להתבונן

נורית ענבר-וייס | 29/3/2014 | הרשמו כמנויים

כשהייתי נערה אהבתי מאד לצייר, ובזמן השירות הצבאי לקחתי קורס ברישום ריאליסטי קלאסי, שנקרא "רישום במוח ימין". הלכתי לשם בסקרנות, בלי לדעת בדיוק במה מדובר. במשך כמה חודשים הגעתי אחת לשבועיים מהבסיס המאובק בדרום לאולם בו נערך הקורס בתל-אביב, ושם חוויתי שעות של ריכוז עמוק והנאה צרופה. הקורס התבסס על התאוריה הבאה: כדי לרשום היטב יש לעקוף את פעולת האונה השמאלית של המוח, המתבוננת בגירויים דרך תבניות של ידע קודם וממהרת לקטלג אותם במטרה לטפל בהם במהירות. האונה השמאלית יודעת מראש, למשל, איזה צבע אמור להיות לעלה ומהי צורתו של כיסא. תחת פיקודה אנו רושמים באופן דל, הרגלי וסכמטי, משחזרים שוב ושוב תבנית קיימת של "עלה" או "כיסא". לעומתה, האונה הימנית, שהיא אטית ומשתהה, אינה כבולה לתבניות אלא קולטת את העלה הממשי והמסוים כפי שהוא, תוך הבחנה בניואנסים של צבע וצורה. היא לא רואה משטח אחיד של צבע ירוק אלא מארג שלם של גוונים, המושפע מהאופן שבו קרני האור נופלות על העלה ברגע נתון. רישום הנשען על האונה הימנית הוא תהליך של bottom-up, מהפרטים והיחסים ביניהם אל השלם ומשמעותו.

לרישום שתרגלנו בקורס הייתה, עבורי לפחות, איכות של חוויה ששוקעים בה ולא מרגישים את הזמן החולף, ללא חיפזון וללא להיטות להגיע לתוצר המוגמר. הרישומים שנוצרו לבסוף עוררו בי שמחה ופליאה. הם היו מדויקים ועשירים, עם איכות רעננה ולא מכנית.

אני לא בטוחה שהבנתי זאת כבר אז, אבל הקורס לימד דבר מה שחורג מטכניקת רישום. הוא המחיש את ערכה העצום של התבוננות קשובה לפרטים, סבלנית, סקרנית ופתוחה. התבוננות משוחררת מציפיות ותבניות מוקדמות, שמסכימה להישאר עם מה שיש כרגע, על מורכבותו וחד פעמיותו, ולא למהר לנסות למצות את משמעויותיו על ידי הגדרה וסיווג. התבוננות כזו מאפשרת התוודעות אינטימית למציאות. היא פותחת פתח לגילויים חדשים, שכן בזכותה אנו רואים את מה שמתרחש באמת ולא את התבניות שבראשנו.

כל זה מזכיר מאד את עקרון הקשב המרחף באופן שווה אצל פרויד, ואת המלצתו של ביון למטפלים להיכנס לחדר הטיפולים "ללא זיכרון, ללא הבנה וללא תשוקה". ביון מדבר בשבחה של הקשבה לכל ניואנס בחוויה, מתוך עמדה של רפיון, סבלנות ויכולת לשאת אי-ידיעה. הקשבה כזו פנימה והחוצה מאפשרת לאמיתות רגשיות להיחשף ולמשמעויות חדשות להיווצר שוב ושוב, בתהליך בלתי פוסק המקדם את הצמיחה הנפשית של המטופל.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

אפשר לפרט על כך עוד, אבל בשורות הבאות אני רוצה להתמקד באופנים שבהם פסיכותרפיה מטפחת את יכולת ההתבוננות של המטופל, וגם להצביע על הרלוונטיות של המושג "קשיבות" (mindfulness) בהקשר זה.

תשומת לב לדקויות החוויה היא אבן יסוד של התהליך הטיפולי. אם המטפל מצליח ביצירת אווירה של קבלה לא שיפוטית, של חוסר דחיפות ושל סקרנות כלפי החוויה, נוצרים תנאים מיטביים להתבוננות בחוויה על כל ממדיה. אנו מעודדים את המטופל לשים לב לכל מה שעולה ומתרחש בתוכו (תחושות גופניות, מחשבות, אסוציאציות) בלי לעסוק בשאלה מה הוא אמור להרגיש ולחשוב, ובלי למהר לתת שמות והגדרות. פשוט להיות עם מה שיש, כאן ועכשיו. זהו מצב של "ללא זיכרון, ללא הבנה וללא תשוקה" של המטפל והמטופל כאחד, אשר מוביל לרגעים יקרים של גילוי.

ערכה של ההתבוננות בחוויה נובע לא רק מהמשמעויות המסוימות שהיא חושפת אלא גם - ואולי בעיקר - מעצם התרגול החוזר של תשומת לב עדינה וסקרנית, שמשהה שיפוט וניתוח שכלתני. פסיכותרפיה מטפחת את יכולת ההתבוננות, בדומה לאופן שבו נגינה והאזנה למוזיקה תורמות לפיתוח השמיעה. לכך יש השפעה מיטיבה ונרחבת על הבריאות הנפשית והצמיחה הרגשית, מכל הסיבות שמניתי קודם. היכולת להתבונן על החוויה בתשומת לב מקדמת הבנה עצמית, מחדדת את ההבחנה בין המציאות לבין פרשנותה, מגדילה את דרגות החופש הפנימי ומפעילה תהליכי ריפוי עדינים וסמויים מן העין (1). תשומת הלב לדקויות החוויה תורמת גם לאינטגרציה בין הקיום הפסיכוסומטי והשכלי, ולפיתוח היכולת לחשיבה אינטואיטיבית.

בעשורים האחרונים פותחה במערב שורה של תרפיות מבוססות קשיבות, שצמחו מתוך המסורת הבודהיסטית של תרגול התודעה. תרגול התבוננות קשובה הוא הלב הפועם של התרבות הבודהיסטית, הכלי המרכזי להתמודדות עם הסבל האנושי. המושג קשיבות משמש לתיאור מצב תודעתי של הפניית תשומת הלב לרגע הנוכחי, ללא שיפוטיות, ללא תגובתיות, וללא חיפזון להבין ולקטלג - ממש כמו בתרגול הרישום שתיארתי (ואכן, בקורסים לתרגול קשיבות משתמשים לעתים בתרגילים דומים). לטיפוח קשיבות יש אפקטים תרפויטים מרחיקי לכת, שהודגמו במאות רבות של מחקרים. אני מאמינה כי תרפיות הקשיבות אמנם עושות זאת באופן ממוקד, מכוּון ושיטתי, אך טיפוח הקשיבות אינו בלעדי להן: פסיכותרפיה באשר היא עוסקת בטיפוח קשיבות לכל ממדי החוויה.

(1) אני נזכרת בהקשר זה בהנחיה של מורתי ליוגה: "שכבו בשקט ופשוט שימו לב אם שני צדי הגוף מפעילים לחץ שווה על הרצפה. אם צד אחד כבד יותר מהאחר, רק ציינו זאת לעצמכם ואל תנסו לתקן. אם תנסו לתקן באופן מכוון, התיקון יהיה מלאכותי ומוגזם. אחרי ששמתם לב, הניחו לגוף שלכם למצוא את האיזון מעצמו".