לחץ מתגבר בעקבות כנס פסיכואנליטי בינלאומי שנקבע להתקיים בתל-אביב ב 2019 | אליס רוטשילד
לירונה רוזנטל | 21/3/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פורסם באנגלית ב MONDOWEISS: Pressure mounts over psychoanalysts' 2019 conference, Slated to Tel-Aviv
תורגם על ידי לירונה רוזנטל
האגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP) International Association for Relational Psychoanalysis and Psychotherapy הכריז על כוונתו לקיים את הכנס הבינלאומי השנתי של 2019 בתל אביב. בעקבות זאת החלה שרשרת תגובות מצד אנשי מקצוע המעלים שתי נקודות עיקריות:
- הם מעלים שאלות לגבי הבחירה לקיים כנס בינלאומי במדינה אליה חלק מאנשי המקצוע לא יורשו להיכנס (לדוגמה פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה, אנשי מקצוע בינלאומיים המזוהים כאקטיביסטים ו/או כאלו המשתייכים לתנועות התומכות בחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל).
- יש הרואים בבחירה לקיים כנס בינלאומי במדינה כמרמזת בעקיפין על תמיכה שבשתיקה עם המדיניות בה נוקטת אותה מדינה או לפחות קבלה שלה. הם טוענים כי מצב זה נכון במיוחד עבור ישראל, כאשר הממסד הישראלי מפרש כנסים, הופעות, ביקורים אקדמיים, שיתופי פעולה תרבותיים ומדעיים בינלאומיים כהבעת קבלה של הסטטוס קוו הפוליטי. כמו כן, הם טוענים כי כיוון שקיים חרם תרבותי על ישראל, כל הבחירה לקיום אירועים בינלאומיים בה הופכים כתוצאה מכך להצהרת תמיכה בישראל בזירה העולמית. הויכוח הנוקב והמתלהט המתקיים בישראל בנוגע למיקום הכנס מרגע שהוכרזה הבחירה רק מאשש את ההשקפה הזו.
נציגי IARPP חוזרים וטוענים בתשובה לטענות אלו ששיקולים פוליטיים אינם מעורבים בבחירת מיקום הכנסים שלהם – אלא הם בוחרים לקיים כנסים במדינות בהם מתקיים סניף IARPP משגשג (בישראל אכן מתקיים כזה). עם זאת, מתוך המדינות הרבות בהן מתקיים גרעין IARPP משגשג, נראה כי ישראל היא המדינה היחידה בה השתייכות אתנית, לאומית ו/או השקפה פוליטית עלולות להוות בסיס להגבלת הגישה וההגעה אל הכנס.
אנשי מקצוע המתנגדים לקיום הכנס בתל-אביב טוענים כי השתייכות IARRP לגישה הפסיכואנליטית התייחסותית לפסיכותרפיה היא אירונית. לטענתם מתקיים פרדוקס בכך שקבוצה של מטפלים המחזיקים ב"מונחי יסוד התייחסותיים כגון אינטר-סובייקטיביות והכרה הדדית", ש"מכירים בכך שהתיאוריה והפרקטיקה ההתייחסותית נותנות מקום מרכזי לדרך בה תנאים חברתיים ופוליטיים משפיעים על בריאות נפשית", קובעת לקיים כנס במדינה בעלת היסטוריה מתמשכת של פגיעה בזכויות אדם, כיבוש ומצור.
סוגיה אתית בוערת נוספת גלומה באחריות של אנשי ונשות רפואה ובריאות נפש להתייחס לתנאי הסביבה בהם הטיפול מתקיים: כיצד התחלואים החברתיים, המאבקים הפוליטיים, ההגבלות הכלכליות, קיומן או העדרן של מלחמות משפיעים על בריאותם הנפשית של המטופלים? כיצד יכולים אנשי הטיפול להתייחס למרכיבים במיקרו ובמאקרו של התהליך הטיפולי? אם מסכימים שלא ניתן להשתקם מ- PTSD בשעה שהטראומה עדיין מתרחשת ומתמשכת, מהי מידת מחויבותה/ו של המטפל/ת להתייחס לסביבה בה חיים המטופלים/ות?
ישראל מתיימרת להיות מדינה דמוקרטית מערבית מודרנית, והיא אכן כזו, במידה זו או אחרת, עבור האוכלוסייה הישראלית יהודית, בעיקר עבור אלו ממוצא אשכנזי (יהודים לבנים שמוצאם במדינות אירופה), שחלקם היו מהמתיישבים הראשונים בפלסטין וכיום מהווים קבוצה דומיננטית במרקם החיים הפוליטיים והסוציו-אקונומיים. עם זאת, יש הסבורים כי ישראל היא מדינה אתנו-סנטרית מורכבת, בה זכויות היתר של היהודים מעוגנות בבסיס המבנה החוקתי והתרבותי, ומקבלות תמיכה בקרב מרבית הציבור היהודי. אחת ההשלכות של תפיסת הערבים כפחות אנושיים וראויים היא הפרת זכויות אדם בסיסיות של הפלסטינים, מאסר ועינויים של ילדים פלסטינים, ויותר מ 99% הרשעות של פלסטינים בבתי הדין הצבאיים. ארגוני זכויות אדם מתמודדים עם איומים חוקתיים מתגברים שנועדו להצר את אפשרויות הפעולה שלהם, ביטויים גזעניים נשמעים מצד הדרגים הגבוהים של הממשל כלפי מבקשי מקלט סודנים ואריתראים (שעתה עומדים בפני איום של גירוש אל ארצות מוצאם, שם רבים מהם ימצאו בסכנת עינויים, שיעבוד ומוות) וכלפי הפלסטינים. כוח פוליטי רב מרוכז בידי הממסד הדתי, הרבנות ותנועות התנחלות יהודיות, במידה שאינה פרופורציונית לייצוגם באוכלוסיה. קבוצות אלו במקרים רבים מחזיקות בעמדות הכי גזעניות, איסלמופוביות והומופוביות בחברה הישראלית.
