עיבוי תלוי על הקיר
פרופ. עמיה ליבליך | 19/7/2013 | הרשמו כמנויים
היה לי הכבוד לבקר אמש במוזיאון תל אביב בתערוכה המקיפה של דגנית ברסט, זוכת פרס רפפורט לשנת 2012, יחד עם האמנית עצמה, שנתנה הסברים שקטים וצנועים לעבודותיה המרשימות. בעלי המקצוע העניקו לה פרסים חשובים, והעיתונות הכתירה אותה, בין היתר, כ"אחת האמניות הישראליות החשובות בימינו". אבל היא אישה בינונית בגובהה, ביישנית ומאופקת, בעלת קול מינורי, הנמוגה כמעט בחלל הגדול שעליו מוצגות יצירותיה במשך כ-30 שנה. הקשבתי להסבריה הנבונים, שהדבר הבולט בהם היה - צניעותה הגדולה. ברור שהיצירה מאוד הרשימה אותי, אחרת לא הייתי כותבת כאן. אבל דווקא השקט והצניעות היו הרשמים החזקים שנשאתי אתי מהמפגש, וזה בניגוד לפרי יצירתה: העוצמה (בכל העבודות), הזעקות (בחלקן) וגם ההומור שגיליתי בהן לעיתים.
אני רוצה להתחיל מציון העובדה כי מספר האמניות המצליחות בתחומי האמנות הפלסטית, הציור, הצילום, והוידיאו הוא מאוד גדול כיום, ומנקודת מבט פמיניסטית אני חשה הרבה גאווה בחברותי אלה. אני עדיין זוכרת את הסיפורים הרווחים על אמניות שלא ניתנה להן רשות דיבור עצמאית, ולעיתים פעלו תחת שמו של גבר, שניצל את כשרונן לטובתו. (חפשו למשל את הסיפור אודות קמיל קלודל, חניכתו של הפסל הידוע אוגוסט רודין...) יתר על כן, בספרות הפסיכולוגית של המאה התשע-עשרה נחשבו נשים, פשוט מאוד, לנטולות כישרונות יצירתיים בתחום התרבות, ומה לנו כי נלין, הרי יצירתנו באה בקלות דרך הלידה. לכן אני היום גאה, במאה ה-21 המצטיינת בנוכחות נשית בכל תחומי היצירה, על השגיהן העצומים של הנשים באמנות ובמדע. זו הייתה גם אמש התחושה שעלתה בי במוזיאון.
בתערוכה של דגנית ברסט ישנן סדרות של ציורים, צילומים, ושילוב של ציור וצילום, גם עבודת וידיאו אחת כמדומני, וכולן נמצאות במרחב שבין המופשט והפיגורטיבי. מופשט, בהחלט, אבל כמעט תמיד אפשר למצוא בתוך המסגרת איזו דמות נסתרת, אם מפה או אדם, חידה מיסתורית, מחאה פוליטית, או שיטה מתימטית האוחזת את חלקי היצירה יחד.
מכל עבודותיה של דגנית - ובאמת כדאי לנסוע לשם ולראות - אני רוצה להתעכב על שתי סדרות. הראשונה נקראת "חלומות". במוזיאון מוצגות עתה שלוש תמונות גדולות שכאלה, שהן תוצאה של עבודת צילום מורכבת המשתמשת בצירוף של כמה נגטיבים של צילום, המונחים זה על גבי זה ויוצרים יחד תבניות מוזרות שבאמת נראות כמו חלומות. דגנית מספרת כי התחילה לעבוד בטכניקה זו עוד לפני שלמדה את תורת החלומות של פרויד ואת המונח עיבוי (קונדנסציה), שתאר כאחד ממנגנוני היצירה של חלום. היא סיפרה כי פרויד עצמו, שכתב את סיפרו בסוף המאה ה-19 כידוע, השתמש במטפורה של צילום רב שכבתי להסביר את העיבוי. כזכור, הרעיון הפרוידיאני הוא שבחלום יש לעיתים מילה או תמונה שמסמלת יותר מאידיאה אחת, כאילו קיימים מספר שבילי אסוציאציה הנפגשים בצומת דרכים משותף. על ידי העלאת הסמל היחיד הזה, מצילה הנפש מידי המודחק מספר רעיונות, ולא רק אחד. במילים אחרות - כל ייצוג שבחלום הינו מורכב, בלשוננו היום - ישנה בו רב קוליות, מה שהופך את פרשנות החלום לתהליך דינאמי ובלתי נדלה. בשיחתנו אמרתי לדגנית כי כזכור לי ראה פרויד את התהליך כחיסכון באנרגיה של הנפש... על כך ענתה לי כי באמת זה חסכוני להשתמש בחמישה-שישה נגטיבים בצילום אחד, ולהפיק מכולם יחד יצירה אמנותית.
המיצג השני שנגע בי מאוד בתערוכה הוא סידרה של תמונות על פי שיר של תדיאוש רוז'ביץ', משורר פולני יליד 1921. השיר בתרגומם של דויד וינפלד ורפי רייכרט הוא זה: "הגיעה שעתי/ הזמן דוחק/ מה לקחת/ אל הגדה ההיא/ מאומה/ אז זה הכל/ אמא/ כן בני/ זה הכל/ אז זה רק זה/ רק זה/ אז אלה כל החיים/ כן כל החיים". בשיר הבן שואל את אמו מה לקחת מחייו לגדה השנייה של נהר הסטיקס, שעל פי המיתולוגיה היוונית הוא הגבול בין הארץ לשאול. מסע הנשמות מגדתו האחת לאחרת נתפש כמסע בין חיים למוות. האם עונה לו שאין מאומה לקחת, ואיננה מציעה לו כל נחמה, אלא אולי במלודיה האימהית החזרתית, המגיעה לשיאה במילים "כן בני".
לשיר אין כותרת, ויש בו 31 מילים, אותן מייצגת דגנית ברסט באמצעות 31 דימויים חזותיים על נייר. היא מספרת כי מצאה את השיר בעיתון "הארץ", גזרה אותו והלכה עימו. השיר לא נתן לה מנוח, וזוהי התוצאה. כל גיליון מכיל מילה אחת ועימו ייצוגים הנוגעים למהות החיים, המוות, האימהות והישראליות. דימויים קשים של חיילים הנושאים פצועים מופיעים כאן יחד עם גיליונות אחרים המייצגים משחקי ילדים וטקסטים על שירה קלאסית. מה שנפלא הוא שהייצוגים החזותיים אינם דוחקים הצידה את מילות השיר המרטיט הזה, שמקבלות מעמד חזק עוד יותר דרך העבודה האמנותית הגדולה. החוויה מתחלקת שווה בשווה: הצופה קורא כל מילה ומילה שבשיר ומתעכב עליה, יחד עם פענוח המסרים הויזואליים שיצרה האמנית. אולי זוהי חולשת המתבוננת - במקרה זו אני - שהמילים כל כך מחזקות את עוצמת החוויה האסטתית ומקנות לה משמעות נוספת. תיראו בעצמכם ותשפטו. כל מה שאגיד עוד במילים שלי יגרע מעוצמת החוויה.
