לא באנו ליהנות? – על הטאבו של הנאה במקצוע הטיפולי
רועי סמנה | 17/6/2017 | הרשמו כמנויים
בשונה ממה שפנטזתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, איני נוהג להשתתף כיום בהרבה מסיבות קוקטייל. אבל כשכן יוצא לי לנכוח באירועים מעין אלו, כמעט תמיד יגיב בן-שיחי האקראי, השומע לראשונה על משלח-ידי, בשאלה הרטורית: "זה בטח נורא קשה לשמוע כל היום על צרות של אנשים, אה?" ואני, אדם המחויב לקוד האתי הבלתי כתוב ולמחויבויות הגילדאיות, אאנח קלות, אהנהן באיטיות בראשי, ואתחיל תמיד ב"תראה, זה באמת לא מקצוע קל...". לולא הייתי יודע טוב יותר הייתי מניח שמוצא הפסיכואנליזה מפולין ולא מאוסטריה. נדמה שהאופן בו הורגלנו, אנשי מקצועות בריאות הנפש, לקטר ולהתלונן על "המקצוע הבלתי-אפשרי" מותיר לנו רק ברירה אחת והיא להצטנף על הספה, לבד, בחושך. היום, אני מבקש לומר פה קבל עם ועדה, בדומה לג'ורג' הוטרינר מהתוכנית 'הפרלמנט': מספיק עם השקר הזה!
ניתוח תוכן של מאמרים מקצועיים שנערך ב-2001 הוביל למסקנה כי מעט מאוד מאמרים התייחסו באופן כללי להנאה (joy) ורק 6% מתוך אלו התייחסו באופן ספציפי להנאה של האנליטיקאי. למען הסר ספק, לא הרבה השתנה מאז. אנחנו מעדיפים לשמור את ההנאה שלנו בסוד, כמשהו שמדברים עליו רק בשיחות בלתי-פורמליות, וגם זה הרבה פעמים רק אחרי קרעכצן שעוסק במיסים הרבים שאנחנו משלמים, בהתנכלות למערכת בריאות הנפש הציבורית, בתובענות המטופלים שלנו וכיוצא בזה.
***
כן, הנאת המטפל היא עדיין טאבו. היא נתפסת ככמעט מגונה, ככזו שיש לכסות במעטה כבד של אלטרואיזם, או מזוכיזם, או איזשהו "איזם" אחר שיעמעם את העובדה הפשוטה שרובנו (כך לפחות אני מקווה) אוהבים את מה שאנחנו עושים. למעשה, יש מי שיטען שרוב האנשים זוכים לטווח צר יותר של הנאות מזה של אלו העוסקים בטיפול האנליטי. שורשי הטאבו נעוצים, לפחות היסטורית, בפרויד. אותו פרויד, שהיה חוגג פירוש מוצלח בהדלקת סיגר משובח בחדר הטיפול, נהג להזהיר מפני סיפוק, עונג ותשוקה בעבודה הטיפולית והדגיש את חשיבות הוויתור-העצמי, הוויתור על אנוכיות המטפל. המטפל, על-פי האתוס הקלאסי, אמור לשמש ככלי אנליטי סטרילי, שהסיפוק היחיד שלו נובע, לכל היותר, מקבלת התשלום.
גם בגרסאות עדכניות יותר (ורכות יותר) של הסיטואציה הטיפולית לא ניתן תמיד מקום להנאה של המטפל. הקשר הטיפולי מומשג כאנלוגי לקשר בין אם לתינוקה חסר-הישע ולכן, כמו האם, אמור המטפל שלא להזדקק לדבר ולהוות רק ספק-צרכים עבור המטופל. אך האמת היא שמטופלים, כמו תינוקות, צריכים להרגיש את ההנאה שלנו מנוכחותם. "לא זו בלבד שהתינוק מתחיל את החיים בגישה מיטיבה, אלא שהצורך להעניק מוסיף להיות מניע בולט במשך כל החיים", כותב סאטי, "לפיכך הצורך להעניק חיוני לא פחות מן הצורך לקבל" (אצל ארון, עמ' 171).
***
רוני נוה-פרישוף* טוענת כי ערכו העצמי ותחושת ההצלחה והסיפוק של המטפל עולות בקנה אחד עם יכולתו להניח את צרכיו האישיים בצד ולהכיל את פצעיו הנפשיים של המטופל. "במובן זה, התחברות להפנמות טובות, העלאת זכרונות טובים (אסורים ומודחקים) מן הלא מודע, ורוויית עונג והנאה מן המפגש, ככל שישמעו קוסמים ונכונים, מאיימים על הזהות המקצועית הבסיסית". היא כותבת, בהקשר למטופלים ניצולי שואה, כי האתגר העומד בפני המטפל הוא להצליח להתמסר לקשר הקרוב, אך לא להיבלע בלפיתת הטראומה. "עליו לשמור על מגע תמידי עם ההנאה שלו עצמו מהחיים ומעבודתו כמטפל, תוך מתן רשות לעצמו להשתמש בהומור, בדמיון ובמשחק ושעשוע, מבלי לחוש על כך בושה או אשמה".
