לר.מ.ת. - החיים נמשכים
פרופ. עמיה ליבליך | 3/11/2013 | הרשמו כמנויים
בעלה האהוב של חברה צעירה ממני מת לפתע. הוא עוד לא היה בן 50. אני חושבת על הפסיכולוגיה של אובדן ואבל, ולא מוצאת נחמה בה. אני חושבת על אמונה שיש טעם, על קבלת הדין, ולא מוצאת מנוח. אבל בבוקר הים כאילו כלום, כחול עד טורקיז, מנמנם לו בשקט. הכלב ואני משאירים עקבות של שש רגלים על החול הקריר, ועוד מעט תבוא הגאות, יבוא הרוח, וימחקו הכל. הבודהיסטים אומרים impermanence, ארעיות. אנחנו זמניים פה. תחושת הקביעות היא אשלייה.
אמש, כשהלכתי לנחם אבלים בבית ההומה קרובים וידידים כאובים, נכנס הבן הצעיר של חברתי, בן 10, לחדר בו ישבו המבוגרים, והודיע כי הוא יוצא למפגש תנועת הנוער שלו. אמו אמרה: "בסדר גמור", ויצא. הוא כל כך רוצה שהחיים יהיו כתמיד, שהשבוע האחרון וכל מה שקרה יימחקו ואינם. מכל הרגשות והסיפורים ששמעתי אותו ערב, זה היה הרגע שנחרת.
זמן קצר לפני שבעלי מת, אני זוכרת שיחה אחת בינינו. אמרתי בטרוניה: "שיהיה לי יום אחד לנוח, יום בלי דאגות!" בלי פיצוץ בבית או בעבודה, עם הילדים או עם ההורים, בלי שמרטפית מאחרת ועוזרת בית ששוב שברה קערה, בלי שפעת פתאום או ריצה מטורפת לשעור של 8:15 ופנצ'ר בגלגל, חנייה מסובכת ורפורט על השמשה.
הוא אמר, תוך ליטוף של שפמו: "יום אחד בלי דאגות יהיה לך בקבר. הרבה הרבה ימים. שם תנוחי בשלום על משכבך".
מאז כמעט לא התלוננתי.
וידיד אחר, ששמו מתאים לו -עודד, ניסה פעם להסביר קצת אחרת. "הבלגן בחיים, הוא אמר, ההפתעות והנפילות, זה בעצם המצב הנורמלי. מצב האנטרופיה, את מבינה? כשדברים מסתדרים, אנו צריכים להיות מופתעים מאוד. הנחמה היא שיש לפעמים גם הפתעות לטובה... ורק את נצמדת לרצון שהכל יהיה כמו אתמול", אמר, "בלי הפתעות בכלל".
ואחרי זה שקעתי בעבודה ולא חשבתי על החיים בכלל. והחיים נמשכו להם.
ואולי החיים נמשכים גם 'מעבר', נגיד בגן עדן?
כשבני הצעיר היה בן 7 ואיבד את אביו, המשיך לחפש אותו כל ערב כשחזרנו הביתה, אולי כבר חזר? ניסינו להסביר לו בכל מיני צורות מה שקרה. רוב חבריי היו אז פסיכולוגים, כמובן, גדוד שלם של עוזרים... חבר אחד הגיע והתיישב איתו על הריצפה בין קוביות הלגו והסביר כי אבא לא נראה יותר, אבל לא מת, הוא בדי.אן.איי שלו עצמו, בכל תא ותא. חבר אחר התחיל לקרוא לו בספרי מיתולוגיה, שיבין כי החיים צורות רבות להם. כלום לא עזר. הוא המשיך לחפש. עד שילדה בת גילו, בת השכנים, אמרה לו בוודאות גמורה תוך אכילת ענבים: "אמא שלי אמרה שאבא שלך עבר לגן עדן, ושהוא יכול לראות אותנו ושומר עליך משם". וזהו. הילד נרגע.
אז אומרים "החיים נמשכים", ואיך לא? ואומרים "תנוחמי".
אני אינני יודעת מה לומר וגם אינני זוכרת מה עזר לי אז.
ורק בבוקר מוקדם, הים שם, כחול עד טורקיז, כמו תמיד.
או חיבוק?
