מבט אל הירח - קריאה ב'מעט' מאת ליאור שטרנברג
גיא פרל | 26/1/2018 | הרשמו כמנויים
אל"ף-בי"ת
הַתְחֵל בַּחַיִּים:
הַלֶּחֶם
הַמֶּלַח
הַיְלָדוֹת
הַמַּשְׁכַּנְתָּא
הַיָּרֵחַ
הַנִבְעָט כְּמוֹ כַּדּוּרֶגֶל זוֺהֵר
מֵעַל לַגְּבָעוֹת
הַנִּשְׁקָפוֹת מִן הַמִּרְפֶּסֶת,
אִשְׁתְּךָ הַמְקַפֶּלֶת רֶגֶל אַחַת
בִּשְׁנָתָהּ לְמָשָׁל, נְשִׁימוֹתֶיהָ פִּתְאֹם
קָרוֹב לְאָזְנְךָ לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת
כְּשֶׁנִּרְדְּמָה לְפָנֶיךָ, פָּנֶיהָ סְמוּכִים
אֶל שֶׁלְּךָ, אוֹתָם רְגָעִים בְּטֶרֶם
נִרְדַּמְתָּ אַתָּה, הִרְהַרְתָּ
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ בְּמָה, זֶה נָמוֹג וְנִשְׁאַרְתָּ
גּוּף שׁוֹקֵעַ בְּשֵׁנָה, חָבוּק
בְּתוֹךְ מַשֶּׁהוּ דַּק
מִלְּהַסְבִּיר
זהו השיר הפותח את ספרו החדש (השישי במספר) של שטרנברג. לא בכדי נבחר 'אל"ף-בי"ת' לפתוח את הספר, הוא מכיל את תמצית תנועתו הפואטית – התנועה מן היום-יומי אל מה שמשתרע לכאורה מעבר לו – אך צפון למעשה בתוכו. שירים רבים בספר אכן עוסקים ב'אל"ף בי"ת' של חיי גבר במחצית חייו, החי עם אשתו ושתי בנותיו בשכונה ירושלמית, עובד כמורה ומתמודד עם החזר משכנתא וטרדת הפרנסה.
ספק מתמסר-ספק נכנע למציאות חיים זו, שטרנברג חושף בכליו הפואטיים שוב ושוב את עורקי המשמעות, היופי והאהבה המשתרגים בשגרת הקיום הפרוזאית. בשיר 'אל"ף-בי"ת', לדוגמה, קיימות שתי נקודות הצצה אל מעבר לאותה מציאות: בראשונה – שאליה עוד נחזור בהרחבה בהמשך – הוא מרים את מבטו אל הירח; בשנייה, המופיעה בסוף השיר, שכובים שטרנברג ובת-זוגו במיטתם ברגע של שגרה לילית. ברגעים החולפים בין הירדמותה להירדמותו שלו, הוא מזהה: "משהו דק מלהסביר" החובק אותו – רובד נוסף המתקיים קבע לצד השגרה, אך רק ברגעים הללו יכול המשורר להשגיח בקיומו.
חוויה דומה מאוד לזו מופיעה גם בשיר 'Haus Aigner' (עמ' 12), שנכתב במהלך חופשה באוסטריה. גם בשיר זה נותר המשורר ער לבדו (הפעם מתוארת גם הירדמותן של בנותיו ביחד עם הירדמותה של אשתו); גם בשיר זה מופיעה, לקראת סיומו, ההכרה ברובד הנוסף, הרובד "הדק מלהסביר" שמעבר ליום-יומי. השורה המסיימת הוכנסה אל בין סוגריים באופן המדגיש את השאלה הקיימת בנוגע למידת שייכותה לרצף המציאות הגלויה – "(עַל גְּבוּל הַיַּעַר, בְּחָצֵר סְמוּכָה, עֹפֶר אֶחָד מְהַסֵּס פִּתְאוֹם / אֶת גּוּפוֹ הַנִּפְלָא אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה) (עמ' 12).
מהלך דומה מופיע בשירים רבים בספר ואסתפק כאן בשתי דוגמאות נוספות בלבד, אשר בשתיהן מתוארת התעוררות ההכרה בסופו של השיר: בשיר 'הבנות' (עמ' 10) מתואר רגע פרוזאי וסיזיפי שבו רודף המשורר אחר בתו המטנפת את רצפת הבית במים – "אֱלֹהִים, אֲנִי רָץ אַחֲרֶיהָ עִם נְיַר מִטְבָּח מְקֻפָּל / וְלָמָּה בְּעֶצֶם, הַמַּיִם הָאֵלֶּה עוֹלָם סוֹבֵב / עַל צִירוֹ, טַעַם הַיָּמִים כֻּלָּם. זְמַן אָרֹךְ מְאוֹד / תִּזְלֹג טִפָּה אַחַת בַּקַּיִץ הַמְּגַדֵּל אוֹתָן / לְפִי הֲבָנָתוֹ, וְעָלַי מוֹרֶה: / תַּבִּיט"; גם בשיר 'אקווריום' (עמ' 18), כמו בדוגמאות הקודמות שהבאתי, מופיעה התרחבות התודעה רק בסוף השיר. בשיר מתואר באריכות ותוך התעכבות אחר פרטים טכניים רבים, מהלך חייו וגוויעתו של אקווריום, ורק בארבע המילים האחרונות, בבת-אחת, מובילים סיפור מותם של שלושה דגים, הצטברות ירוקת, הזזת האקווריום ממקום אחד לאחר בבית, קלקולים במשאבת החמצן והחזרת הדגים שנותרו אל החנות – להכרה במעגל החיים והמוות בעולם: "הָאַקְוַרְיוּם הָרֵיק וְכָל אֲבִיזָרָיו הֻנְּחוּ אַחַר כָּבוֹד / עַל צְפַרְדֵּעַ הָאַשְׁפָּה הַיְּרֻקָּה מוּל הַחַלּוֹן. / בָּא אֲוִיר רֵיחוֹת שֶׁל עֶרֶב בְּאַפְּרִיל. / בַּבֹּקֶר כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר. / הַכֹּל הוּשַׁב אֶל הָעוֹלָם".
