פגישה מופלאה
פרופ. עמיה ליבליך | 17/11/2013 | הרשמו כמנויים
בשבת, אחרי שבוע של כפור מקפיא עצמות, הפציעה שמש חמימה בשמי ניו יורק. ברחובות הוילג' נראה שכל תושבי העיר הזו נשפכו החוצה. בשכונה זו, בסביבות האוניברסיטה, רובם צעירים. הולכים בצעדים מהירים ביחידות, בזוגות ובחבורות, מחזיקים בידם כוס קפה או טלפון, ומחייכים. בכיכר ושינגטון מפליאים שני נערים שחורים באקרובטיקה על גלגיליות. בדוכן רחוב של ספרים משומשים אני מוצאת, וקונה בשבעה דולר, ספר ובו טקסטים של סיינפלד. הקדשה בעמוד הראשון "לרון, באהבה מאמא, ינואר 1993".
גם אני צועדת בהמון העליז, בדרכי לבקר את ג'רי ברונר בן 98. איך הוא יהיה? אני מצלצלת בפעמון ברחוב מרסר, ולאחר רגע שומעת את קולו העמוק: "היכנסי, היכנסי". זמזם מאפשר לי לדחוף את שער הברזל, וכבר אני בחצר הפנימית של בניין רב קומות. עולה במעלית לקומה השלישית, והאיש הזה עומד בפתח דירתו. נשען על שני מקלות הליכה, לבוש בז'קט טוויד של דון אוקספורדי מעל כותנת צהובה, וחיוך ענק על פניו. לא ראיתי אותו כשנה וחצי, ולשמחתי לא השתנה כלל. עדיין מחבק ומנשק ולוחש מחמאות כגבר צעיר. הוא נמצא לבדו בבית כרגע, מאחר ובת זוגו הנוכחית טסה לתת ייעוץ משפטי בהודו. אני מלאת התפעלות: הכל מצוחצח ומואר, אין ריח זיקנה או כל סימן של הידרדרות.
הבית מלא מלא בספרים, על זה כבר כתבתי פעם. הוא מוביל אותי לעבר שולחן הכתיבה שלו, בו הוא עוסק בכתיבת ספר חדש, ומבטיח שיספר לי עליו אחר כך, אחרי שנאכל, "יש לי המון זמן בשבילך", הוא מחייך כל הזמן. אך קודם כל הוא מבקש לדעת מתי נפגשנו לאחרונה, ומתי הייתה פגישתנו הראשונה. אני מזכירה לו. יש לנו על כך נרטיבים משלנו. "זה היה כשבאת לתת את הרצאות הארווארד בירושלים". אני מספרת לו. "פגשתי אז גם את כהנמן וטברסקי," הוא עונה. בשנות השמונים... כבר עברו שלושים שנה?
ברונר, אבי התחום הנרטיבי (לפחות בעיני), הוא מורה גדול ואיש חכם ומלא גם בגילו המתקדם. ואפילו יותר. הוא מדבר אתי על הספרות והנרטיב, שבשניהם אנו עוסקים ב"אפשרי" ולא ב"אמיתי". כהוכחה לדבריו הוא מצטט בעל פה מ"מר פרופרוק" של ט.ס. אליוט. אנחנו משתעשעים בפרשנות.
"מה שקורה היום בפסיכולוגיה"... "מוטב לא לדבר על כך", הוא אומר. "ספרות והיסטוריה הרבה יותר חשובות". הוא עצמו, כידוע, פרש לאחרונה מהפקולטה למשפטים דווקא. אחר כך הוא מספר על חוויותיו כסקיפר בספינות, ואיך חצה פעם את האטלנטי עם קומץ חברים. מגיל 12 אהב את הים. הוא היה גם חבר בנבחרת הריצה של בית הספר שלו, ופעם מעד ונפל.
לכל דבר יש לקח, חוכמת השנים צובעת את הסיפורים בקשת של צלילים וגוונים. אני מרגישה כמו עולה לרגל במעיין החוכמה. מדוע לא הקלטתי את השיחה, אני מייסרת את עצמי בדרכי החוצה. לא נורא, היא שמורה יפה בזיכרוני.
מה הכוח המושך אותנו לחפש מורה, מורה לחיים, דוגמא אישית, מעיין חוכמה? ודווקא אצל אנשים זקנים מאוד, כן או לא? כאילו השנים מוסיפות? אני לא משווה את עצמי לברונר, חס וחלילה, גם לא בגילנו - אבל בכל זאת. לפני שבועות אחדים הגיעה לביתי ביפו קבוצה של סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, דוקטורנטים שיצרו "חברותא", פשוט לשבת יחד בערב ולשאול אותי על פסיכולוגיה, ומחקר, וכתיבה. על החיים בעצם. ואיך אני עושה את זה. ומה אני בשבילם?
אגב, אני לשבוע בניו יורק לכבוד האגודה החדשה שהוקמה במסגרת הסתדרות הפסיכולוגים האמריקנית ומטרתה לאגד ולקדם את החוקרים האיכותניים בפסיכולוגיה. זוהי השקה של האגודה, ושל כתב העת החדש שתוציא לאור. את האגודה הקימו ידידים ותיקים שלי והנשיאה הנוכחית והראשונה היא רותאלן ג'וסלסון, שבזמנו גם ניסתה להיקלט בארץ... קוראים לנו בשם
SQIP – SOCIETY FOR QUALITATIVE INQUIRY IN PSYCHOLOGY חפשו בגוגל ותמצאו!
בסוף השבוע בניו יורק הפציעה שמש בשמיים בהירים, אחרי שבוע של כפור.