אז מה התרחש? בינואר 2018, תנועת אנשי בריאות הנפש ארה"ב, בריטניה ופלסיטין בשיתוף עם פסיכיאטרית פלסטינית אקטיביסטית מובילה, ד"ר סמאח ג'באר, החלו בפעילות מחאה. הם יצרו עצומה שפורסמה בתמיכת 'קול יהודי לשלום' (Jewish Voices for Peace). בעצומה הם ביקשו מ-IARRP לשנות את מיקום הכנס הבינלאומי ב 2019. הם הציעו לערוך את הכנס בירדן או בקפריסין למשל. פניה זו עוררה ויכוח חי, נוקב וכנה בקרב קהילות אנשי בריאות נפש בינלאומיות וישראליות, ויכוח שהפנה זרקור אל הכיבוש של פלסטין. נציגיIARRP הגיבו בהצעה שלא לשנות את מיקום הכנס אך כן להתייחס לסוגיות המועלות בעצומה באמצעות קיום סיורים בשטחים הפלסטינים הכבושים לפני הכנס, וקיום פאנלים במהלך הכנס בהם יתייחסו לממדים פסיכואנליטיים של הכיבוש.
נכון להיום, יותר מה 1300 אנשים חתמו על 'עצומת המחאה', ביניהם מאות אנשי מקצוע כולל חברי IARPP. יתר על כך, ואף ראוי מכך לתשומת הלב, 24 אנשי בריאות נפש פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית הפיקו הצהרה התומכת בעצומה המקורית: "מתוך עמדת סולידריות עם הקולגות הפלסטינים שלנו בשטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה הנצורה, הסובלים באופן יומיומי מדיכוי, שלילת חירויות, אלימות מתמשכת, הכוללת הרג של אזרחים בידי הצבא הישראלי, המתקיים באופן רציף ולרב ללא דין או ענישה, אנו תומכים בזכותם של אחינו הפלסטינים להתנגד לכיבוש". הם ביקשו מ-IARRP להעביר את הכנס למדינה בה יהיה סיכוי גבוה יותר שהקולגות הפלסטינים יוכלו להשתתף. בנוסף 33 חברים ישראלים ב'פסיכואקטיב: אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם', פרסמו הצהרה פומבית המתייחסת לסתירות ולסיבוכים הכרוכים בקיום הכנס בתל אביב וביקשו אף הם לשקול מחדש את קביעת מיקום הכנס.
האזרחים הישראלים היהודים והפלסטינים שחתמו על המכתב לקחו על עצמם סיכונים רבים מהיווצרות של קונפליקטים בינאישיים בינם לבין חבריהם למקצוע ועד לעמידה בפני איומים מקצועיים, משפטיים ואחרים. תמיכתם בעצומה עלולה להתפרש על ידי הממשל כקריאה לחרם על ישראל, זו נחשבת לעבירה באווירת המקרתיזם המתגברת בחברה ובמערכת החוק הישראלית. אנשי מקצוע בינלאומיים המעורבים במחאה חשים יראת כבוד נוכח הסיכונים שלוקחים על עצמם אזרחים ישראלים בשעה שהם מתבטאים כנגד הכיבוש, הם קוראים לאנשי המקצוע לספק תמיכה קולגיאלית תוך התחשבות במגבלות אישיות ובהשקפת עולם פוליטית.
הדיון מאיר גם את העובדה שהגבלות נגישות לכנס בתל-אביב הן מנת חלקם המתמשכת של אנשי בריאות נפש בעזה ובגדה המערבית כחלק מקיומן של הגבלות קשות על חופש התנועה. הגבלות אלו הן חלק מהדיכוי והלחץ עמו מתמודדים אנשי מקצוע מאיזורים אלו, שאפשרותם להשתתף בכנסים בינלאומיים ובהכשרות מקצועיות מוגבלת, שלא לדבר ההגבלות על נגישותם לציוד רפואי, תרופות וכו'.
תנועת המחאה כבר הצליחה ליצור דיון ער ולעורר מודעות לקשיים במציאות עבור אנשי מקצוע שלרב אינם גלויים לעין. זהו דיון קשה ובריא. אנו מצפים בסקרנות להתפתחויות עתידיות.
