איך נחגוג?
פרופ. עמיה ליבליך | 7/10/2017 | הרשמו כמנויים
'החגים' ועד יותר מזה 'אחרי החגים' הם מונחים רווחים מאוד בינינו, פסק זמן בלוח השנה, המחזוריות של חג, חולין ושיגרה. פסיכולוגים מדברים בתקשורת על קשרי המשפחה או הבדידות כבעיות המתעוררות בעוצמה בימים אלה. מומחים לתזונה מציעים מה לאכול וממה להימנע. סוכני נסיעות מוכרים טיולים ונופשונים, אמנים מתכננים הופעות לגילאים שונים, ואנשי חינוך מציעים פעילויות חינוכיות להורים עם ילדיהם. וההורים – אלה פשוט פוכרים את ידיהם בייאוש: מה נעשה על הילדים בימי החופשה המרובים כל כך, וכמה כסף זה יעלה.
אינני שומרת מצוות בחיי בהווה, עובדה – את מרבית הפוסטים באתר זה אני כותבת בשבת בבוקר, כשאינני עובדת. אולם בימים אלה עולה החינוך היהודי-דתי שקיבלתי לתודעתי בכל עוצמתו. ברור לי כי במשפחות דתיות חלק מהבעיות שלמעלה אינן קיימות. אם מקיימים שתי ארוחות ערב חג בראש השנה, מבלים כמחצית היום בבית הכנסת ועוד מוסיפים 'תשליך' ליד הים, הרי לך תכנית מלאה לימי החג. וכנ"ל כמובן מי שצמה ביום הכיפורים והולכת להתפלל בכותל המערבי, למשל, כמוני. כשמתקרב סוכות בונים את הסוכה, ומקשטים אותה. ומזמינים אושפיזין. ועוד שמחת תורה לפנינו... איך נחגוג, עם מי נחגוג ומה נעשה כל יום הן שאלות שמקבלות מענה מהמסורת.
אני כמובן לא מקבלת את הטיעון הידוע על העגלה המלאה של הדתיים וזו הריקה של החילוניים, ואולי יש אפילו יתרון למשפחה שצריכה להחליט ולתכנן מה תעשה בעשרת ימי החופשה ולא לקבל נוסחאות מן המוכן, אבל בכל זאת, אי שם בתודעה רובצת האפשרות הקודמת – "מסורת, מסורת, מסורת" כמו ששר טוביה החולב במחזה.
אלא מה, את המסורת הזו אין אפשרות להפעיל ' מן המותן'. צריך ללמוד. אני מאוד מצטערת כשאני נתקלת בבורות. זה ממש כואב לי. השבוע התקשרה אלי תחקירנית מהטלוויזיה – (ואלה אמורות לדעת הרבה, לא?) לשוחח אתי על הסרט שהפקתי יחד עם יהודה יניב על בית השיטה ושמו, כשם התפילה החשובה של הימים הנוראים "ונתנה תוקף". הצעירה פתחה ואמרה: "ראיתי את הסרט ונתנה תוקף, אפשר לדבר אתך על זה רגע"? (כלומר נון בפתח, נון שנייה בקמץ, במובן היומיומי של give) בפעם הראשונה והשנייה בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת. כשקלטתי את המשמעות ותיקנתי את המילה "ונתנה" (נון בשבא, נון שנייה בסגול) עדיין לא הבינה מה מפריע לי והמשיכה "כן, כן אז..."
הסרט הדוקומנטרי ההוא, שהוקרן אינספור פעמים בכל מיני מקומות, עסק ביאיר רוזנבלום ובמנגינה שחיבר לתפילת ראש השנה ויום כיפור "ונתנה תוקף", מנגינה שהושמעה לראשונה בקיבוץ בית השיטה (בו התגורר רוזנבלום לזמן קצר בסוף ימיו), שאחד-עשר מבניו וחבריו נפלו במלחמת יום כיפור. תפילה מסורתית זו, שגם ליאונרד כהן הלחין אותה בנוסח משלו, עוסקת בתהייה מי ימות ומי יחיה בשנה הבאה, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי באש ומי במים וכולי וכולי. היא מלווה באגדה מזעזעת על קידוש השם של מחברה, רבי אמנון ממגנצה. (זה הופיע בהערת שוליים במחזור התפילה שלי כילדה והיה מפחיד ומזעזע אותי כל שנה מחדש). אז איך אנחנו מגדלים פה דורות שאינם יודעים אפילו לבטא נכון את כותרתה?
כדי שלא אשמע לגמרי מיושנת, אזכיר פה סיפור שהוא בדיחה ששמעתי מהסופר חיים באר, שבא פעם להרצות לבית ספר ממלכתי ואמר בקולו העמוק "לסבתא שלי היה מחזור", וכל הילדים התחילו לצחקק. כי הם חשבו על הוסת, המחזור החודשי, מאחר וסידור התפילה של החגים שנקרא 'מחזור' הוא מונח זר לגמרי עבורם...
אז אל תחזרו לי בתשובה, אבל אם כבר בחרנו לחיות במקום הקשה הזה, קצת מסורת לא תזיק.