בולאס, שמכיר גם הוא בחשיבות ההנאה בטיפול, מספר על מטופל שהתקיף אותו בפנטזיות הזויות אך משעשעות על הקשר שלהם ועורר בו צחוק. "כאשר 'התעלל' בי בפנטזיה, כשהוא שם אותי ללעג, מה שגרם לי הנאה, הוא מצא הנאה בתוקפנות... דרך נכונותי לשמש אובייקט, נכונות שהובעה, מבחינות אחדות, באמצעות עליצות קלילה... היה המטופל מסוגל להמציא אותי מחדש במפגשים" (עמ' 101). הדגש של בולאס הוא כמובן על השימוש שעושה המטופל במטפל, ולא להפך. כך ראוי שיהיה כמובן. אך לדעתי חשש-יתר מפני ניצול של המטופל לצרכינו, מפני הפיכתו למרצה או פיתויו להוות מיכל עבורנו, עלולה לפגוע ביכולת שלנו לספונטניות ומשחקיות בחדר הטיפול.
***
מטופלים שמחים לשמוע אותנו צוחקים מבדיחה טובה, מתרגשים להבין שלמדנו מהם משהו (על הטיפול או על החיים), אוהבים להרגיש שיש להם מה לתת ולא רק מה לקבל. אין לדעתי שום טעם לשחזר לאורך זמן יחסים עם הורה מזוכיסטי המקריב את עצמו על מזבח הטיפול. מטופלינו רוצים להרגיש אותנו חיוניים, להאמין שיש אפשרות לחיות חיים מספקים, זקוקים לנו כמודל ליכולת לאזן בין עצב לשמחה, בין כובד לקלילות, בין עשייה והוויה.
על אף הניסיון של הספרות המקצועית לצמצם את הבחירה בעיסוק הטיפולי לסט קבוע של תסריטים קבועים מראש (לרוב כאלו המערבים ילדות הורית), הרושם שלי הוא שישנה מידה רבה של וריאציה במניעים לבחירה במקצוע ובסיפוקים השונים המתגלמים בו. עבורי, למשל, האפשרות לחיות באופן עקיף "חיים של אחרים" (כשם הסרט הגרמני המוצלח מ-2006**), לחיות במקביל קווי עלילה שונים, יותר חיים ממה שיכול בן-תמותה לחוות במהלך שנותיו הקצרות, הפכה במהלך הזמן מקור משמעותי להנאה ולהנעה.
***
נכון, המקצוע הטיפולי, בוודאי במסלול שאני בחרתי בו (פסיכולוגיה קלינית), הוא דורשני, מורכב, מערער לפרקים. אבל הוא גם מאפשר לי להיות במגע מתמיד, יום אחרי יום, שעה אחר שעה, עם עצמי ועם הזולת באופן עמוק ביותר. ולמרות שיש לעיתים תקופות קשות ורגעים של עייפות ושעות של תשישות החמלה, מעולם לא התייחסתי אל מה שאני עושה כ"עבודה". למעשה, אחרי לא מעט שנים במקצוע, אני עדיין מעט מופתע כשאני מקבל תשלום על משהו שרוב הזמן מסב לי עונג אינטלקטואלי ורגשי, על הזכות להכיר וללמוד ולאהוב.
העובדה שכמה וכמה ממטופליי מפתחים במהלך הטיפול שאיפה, שלעיתים גם זוכה למימוש, לעסוק במקצוע טיפולי בעצמם, מעידה לדעתי, בין היתר, על כך שהם מזהים את ההנאה שאני עצמי חווה בתהליך הטיפולי ואת המשמעות שאני שואב מהמקצוע. וכן, אני מודה שעל הדרך הם גם מזכים אותי בסיפוק נוסף**.
***************************
- ב-18.5.17 זכיתי לקחת חלק ביום העיון המצוין "החיים שלא נחיו", שעסק בתחושת ההחמצה. ניתן לצפות בהרצאה שלי ובהרצאות של יתר המרצים הנפלאים כאן: http://www.israpsych.org/books/?cat=81
-ב-5.7.17 אשתתף ביום העיון "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי - מתאוריה ליישום" שיתקיים בתל-אביב. פרטים והרשמה כאן: https://socialwork.tau....s-gvarim2017
- ב-16.7.17 אשתתף ביום העיון "חשיפה, מציצנות, אינטימיות ונרקיסיזם בפסיכואנליזה ובאמנות" שיתקיים בחיפה. פרטים והרשמה כאן:
* ניתן לקרוא את המאמר כאן: goo.gl/byY1oB
** אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותי לקטר בפוסטים הבאים ו/או בכלל.
לקריאה נוספת –
ארון, ל., המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל-אביב: עם עובד, 2013
בולאס, כ., דחף היעוד. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015
נוה-פרישוף, ר., הנאה בטיפול בניצולי שואה ובני הדור השני. שיחות, כ' (3), 265-272, 2006
Maroda, K., Legitimate Gratification of the Analyst's Needs. Contemporary Psychoanalysis, 41:3, 371-387, 2013
Shulman, M., “Unavoidable Satisfactions”: The Analyst’s Pleasure. J Am Psychoanal Assoc., 64:4, 697-727, 2016
Heisterkamp, G., Is psychoanalysis a cheerless (Freud-less) profession? Toward a psychoanalysis of joy. Psychoanal Q., 704:839-70, 2001
