משהו על היסטוריה מסופרת של העם הטיבטי בגולה.
פרופ. עמיה ליבליך | 20/7/2011 | הרשמו כמנויים
נתחיל בעובדות: הממשלה הטיבטית הגולה בהנהגתו של הדלאי לאמה, מעודדת מפעלים שונים לשימור התרבות הטיבטית. תחת השלטון הסיני, המנסה לטשטש עד כמה שניתן את המורשת התרבותית הנפרדת של טיבט העתיקה, יש סכנה של כליה תרבותית-דתית, בנוסף לג'ינוסייד הפיזי, שעבר על העם הטיבטי במאה העשרים. משפחות טיבטיות רבות מתגוררות בצפון הודו, שפתחה את שעריה עבורם, רבות מהם באיזור דרמסללה, המוכר למטייל הישראלי היטב. חלקם גלו יחד מטיבט הכבושה עם הדלאי להמה בשנת 1959, ואחרים הגיעו במשך השנים בטפטוף איטי מסין, או נולדו בהודו כגולים. בדרמסללה נמצאים משכנה של הממשלה הגולה, מוזיאון היסטורי קטן (שהוקם ביוזמתם ובעזרתם הגדולה של ידידי טיבט בישראל) וגם הספרייה המשכנת את כתבי הקודש ומוצגים רבים הנוגעים לתרבות זו. הדוגמא היהודית-ישראלית, של שימור הדת, התרבות וההיסטוריה גם בשנות הגלות המרובות, ומאז קום המדינה – המפעלים הרבים לתיעוד ושימור זכרון השואה, משמשים השראה למנהיגים הטיבטים, החפצים ללמוד מניסיוננו.
כך איתרע מזלי הטוב והוזמנתי לערוך בדרמסלה בחודש הבא קורס מזורז לבני טיבט באיסוף ותיעוד של מה שמכונה במקצועי "היסטוריה מסופרת". הכוונה היא לפגוש אנשים שזוכרים את החיים והבית בטיבט, או שעברו את מסעות הגלות והבריחה, אנשים ונשים שנושאים בזכרונם או ששמעו מהוריהם ומזקניהם את סיפורי התרבות שלהם, ויכולים לספר גם על חייהם מאז השבר הפוליטי והתרבותי שחוו. יחידים אלה ירואיינו ויתועדו על ידי בני עמם, ודבריהם ישומרו. במשך שבועיים אני מקווה להקנות את המיומנות הדרושה לפרויקט זה לקבוצה קטנה, שבחסות הספרייה והמוזיאון תשקוד על איסוף חומרים שבעל-פה אלה, לתועלת הדורות הבאים. מתוך הסיפורים האישיים הם ואני מקווים ללמוד בדרך אחרת, רעננה ופותחת, את הסיפור הקולקטיבי של העם הטיבטי בזמננו.
בתרבות המערבית מגלה הסטטיסטיקה של עבודות וספרים המתפרסמים, כי אנשים רבים יותר ויותר כותבים סיפורי חיים של עצמם או של בני משפחתם, בעיקר של הוריהם – כפי שעשיתי גם אני לפני כשנה. אנשים מעוניינים לשמר את העבר המשפחתי ולתעדו, בזמן שבאורח החיים העכשווי, אירועים של שיתוף בסיפורים בעל פה הולך ומתמעט. השינויים המהירים יוצרים צורך חברתי לשמר את מה שהולך ונעלם. לעיתים מפיצים בעלי הסמכות או גורמים עוינים סיפורים קיבוציים הנחשבים מסולפים על ידי הנוגעים בדבר, כפי שנעשה בסין אודות הטיבטים, או על ידי מכחישי השואה - ונוצר הצורך בתיקון המעוות. הנגישות של המחשב וטכנולוגית ההדפסה הזולה הפכו את הספר הפרטי לבר השגה. בחברה היהודית שעברה עקירות ואובדנים רבים כל כך במאה השנים האחרונות, נעשה התיעוד לעיתים קרובות כדרך להנצחה של עבר שאיננו. כך או כך, כפי שדגלו הפסיכולוגים ההתפתחותיים, המשימה של סיפור החיים והנחלתו, או של עשיית מאזן אישי, אופיינית כפי הנראה לרבים מאיתנו במחצית השנייה של החיים.
במקביל, גם היסטוריה מסופרת חוזרת לאופנה, זאת על פי כמות הפרסומים שיש בנושא זה, הנמצא בתפר בין פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, וכמובן – היסטוריה. עם הירידה באמונה בערכה המוחלט והאובייקטיבי של ההיסטוריה הפורמלית, עלתה קרנם של סיפורים אישיים של אנשים מהשורה, שדווקא בסובייקטיביות שלהם, יכולים לשפוך אור על מהלכים גלובאליים שבהם מתרכזת ההיסטוריה הכתובה - מלחמות, משברים ותנועות הגירה למשל. אתרי אינטרנט מרובים – למשל זה של מוזיאון השואה בוושינגטון - מלמדים בפירוט כיצד לנהל ראיון של היסטוריה מסופרת. כפסיכולוגית, אני מרגישה שאני מביאה לתחום, ומלמדת את תלמידי גם בארץ כמובן, מיומנויות של הקשבה מכבדת, סבלנית ואמפתית שאינה מתמקדת בעובדות עצמן. מבחינתי, סיפור החיים הוא הבנייה אישית, ולא כרונולוגיה של עובדות. המראיין אינו חוקר, שופט או מפרש, אלא יוצר אוירה המאפשרת סיפור משמעותי למספר. בראיון נרטיבי מסוג זה עוקב המראיין אחרי זרם הסיפור של המרואיין באופן בלתי מכוון עד כמה שאפשר, ומכיל גם סתירות ופערים בסיפור. בכל זאת אנו לומדים ממנו הרבה על משמעות החיים והשתלשלותם, ולא פחות על הזהות האישית והקיבוצית של המספרים.
למרות שזו תהיה נסיעתי הרביעית לאיזור זה, זהו כמובן פרוייקט מרגש ומשמעותי עבורי. ערכתי תכנית יפה על הכתב לקורס שאלמד, אך אודה שאני שואלת את עצמי האם גישתי רלבנטית לקבוצה שאנחה, ולתרבות אליה אנו מתכווננים? ברור לי כי המושג סיפור חיים אישי הוא שונה לגמרי בתרבות הנדונה. ידוע כי בתרבויות מסויימות הדוגלות בביטול האגו, יש גם רתיעה מהתבוננות בעולם הפנימי של הפרט כיחיד, והוא נתפס כמעט תמיד כבלתי נפרד מהמשפחה או הקהילה. איך זה ישפיע על מלאכת הסיפור שבה אני בקיאה מניסיוני במערב? ועוד - השפה הטיבטית שבה ייערכו בודאי הראיונות היא כמובן זרה עבורי. מה יאבד בתרגום? ומה יישאר?
אולם הניסיון מרתק. ולאחרונה שמעתי פתגם צהלי המתאים לכאן במיוחד "מה שלא קשה – לא שווה". נחיה ונראה. אני מבטיחה לעדכן את קוראי בבלוג בהתקדמותי.
