להיות מטפלת בצל אסון אוקטובר

נורית ענבר-וייס | 14/11/2023 | הרשמו כמנויים

באמצע השבוע הראשון אחרי הטבח חזרתי לטפל פנים אל פנים, כשאני עצמי הלומה, מטולטלת ואבלה, מגששת בערפל סמיך בעולם שנדמה פתאום שהכל יכול לקרות בו, כל תסריט גיהנומי וכל סיוט לילי יכולים להפוך למציאות. יום לפני כן ביקרתי בשבעה על בנם של שכנים וידידים, ילד שהכרתי כשלמד בכיתה עם בתי. הביטוי "לב שבור" כללי מדי וחלש מכדי לתאר את התחושה.

המטופלת הראשונה של הבוקר דיברה על תחושות הניכור והתלישות שלה מכל ההתרחשויות, והניתוק שמתעורר בה נוכח ההתגייסות האזרחית הכללית לסייע. הצהירה שהיא עצמה לא תיקח בזה חלק. משהו בדבריה הפתיע אותי ופגע כנראה באיזו בטן רכה. *לזה* לא הייתי ערוכה. היא ראתה את הבעת פניי ואמרה שהיא מוטרדת מן היכולת שלי לטפל בה. אני נראית שבורה יותר ממנה. לקח זמן לעבד את האירוע הזה בינינו.

מטופלת אחרת, חדשה יחסית, אמרה שהגיעה רק בגלל שכבר קבענו ולא היה לה נעים לבטל. היא לא רואה טעם בטיפול: "לא מעניין אותי עכשיו איך אני מרגישה או איך להיות פחות בחרדה, שום דבר לא חשוב, רק שהבן שלי יחזור בשלום מהלחימה בעזה". אחרי שהאמת הזו נאמרה בחדר, בכל זאת התפתחה שיחה משמעותית, על חוסר האונים המטריף ועל תחושת התפלות של העיסוק בעולם הפנימי מול עוצמתה המוחצת של הממשות. בשיחות המשך יכולתי לספר לה על דברים שאני שומעת ורואה אצל אחרים שיש להם מישהו אהוב בלחימה. נראה שזה עזר לה בחיפוש שלה אחר גישה שתאפשר לה לשאת את מצבה. (איך עזר? אולי כמו שעוזרת קריאת ספרות על דמויות המתמודדות עם בעיות דומות לשלך).

היום אני יכולה לומר שהעבודה עם המטופלים הקבועים עזרה לי מאוד בשבועות האחרונים. השעות הכי בהירות ואסופות שלי הן שעות העבודה בקליניקה. אם בחלק גדול מהזמן אני לא יודעת את נפשי, העבודה מאלצת אותי להיות פחות אבודה ממטופליי כדי שאוכל להציע להם משהו בעל ערך גם בימים האלה. הכורח מפעיל תהליכים אינטנסיביים של חיפוש אחר עוגנים של יציבות, משמעות, הקלה ותקווה.

ד"ר איילת לוי-שחר, אמא של נעמה לוי שנחטפה לעזה, אמרה בריאיון להארץ: "אני לא יודעת איך להיות במקום הזה, איך להיות אמא לילדה שחטופה בידי החמאס בעזה. מי יודע? אני יודעת לעסוק ברפואה". זה משפט שובר לב ומעורר הזדהות עם המקום שלה כאמא, אבל יש בו גם אמת רחבה יותר: אני לא מכירה שום אדם שיודע "איך להיות" במציאות החדשה, הזרה והמחרידה שנקלענו אליה. זה חלק מהטראומטיות של המצב. דימויים של עקירה ופליטות אופפים את החיים עכשיו, כמובן בגלל עשרות אלפי האנשים שנעקרו באופן ממשי מבתיהם, אבל גם מפני שהחוויה הקיומית כרגע דומה לעקירה כפויה מן הבית המוכר והבטוח, ופליטוּת בארץ זרה. בכל יום מחדש אני מחפשת "איך להיות" אני עצמי במציאות החדשה, ובכלל זה איך להיות מטפלת, ואיך לסייע למטופליי למצוא את דרכם שלהם להיות בעולם.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

הנה אנחנו כאן, מנסים לתת מילים לתחושות חדשות שאין מילים ומושגים עבורן בשפה, מנסים להיות בזה קצת יחד, מנסים לנסח את מה שאנחנו עדיין יודעים על המציאות, לייצר ולהבליט כל רציפות אפשרית בין העבר להווה. מנסים למצוא דרכים לשאת את הצער, הזעזוע והאי-ידיעה ולהחזיק בתקווה מופשטת גם כשאין לנו מושג מאין יבוא עזרנו. שאלת התקווה כבר חורגת מעבודה פסיכולוגית אל מחוזות הרוח ותפיסת העולם. אני מציעה בהשאלה את כל מה שיש לי עכשיו, כולל אמונותיי והשקפותיי הפרטיות (שאני לא באמת יודעת להבדיל בינן לבין אלה המקצועיות), אך בעיקר מנסה לסייע למטופלים בתהליכי החיפוש שלהם אחר גישה שתועיל להם באופן אישי.

מעבר לכל, אני מנסה לא לקרוס לקטבים. מנסה לא להחזיק את גבולות הטיפול בנוקשות אבל גם לא לשמוט אותם בחוסר אחריות, מתוך הזדהות יתר עם מצבם של מטופליי (ויש רגעים שמפתים לכאן ולכאן). מנסה לא לברוח מתחושות הערפל והאי-ידיעה אל ידיעה מוקדמת מדי, אבל גם לא לוותר מראש על המאמץ לחשוב על המציאות ולמצוא בתוכה עוגנים של הבנה וידיעה. מנסה לאפשר לקרע ברציפות החיים לנכוח במלוא עוצמתו, אבל גם לסמן את כל מה שעדיין יציב והמשכי. להכיר בטראומה ובצורך בתהליכים ממושכים של עיבוד והתאבלות, אבל גם להצביע שוב ושוב על האופק של צמיחה פוסט-טראומטית. אני מנסה לעזור למטופליי לזהות את ההיבטים בחוויה שלהם שמשותפים להם ולרבים אחרים, אבל גם את האופן הייחודי, הסובייקטיבי, שבו הם חווים את המצב, מעניקים לו משמעות ופועלים בתוכו. מנסה להציע להם איזושהי עזרה ראשונה בהתמודדות עם המצב - לתת עצות פשוטות המבוססות על שכל ישר וידע פסיכולוגי בסיסי - אבל גם להישאר נאמנה למשימות ארוכות הטווח של הטיפול, ולעזור להם להרחיב את יכולתם לחשוב על חייהם, להכיר את עצמם ולחיות במלאות רבה יותר, גם בצל האסון והמלחמה.

ימים קשים, קשים מאין כמותם. מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב בלבי אל מילותיה של רחל שפירא, שהפכו עבורי למעין תפילה פרטית: "לאט לאט למדנו לשוב ולהבחין / בכוח המופלא של החיים".