הרהורים על טיפול ראוי בזמננו

ד"ר ניצה ירום | 31/8/2016 | הרשמו כמנויים

הרהורים על טיפול ראוי בזמננו

לא כתבתי זמן רב, הייתי עסוקה בהופעת ספרי האחרון "מצפן להורות ראויה", מצאתי את עצמי דנה ומשוחחת עם הרבה אנשי מקצוע ואנשים בציבור. הופתעתי מהשמרנות והקלישאות השכיחות בין אנשי מקצוע, שלטעמי צריכים להיות מעודכנים לשינויים בחברה ופתוחים למצוקות המופיעות בהווה.

את הרהורי אני מעלה כאן.

הייתי בת 11 כשאביה של חברתי, שהיה רופא-נוירולוג, אמר בנוכחותי שכשהיא תגדל - היא תהיה פסיכולוגית קלינית. עבורי זה היה רגע מכונן – כאילו השמיים נפתחו ובישרו לי שיש מסלול לסבל האישי, ואמרתי בלבי:" זה מה שאני אהיה". הרגע המכונן הזה היה מזמן, לפני הרבה מאד שנים, אבל האמון שלי במסלול המקל על סבלו האישי של אדם – עדיין לו פג. אלא שלעיתים קרובות מתגנב לו הספק – האם אנחנו עושים את הדברים הנכונים בעסק הזה? האם אנו פוגשים את האדם הסובל במקום שבו הוא נמצא? ואולי אנחנו מבקשים שיעמוד מתחת לפנס שלנו, ואז, בתנאים שלמדנו ונכתיב – אולי נעזור לו.

מכיוון שהזמנים השתנו ומשתנים, אנשים מחפשים קשר ולא יודעים איך בדיוק מתחברים, מבוגרים נזנחים, דרישות העבודה וההורות תובעניות, המקושרות היא אין-סופית, והשיווק הפרסומי מתמיד וחודרני - אדם עומד בתווך ומנסה להיאחז בחיים באמצעות קלישאות עבר, העמדת פנים והיענות לטרנדים. בעולם הזה, האנשים שבכל זאת מרגישים את המצוקה שלהם ופונים לעזרה - מעוררים בי כבוד רב. כמו האני הילדותי שלי, שאותו אני תמיד זוכרת – הם מקווים שיש משהו להיעזר בו. לא תמיד יש אצל הפונים לטיפול ידיעה למה בדיוק הם זקוקים, יש מצוקה ותקווה.

ישנם כיום כאלה שנרתעים מטיפול – כהודאה שמשהו לא בסדר אצלם, יש כאלה שנכוו מטיפול ולא ישובו אליו, יש כאלה שמהללים את המטפל שהיה להם, אבל משהו כנראה התפספס שם, ויש שנעזרים. בעצמי נתקלתי במהלך השנים במטפלים ידועים, שטיפלו בי, אבל (אני יכולה לומר ממרום גילי) – לא ממש ראו אותי. כנראה שניתן לפתח חזות מקצועית, בלי התבוננות פנימית ובניווט על-פי נוסחאות.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

מקצוע טיפולי הוא מתעתע: רוצים לעזור לאחר, אבל לא בטוח שממש רואים אותו. אולי העוזר שקוע בענייניים הלא ממש פתורים שלו, כשלמד לעטות עליהם מעטה מקצועי ותיאורטי; אולי אף פעם לא ממש נדע בענייני הנפש הלא מתמטיים – מהו סכום העזרה שעזרנו, ונתייסר. אבל הפונה העכשווי מאותת לנו – אין לו נצח לעבד את ילדותו, חייו העכשוויים מכריעים אותו. הוא זקוק ליד שתעזור לו להבין את הסבך שהוא חי אותו. לפעמים צל העבר הוא הסבך, אבל תמיד יש נסיבות עכשוויות שדורשות התרה והבנה.

בינתיים נראה שהמטפל הקשוב והמתעניין, זה המציע לווי וחשיבה בדרך, המציע דאגה ואכפתיות – הוא הרלוונטי למטופלי ההווה. הוא מסוגל להבחין בינו ובין המטופל כאנשים בדיאלוג המחפשים יחד משמעות ודרך לאחד; הוא מסוגל לפנות מקום בקרבו להקשבה שממנה ניתן לדלות את הקולות הפנימיים שלו; הוא שואל ומתעניין – זו הדרך להכיר את עולמו של האחר, וגם להרגיש את מה שמתעורר בשניים. ויש מציאות חיצונית להתיר ולייצג.

אלה הרהורים נקודתיים, שעברתי אתם בדק בית לא קל וממושך, על עניין היקר לליבי ועדיין נראה לי כמשאב האנושי האולטימטיבי – הטיפול. הוא המנוף כשהסבל, הניתוק והבלבול גואים. כמטפלים רלוונטיים - צריך להרגיש אחריות ולבטוח בעצמנו ובמטופל. לא מובטח לנו נצח.