הצרכים של אחרים תמיד דחופים יותר
איילת כהן וידר | 28/3/2018 | הרשמו כמנויים
פיקוח נפש:
על האדמה החמורה בבני ברק ישבו
כל החכמים שלי ודברו ביציאת מצרים
עד הגיע זמן קריאת שמע של שחרית
שהעירה אותי ואמרה לי נוסי כל עוד
נפשך בך אל מדבר סיני ומצאי את דרכך
הפרטית אל הארץ ולא מצאתי אלא
דרכם של אחרים שדרכם קודמת לדרכי
כמו שפיקוח נפש דוחה הכל *
המשוררת מספרת על מצב של תרדמה והתעוררות בהולה, מישהי שזהותה לא ברורה (שחרית?) מעירה אותה וקוראת לה לנוס כל עוד יש בה נפש, לנוס אל המדבר ולחפש את דרכה הפרטית, דרכה שלה, האותנטית, אל הארץ. והיא לא מוצאת. קשה למצוא דרך משלך כשהמרחב מלא בדרכם של אחרים, קשה למצוא את דרכך שלך כי תמיד יש צרכים קודמים, צורכיהם של אחרים. הצרכים של אחרים תמיד דחופים יותר, להסיע את הילדה לחוג, להכין חביתה לילד והופס, הבוקר שפינית לכתוב, להתקדם בהכנת הפרזנטציה נשתה ונגמר. כי הצרכים של הילדים ובן הזוג וההורים והמטופלים תמיד קודמים. אבל אולי למצוא את הדרך שלך זה פיקוח נפש? כי מי יפקח על הנפש שלך? מי ידאג לה?
וגם חשבתי על הביקורת שהמשוררת מעבירה על החכמים בבני ברק וחשבתי על הביקורת שלי על עורכי ההגדה, על שהדירו ממנה את כל גיבורות וגיבורי יציאת מצריים-המיילדות, ומרים ויוכבד ובת פרעה ומשה ואהרון ועוד ועוד ובמקום הגיבורות והגיבורים המקראיים הם הפכו את עצמם לגיבורי ההגדה, במקום לעסוק בסיפור המקראי שיש בו עיסוק בשאלות של זהות, וקונפליקטים, ולידה ומוות ושעבוד וחירות הם העדיפו עיסוק טכני במצוות הסדר ובאופנים השונים של ספירת המכות. נראה שמרים הנביאה לא נזקקה לכך שיעירו אותה, דרכם הסלולה של אחרים לא היוותה מכשול עבורה. בליבה של סיטואציה מרה של שיעבוד וגזרות קשות ומשבר משפחתי מרים מתייצבת מרחוק לשמור על אחיה התינוק כאשר אמו מניחה אותו בתיבת הגומא בין קני הסוף וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. *
היכולת להתייצב, להיות נוכחת, לחשוב, להביע דעה, לנקוט עמדה ולחבר את כל חלקי התמונה ביצירתיות שהופכת את ההתרחשות על פיה זו היכולת של מרים.
בשלב זה נכנסת לתמונה בת פרעה שרואה את הילד וחומלת עליו בניגוד לגזירת אביה, גם היא מוצאת את דרכה שלה בינות לדרכים של אלה שקדמו לה, בניגוד לחוק היא פועלת בהתאם לצו של פיקוח נפש ומצילה את נפשו של התינוק ומעניקה לו את שמו.
בהמשך המקרא מספר לנו על היציאה לחירות ועל קריעת ים סוף. כולנו מכירים היטב את שירת הים, השירה ששר משה לאחר חציית הים "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" * לאחר שירת משה מופיעה שירת מרים "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" *
לכאורה שירת מרים היא חזרה על הפסוק הראשון בשירת משה אך עיון מעמיק יותר מצביע על מספר הבדלים משמעותיים. משה שר עם בני ישראל. לעומתו מרים לוקחת את התוף בידה וכתגובה כל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות ומרים עונה להן בשירה. מרים יוצרת אירוע חווייתי שיש בו נגינה ושירה וריקודים, הנשים מצטרפות אליה והיא עונה להן. המופע של מרים מאופיין בדיאלוג ובמנהיגות סוחפת. בסדר תפילת שחרית שירת משה מופיעה בשלמותה ואילו שירת מרים מושמטת. נראה שחכמים העדיפו להשמיט מסדר התפילה את מרים ואת שירתה, כפי שרבני מכינת עלי מתעלמים בדרשותיהם המלומדות על פמיניזם ומגדר מדמותה של מרים ושל דבורה הנביאה. רבני עלי רואים ברצונה החופשי של האישה סכנה, הם טוענים כי אישה עצמאית היא אישה מסורסת, כי אישה לוחמת מאבדת את נשיותה והורסת לעם את הצבא, כי אישה לא מסוגלת ללמוד תורה כי היכולות הרוחניות שלה מוגבלות. הרבנות האורתודוקסית ברובה נלחמת מלחמת חורמה בשירת נשים ומצליחה לשכנע את החברה הישראלית כי זו הנורמה היהודית ואין בלתה. אלא שהנארטיב הזה מתעלם באופן בוטה מסיפורי המקרא ומהמודלים הנשיים המונחים בתשתית סיפורי המקרא- מתעלם מדבורה שהיתה שופטת, שהכשירה את הדיינים בדורה ובנוסף היתה מצביאה צבאית. הגיבורות המקראיות היו נשים בעלות עוצמה ועצמאות שהובילו את העם ממצבי שעבוד וחולשה אל השחרור והגאולה. הן שרו ורקדו, למדו ושפטו, הנהיגו ובשעת הצורך לחמו וניצחו. אבל להגמוניה הגברית שבכל דור ודור נח להשמיט ולהעלים את הסיפורים המקראיים על הנשים הגדולות. מלחמת החורמה של הרבנות האורתודוקסית בפמיניזם הכללי ובפמיניזם הדתי בפרט נובעת מתוך אימה ופחד. אנו חיות בעידן בו כוחו של הפרט עולה, הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אחת ואחד לספר את סיפורה האישי ללא תלות בעורך או במערכת עיתון כזו או אחרת. רוחות של שוויון מחלחלות לעומק ולרוחב בחברה כולה ואף בתוככי השיח הדתי האורתודוקסי. נשים מבקשות חלק ושותפות בתפקידי מנהיגות דתית, מניינים אורתודוקסים בהם נשים מובילות את התפילה, קוראות בתורה ובמגילה הולכים ומתרבים בקצב שקשה לעקוב אחריו. נשים חובשות את ספסלי בית המדרש והופכות לבקיאות ברזי התלמוד ובעולם ההלכה. יותר ויותר זוגות אורתודוקסים בוחרים לערוך שינויים בטקס החופה המסורתי באופן שייתן ביטוי לערכי השוויון והכבוד ההדדי, הקהילה הלטב"ית הדתית מתגבשת ומתחזקת והרבנים מבוהלים מהרכבת שעזבה את התחנה ועלתה על פסים חשמליים. מתוך האימה והפחד הם מפעילים את מערך הצנזור ומעלימים מן השיח את אימותינו המקראיות. שומה עלינו לחזור ולספר אודותן בכל יום ויום ובליל הסדר במיוחד. לספר, לשיר ולרקוד כפי שלימדו אותנו אימהות האומה
חג חירות שמח
1) תמר רבנו, מובא בספר הלילה הזה כולו שירה בעריכת מודי כהן
2) שמות ב,ד
3) שמות ט"ו,א
4) שמות ט"ו,כ
