יום השואה 2018
פרופ. עמיה ליבליך | 12/4/2018 | הרשמו כמנויים
אינני יודעת מדוע יום השואה נוגע בי כל שנה יותר. ואולי פשוט אינני זוכרת את מה שהרגשתי בשנה שעברה?
את זה שחל היום מציינים סרט שראיתי אמש וספר שסיימתי לקרוא זה עתה. הסרט הוא "מאה ילדים שלי" המספר את סיפורה של לנה קיכלר, שמצאה בקרקוב שבפולין אחרי המלחמה 100 ילדים יהודים יתומים, שניצלו במחבואים שונים או במנזרים, אחרי שהוריהם אבדו. היא אוספת אותם ודואגת לכל מחסורם כחמש שנים, באירופה השסועה שאחר המלחמה, עד שהיא מביאה אותם לכפר שילר בארץ. לפני המלחמה, לנה קיכלר למדה בגימנסיה העברית בקרקוב ביחד עם הורי, וכשהגיעה בשנות החמישים של המאה העשרים לתל אביב, ביקרה אותנו לעיתים. את הסיפור על 100 הילדים שלה שמעתי וקראתי בילדותי, אולם רק אמש, בגילי המופלג, אחרי שראיתי את הסרט אודותיה, הבנתי את המעשה שעשתה, ואולי רק הבנתי יותר - ועדיין איני מבינה. הרי זה כך: לפעמים אני הולכת עם שניים מנכדי לאירוע בעיר, או יוצאת עם הפעוט השלישי לגן שעשועים. וכמה זה קשה! להשגיח על שניים זה כמעט מעל לכוחותי. אז איך לקחה אישה צעירה אחת (שעברה את המלחמה במחבוא) על עצמה לקחת 100 ילדים על אחריותה, לדאוג להם כאם ומחנכת, לסדר להם תנאי מגורים, הזנה וטיפול רפואי (ולהשיג את התרומות שאיפשרו זאת), ולבסוף להוביל 100 ילדים דרך הגבולות החסומים, עד שהביאה אותם ארצה. ואלה לא היו ילדים רגילים, אלא ילדים פגועים וטראומטיים מהסוג הכי נוראי, שחלקם כבר התרגלו לאורח חיים עברייני ממש בימים הקודרים שעברו על אירופה. זה מעשה ניסים בעיני. גבורה אמיתית. חמלה והעזה שקשה לי לדמיין, ובאמת אין לי מילים לזה.
אם את הסרט ראיתי במכוון, כמחווה ליום ולזכר הורי, הרי אל הספר הגעתי לגמרי במקרה בעונה זו דווקא. מישהי המליצה על הספר דו"ח ברודק מאת המחבר הצרפתי פיליפ קלודל, ואני, שלא ידעתי עליו דבר, קראתי אותו באנגלית. מסתבר שהוא כבר ראה אור בצרפתית ב-2007 (ובעברית ב-2009) , והוא מספר סיפור פיקטיבי על כפר מבודד ונידח המצוי כנראה בחבל הגבול בין גרמניה וצרפת. אין בספר תאריכים, אין התייחסויות לעובדות היסטוריות ידועות, לשמות מקומות ולשפה מוכרת, אך ברור לגמרי כי הוא מתרחש בסמוך לסיום מלחמת העולם השנייה, ומתייחס לזוועות הנאציים ולאירועי השואה שעברו על גיבור הספר במחנה השמדה. אירועים אלה מתוארים בצלילות מזעזעת, ולא ניכנס להם כעת. המילה יהודי אינה מופיעה אף פעם בספר; הנרדפים נקראים פשוט מאוד 'פרמדר', 'הזרים'. העלילה מספרת על איש מוזר המגיע לפתע משום מקום אל הכפר, יחד עם סוס וחמור היקרים לו כבני משפחה, ותוך זמן קצר, וללא כל סיבה ברורה מביא לכך שתושבי הכפר יחברו יחד בבית המרזח לילה אחד ויהרגו אותו ללא השאר כל סימן לחייו ולזהותו. ההתרחשות מתוארת על ידי ברודק, שנדרש על ידי ראש הכפר לתעד את האירוע בו הוא עצמו לא השתתף. ברודק עצמו הוא הניצול היחיד שחזר מהתופת אל הכפר, אל אשתו הצעירה שנאנסה, הבת שנולדה כתוצאה מהאונס והוא מגדל כבתו, ואומנת זקנה המדברת בעגה שהזכירה לי יידיש... אותם האנשים שרצחו את הזר, היו גם אלה שהסגירו את ברודק בזמן המלחמה. בסופו של הספר, לאחר שסיים לכתוב את הדו"ח שלו, נעלם ברודק עם שלוש הנשים שלו ונודד שוב לאי-שם. זהו ספר כביר שזכה בפרסים חשובים המלמדנו על טיהור אתני, רדיפת הזר, והפחד התהומי מפני האחר. מעבר לעלילה המרתקת, קלודל, שהוא גם במאי סרטים ופרופסור לספרות, מצליח להעלות ספקות בנוגע ליכולתנו לתעד ולדעת את האירועים הקשים המתרחשים באנושות. עם זאת, אין לנו ברירה אלא לכתוב דוחות ולתעד... ואני אומרת (ראה סוריה למשל) - כל זה עדיין לא נגמר! ואולי לא ייגמר?
