פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

על גבולותיו של הטיפול הפסיכולוגי (בקולנע)

פרופ. עמיה ליבליך | 29/12/2010 | הרשמו כמנויים

ראיתי את סרטו החדש של מייק לי "עוד שנה" השבוע, וקראתי כמה מהביקורות שנכתבו עליו. בשבילי הוא היה יצירה על גבולותיו או מגבלותיו של הטיפול הפסיכולוגי, ולאור קריאה זו אני מציעה להבין את הסרט.
נתחיל מהמשפט האלמותי של טולסטוי הפותח את הרומן "אנה קרנינה" – "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". זוהי, באופן מסוים, תמצית העלילה של סרט נפלא זה, המתרחש בלונדון בתקופתנו.
במרכז העלילה משפחה אחת מאושרת: זוג בוגר מושלם, תום וג'רי (להבדיל מדמויות הסרטים המצויירים של החתול והעכבר המתקוטטים תמיד) ובנם היחיד, נעים ההליכות, המביא הביתה את בת זוגו הצעירה, נעימה ונורמלית כמוהו. איש מהם אינו יוצא דופן בהצלחתו בחיי העבודה, אך כמשפחה יש ביניהם הרמוניה מופלאה, זרימה של פעילות מבורכת בין ימי החול לסוף השבוע, ומתן מרחב לכל אחד מבני המשפחה להתפתח ולחיות את חייו. תום וג'רי, ששניהם עברו כבר את גיל 60 כמדומני, אוהבים זה את זו במתינות, מבינים זה את זו בלא מילים, ומקיימים חיי מין מספקים ורכים. מה שמסמל את המשפחה המאושרת, הוא המטבח הפתוח שבו מבשל ג'רי בסינור ארוך, וגינת הירקות בפאתי העיר, בה הם מגדלים עגבניות ויתר מיני ירקות בהצלחה מרובה. שם הם יושבים בצריף קטן, בזמן הגשם, שותים תה מהביל ומתבוננים בסיפוק במעשי ידיהם ובעולם האקולוגי הזעיר שיצרו סביבם. עבודת הגינה העונתית מספקת את ממד הזמן לסרט – השנה ועונותיה מנקודת מבטו של החקלאי הזעיר. בסך הכל זוהי תמונה של בריאות, יצירה ושמחת חיים – בלי כל זיוף, וללא שום סממן של עושר, אופנה, או המראה החיצוני והנוצץ של כוכבים צעירים. כזוג יכולים תום וג'רי להדגים יפה אף את האימרה המפורסמת של פרויד כי נורמליות פירושה היכולת לעבוד ולאהוב. את השאלה בזכות מה -נדחה עוד מעט.
ולענייננו - ג'רי היא פסיכותירפיסטית במרפאה ציבורית באחת משכונות לונדון. בפתיחת הסרט היא מקבלת פציינטית, שהופנתה על ידי רופאת המשפחה של המרפאה. הפציינטית מדוכאת עד עפר, אך מבקשת רק כדורי שינה שיאפשרו לה לנוח מעט בלילות. היא משדרת בגופה ובמבע פניה כאב קיומי עמוק, אבל איננה מוכנה להסביר את מצוקתה במילים, לא לרופאה ואף לא לפסיכותירפיסטית. כדורי השינה שניתנו לה לשבוע בלבד, לא יהוו פתרון למכאוביה. האם יוצע לה בהמשך הדרך פרוזאק? הטיפול בשיחות, כפי שנקרא לזה בשפת העם נתקל בעיקשותה הכבדה, ונראה חסר סיכוי לחלוטין.
תום, בעלה הותיק של ג'רי, הוא גיאולוג הבודק את עמידות הקרקע במקומות שבניינים חדשים מתוכננים לקום. עמידות הקרקע היא הסמל לעמידות המשפחה או היחיד; קיימת או בלתי קיימת, ניתן לאבחן אך לא ניתן לשנות. ואכן, עמידות נפשית היא בדיוק נושא הסרט הזה, לדעתי. לעמידותו של תום כאיש משפחה מתווספים חוש הומור בריא וסובלנות אישית אינסופית. יחד עם ג'רי הם מהויים איפוא את הזוג המושלם, אידיאליזציה של המשפחה המאושרת שאין בה כל צל. האם הם בני אדם או מלאכי שמים?
