטף. פיין הייתה מתרגמת מחוננת, עורכת ומשכתבת, שלא הותירה אחריה משפחה או יצירה. נאמן מנסה לשרטט את דמותה וסיפור חייה במין מלאכת הטלאה, דרך סדרת שיחות והתכתבויות עם אנשים שהכירו אותה.
בזמן הקצר שחלף מאז יציאתו של הספר כבר נכתבו עליו התייחסויות רבות. אני רוצה להוסיף כמה מלים משלי.
מן הספר עולה דמות של אישה מבריקה, מצחיקה וכישרונית בצורה יוצאת דופן. בו זמנית - על רקע ילדות קשה במיוחד כבת לזוג ניצולי שואה - היא פגיעה, בעלת נפש מסוכסכת, אובדנית, נכנסת ויוצאת מאשפוזים פסיכיאטרים, סובלת מפרפקציוניזם משתק, מתקשה מאד בעבודה ועוד יותר מכך באהבה, מהירה להיעלב ולזעום, תובענית מאד כלפי סביבתה, עושה סצנות ומנתקת קשרים עם האנשים הקרובים לה ביותר. זהו במידה רבה סיפור על חיים שהוחמצו, על חוסר היכולת לחיות באופן מלא ולממש את הפוטנציאל הגלום בך, על עולם פנימי סוער שמתבטא בתנועה בלתי פוסקת בעלת דפוס קבוע: לכתוב ולמחוק, להתבטא ולצנזר, להצטלם ולגזור את עצמך החוצה, לקנות ולהתחרט, לבקש עזרה ולדחות אותה, לצַפות ולהתאכזב מרה.
מה שמרשים במיוחד בעיניי הוא היושר וההגינות שבהם יעל נאמן מטפלת בסיפור הזה, היחס המכבד שלה לפזית, ללא שמץ של התנשאות אבל גם ללא רומנטיזציה של החולי.
נאמן מאפשרת לדמותה של פזית להצטייר במלאותה ועל מגוון סתירותיה. היא לא מתפתה להשתמש במחלה כמפתח יחיד להבנת אישיותה של פזית, ובילדותה הקשה של פזית כמפתח יחיד להבנת מחלת הנפש שלה. היא מקשיבה לסיפורים על פזית בפתיחות ותשומת לב, לא לכודה במה שכבר שמעה ובהשערות שכבר פיתחה, לא כופה על הסיפור משמעויות מוכנות מראש, לא מציעה הסברים סיבתיים ומכבדת את המסתורין וחוסר הסגירות של הסיפור.
נותרתי עם מחשבות רבות על הפסיכולוגיה של פזית, שכמובן ייחודית ולא ייחודית לה. למשל, איך ילדה שלא זכתה בינקותה לטיפול אימהי שיש בו התמסרות גמורה (גם לא למבט אוהב ומתפעל), נותרת כל חייה מורעבת להתמסרות מוחלטת וחסרת גבולות, זקוקה לה כמו תינוקת חסרת ישע, נעלבת וזועמת כשהיא לא זוכה לה (שכן גם החַבֵרה המסורה ביותר לא יכולה לעמוד בציפיותיה) - כמי שזכות יסוד שלה קופחה. ובמובן מסוים היא צודקת.
בתוך הסיפור על פזית מקופל גם הסיפור המשני על יעל ועל ההתמגנטות שלה לדמותה, שהולידה מחקר בן עשר שנים. מה גורם לנו להתעניין כך בסיפורי החיים של אנשים אחרים? כאן יש מן המשותף בין הסופרת לבינינו, המטפלים. המשיכה לסיפורים של אחרים קשורה תמיד גם לכך שטמונה בהם הזדמנות לעסוק בשאלות חיינו. הרי הבנה עצמית מתאפשרת לעתים קרובות דווקא בעקיפין, באמצעות פנייה החוצה. יעל כותבת שפזית 'צרופה משאלות קיומיות' ומשכילה להשאיר את השאלות האלה פתוחות. המשמעות טמונה בעצם הנגיעה בהן, שמפעילה אצל הקוראים תהליכים של חשיבה מודעת ולא מודעת.
*
היה היתה, מאת יעל נאמן, הוצאת אחוזת בית, 2018.