נתמקד עתה במוטיב הירח – המופיע בשירי 'מעט' לא פחות משמונה פעמים – ובכל מופעיו הוא מהווה עדות, או תזכורת, לקיומו של אותו רובד נוסף המלווה את ההתרחשות הארצית ומתגלה לעיני המשורר ברגעים שבהם הוא נושא אליו אל מבטו. עד כה התמקדנו בנקודת התרחבות התודעה המופיעה בסופו של השיר אל"ף-בי"ת, אך, כאמור, גם באמצע השיר ניבט אל הקורא רגע כזה: שטרנברג מרים את מבטו אל הירח לפני להתכנסות המחודשת אל השגרה. הופעת הירח בשיר מרתקת, משום שכפי שהוא: "נבעט כמו כדורגל זוהר מעל הגבעות", כך מזדהרת המילה 'ירח' מעל המילה האפורה וספוגת השגרה שקדמה לה – 'משכנתא'. כך, לדוגמה, מופיע הירח גם בשיר השני שהזכרנו, 'Haus Aigner', שם הוא מתגלה כבר בשורה הראשונה – "הַיָּרֵחַ בּוֹקֵעַ מִתּוֹךְ הֶהָרִים הַמִּיסְטִיִּים", כמעין רמז מטרים להתרחבות התודעתית שתתרחש בסיומו.
אחד ממופעיו הנוספים של הירח מצוי בשורה הראשונה של השיר 'ארמון הנציב' (עמ' 17) – ובו מזוקקת משמעותו הסמלית. השיר מורכב מחמישה בתים אשר כל אחד מהם הוא שיר הייקו שבו מתוארת תמונה מחיי היום-יום בשכונת ארמון הנציב בירושלים. הניסיון האופייני למסורת ההייקו – ללכוד את האיכות התודעתית החמקמקה והבלתי ניתנת להיאמר המתאפשרת בשעת ההתמסרות להתבוננות בתמונת ההווה – מתאים מאוד להתרחבות התודעתית האופיינית לשיריו של ספר זה (ואכן כלולים בו כמה מחזורים של שירי הייקו). התמונה הפותחת את השיר מביאה לשיאו את המתח שבין השגרה לבין הרובד המתקיים לצִדה ובתוכה. התנועה היא תנועה של ירידה – מן הירח אל עורב נובר בפחי אשפה. בשלושת התמונות הבאות מתוארות שלוש התרחבויות תודעתיות שבהן הופכת איכות חמקמקה כלשהי שהתקיימה בשולי המציאות – איטיות החיפושית, אודם התפוח, תנועת הנדנדה – למרכז ההוויה. פח אשפה חוזר ומופיע גם בתמונתו האחרונה של השיר, ושוב נוצר המתח שבין השגרה שהוא מייצג לבין הרובד הנוסף.
יָרֵחַ חִוֵּר
חָלוּט בְּאֵד הַבֹּקֶר.
עוֹרֵב בַּפַּחִים.
חִפּוּשִׁית זֶבֶל.
כָּל כָּךְ לְאַט בַּדֶּרֶךְ לְגַן הַמִּשְׂחָקִים,
בִּתִּי וַאֲנִי.
שְׁתִי מַגְלֵשׁוֹת כְּחֻלוֹת,
שְׁתַּיִם צְהוּבּוֹת. אָדֹם
הַתַּפּוּחַ בְּיָד בִּתִּי.
צָהֳרַיִם.
רַק הַתְּנוּעָה נוֹתְרָה
בַּנַּדְנֵדָה הָרֵיקָה.
הַפַּח הָרֵיק בְּיָדִי.
הַיּוֹם מִתְכַּנֵּס
אֶל יָפְיוֹ.
הבית הראשון בשיר מתאר מגמת ירידה – מן הירח אל פח האשפה. אולם, שלושת הבתים שאחריו אינם עוסקים בהתרוממות, כי אם בהתרחבות התודעה אל תוך נימיה הדקים של המציאות. למרות שפח אשפה שב ונזכר בבית החמישי והאחרון, כאן שטרנברג אינו מתאר תנועה של התרוממות שתאזן את הירידה שבה פתח. בסוף השיר הזה, הוא אינו חוזר אל הירח ואל מה שנפרש מעבר לחיי היום יום – כי אם אל היופי הצפון בתוכם.
הספר 'מעט' ראה אור בהוצאת הקיבוץ מאוחד.