איפיון זה של הבריא מתבלט על רקע הידידים המבקרים אותם בביתם הנאה, שכמו אותה פציינטית שבפתיחת הסרט, כולם עד אחרון אומללים ביותר. בין אלה מככבת מרי, מזכירת הקליניקה, שהיא אשה גרושה ובודדה מאוד, מעורערת, מבולבלת ונוטה לאלכוהוליזם. מרי משתמשת בביתם של תום וג'רי כמקלט לסופי שבוע של בדידות, היא מקנאה בזוגיות שלהם ומנסה לינוק מעט מאושרם בשבילה, בעוד שדווקא ההשוואה עם חייהם כל כך מדגישה את ההעדר שבחייה. מרי נתונה במרדף אכזרי אחרי האושר (כמו בסרטים המצויירים המראים לעיתים קרובות את תום וג'רי דווקא במרדף שסופו התרסקות). האם קניית מכונית אדומה קטנה תביא לה את האושר הנכסף, או שמא אשליית ההתאהבות בבנם הצעיר של תום וג'רי? בארבע האפיזודות השונות, לפי עונות השנה, מגיעה מרי שוב ושוב לסיום אומלל של תכניות האושר שלה, הנפתחות בתרועה של תקוה גדולה, ומסתיימות בשברון לב. ודווקא את מי שרוצה בה כאשה, היא דוחה לגמרי, כמסורתו הנכבדה של וודי אלן – לעולם לא נהיה מעוניינים בחברות במועדון שאליו מקבלים אותנו...
מלבד מרי מופיעים עוד אומללים אחדים – כולם חסרי זוגיות: קן, חבר של תום מימי לימודיו, אלכוהוליסט ואכלן אובססיבי, ורוני, אחיו המתבודד של תום, אלמן טרי, שתקן סגור כאגוז, הבורח לביתם של תום וג'רי מבנו האלים.
מצד אחד זוהי תמונה פשטנית מאוד – האידיאליזציה של הנישואים הממושכים, ואומללותם של הבודדים, ושום דבר אינו קיימם בתווך ביניהם. אך לא כך חשתי כשצפיתי בסרט. דומני כי דווקא בסרט זה מציג מייק לי את הגדולה שבשאלות האנושות: מהו סוד האושר המתמשך, אושר אישי ואושר משפחתי? איך נבין את משפחתם המאושרת של תום וג'רי? האם ניתן להגיד עליה דבר מה באופן ספרותי או פסיכולוגי מעבר לעצם ציון העובדה שהם מאושרים מאוד?
לצד הניגוד בין המאושרים ואומללים, עומד גם הניגוד בין החיים האישיים והמקצועיים של ג'רי התירפיסטית. אם קיים סוד האושר והוא בידיה, מדוע אין ג'רי יכולה לחלק סוד זה שברשותה לזולת, במסגרת עבודתה המקצועית? ג'רי מופיעה במהלך הסרט כאשה בעלת איתנות, חוסן, אנרגיה חיובית, יופי פנימי, שלוה, השלמה עם מגבלות החיים והומור. כשהיא מחזיקה תינוק בזרועותיה, הוא שוכב רגוע לגמרי. אולם כמטפלת, אף היא רחוקה להיות כל-יכולה. אני חוששת כי האמירה הבנאלית שלה "צריך לקחת אחריות על המעשים שלנו" , לא תועיל לאומללים עימם היא נפגשת, בבית או בקליניקה. למרות שאין רואים בסרט את התפתחותו של הטיפול הפותח את הסרט, נראה לי שמייק לי מנבא כי ג'רי לא תצליח להקל על מצוקתה של הפונה אליה ולפתור את בעיותיה, משום שהיא מעוגנת בתנאי חיים משפחתיים, חברתיים וכלכליים שאין הפסיכולוג המטפל יכול לשנותם, או משום שאין אנו יודעים מספיק על נפש האדם וכנראה שלעולם לא נדע, לא יותר מטולסטוי, בכל אופן.
בהקשר זה חשבתי על מושגיו היפים של ידידי הפסיכולוג דן מקאדמס, המדבר על שתי תבניות סיפוריות בסיפורי חיים אוטוביוגרפיים: זו של הגאולה (redemption), מצליחה להפוך גם את הנתונים הקשים לאתגרים ולהזדמנויות לצמיחה, לעומת זו של הזיהום (contamination), אשר בה הופך גם הזהב לאפר, כלומר אירועים ונתונים חיוביים מתקלקלים שוב ושוב כשהם מופיעים בתבנית סיפורית זו. אם יש אמת בהבחנה גורפת שכזו, השאלה הגדולה היא כמובן מי לשבט ומי לחסד, מי יזכה ב'גאולה', ואצל מי יחול ה'זיהום'. לשאלה זו אין כמדומני תשובה מספקת.
כך אני עומדים, באמצעות מייק לי או דרך דן מקאדמס, על גבולות הפסיכולוגיה, או על הככות (מלשון למה-ככה) של החיים – יש מאושרים ויש אומללים, למה? כי ככה זה. בסיומו של הסרט, כשג'רי מחבקת את מרי בפעם המי-יודע-כמה ומנסה לנחם אותה בשברון הלב האחרון שלה, היא לוחשת לה "את צריכה לראות מישהו", כלומר להיכנס לפסיכותרפיה... אולם בהקשר זה, אמירה זו נשמעת כהצעת גבעול קש לטובע.
תיראו סרט מצוין זה ותשפטו בעצמכם.



עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בימים האחרונים אני נהנית הנאה גדולה מקריאת הרומן של ג'יין אוסטין Sense and Sensibility על האיי-פד שרכשתי לי...
במסגרת תפקידי החדש כנשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות,( www.asa.ac.il) אני מלקטת חומרים על קו התפר בין...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הדס וייס-פלדהדס וייס-פלד14/6/2011

חייבת להסכים.... הייתי רוצה להיות יותר אופטימיסטית אבל אני חייבת להסכים עם רוני...הסרט מעלה את השאלה אם יצורים אנושיים (ובכללם גם מטפלים) יכולים לעזור ליצורים אנושיים אחרים. כפי שהסרט מראה, הנורמאליים מקבלים חוסן מהחמלה שהם נותנים לחלשים (קצת כמו לקרוא ספר טוב של טולסטוי) ואילו החלשים מקבלים את החוסן שלהם מהיציבות של הנורמאלים. אבל הקשר מתערער כאשר חוסר הנורמאליות (אולי, "הזיהום") מתחיל לערער את חייהם השגרתיים של הנורמאלים . ואז...מה יותר פשוט (ופוטר מרגשות אשם) מלהציע טיפול פסיכולוגי, כזה שיעשה את העבודה במקומינו, כזה שיחזיר את הסוטים והמזהמים לשיגרה המיוחלת, ויעניק לכולנו קצת שלווה?

יגאל בן חייםיגאל בן חיים8/1/2011

אכן נשמע סרט מסקרן. נזכרתי באמירתו של מורי ז"ל קרל וויטיקאר שטיפל כמעט רק במשפחות שאמר כי ברצונו להשקיע רק ביחד (twosome),הלבד משעמם אותי הפטיר...,מנסיוני האישי וכן עבודה רבת שנים עם זוגות אין קסמים ותכופות העבודה אפילו למטפל היא די סזיפית ,חומקת ובאה חליפות ,בכל זאת כאשר הקשב הבין אישי מתחיל להתרחש בטיפול ובעיקר בבית היחדיו, היחד מאיר וזורח באור יקרות. יגאל בן חיים

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף31/12/2010

אמפתיה- עד סף דלתי. עמיה שלום,

כמוך, גם אני נהנתי מאד מהסרט, אך ראייתי היתה שונה.

בראייה שלי, דמותו של "הזוג המאושר" היתה שמורה, נטולת תשוקה ולא-מודע, כבוייה ומוגנת בגדרות של מעמד סוציואקונומי תקינים-פוליטית, שאותם לי שוב ושוב מנסה לבדוק, לתקוף ולפרק בסרטיו.

בנוגע למקצוענו, הפסיכותרפיה, שואל הסרט מהם גבולות האמפתיה וה"קבלה הבלתי מותנית" של המטפל(ת).

נכונותה של התרפיסטית ג'רי לקבל את החלכאים והנדכאים אל ביתה, אל "חלקת האלוהים" הקטנה שלה (הצנועה והגרנדיוזית כאחד) פורחת כל עוד הם נכונים לשמור על הגבולות התקינים של הסדר החברתי. הם הרעבים, הריקים, העילגים, המכירים בהכנעה בנחיתותם. כאשר פורצות ממרי התשוקה, הקינאה, התוקפנות, החמדנות, כל הרגשות האנושיים, הממודרים ממבצרם החמים והנעים של תום וג'רי, כאשר מרי מעזה לנסות לצאת מהמשבצת הצרה שיועדה לה, ולחצות את הגבולות השמורים, או אז היא מגורשת מגן העדן, ומורשה לשוב רק כאישה מזדקנת, מושפלת, כנועה, כשזנבה מקופל היטב בין רגליה.

בעיני זה איננו סרט העוסק באושר, אלא סרט העוסק בצביעות, כוחניות ומידור מעמדות ויצרים כתנאי לאושר נראה. הוא שם מראה קשה וחשובה מאד מאד לנו המטפלים, האמפתיים, הסובלניים והליברליים, עד סף ביתנו.