הקבצן ואני / אטיוד קולות
רות נצר | 28/6/2013 | הרשמו כמנויים
א .
בהתחלה אי שקט, כמו יד של קבצן, שאתה זורק לתוכה מטבע כדי להפטר ממנו, כדי לנקות עצמך ממשהו. אבל הוא ממשיך; ידו פשוטה. אתה משליך עוד מטבע, אבל האשמה אינה פוחתת. אתה משליך מלים לטקסט, מילה מטבע, מילה מטבע. זה לא עוזר. הקבצן, צחוק עילג על שפתיו, מושך אותך בקסם מר ובתובענות. אתה מטיל לידו מטבע והוא בולע אותה, אתה נותן לו עוד והוא בולע ובולע, כאילו שזמן רב לא אכל, אתה מחויב לתת לו עוד, בלי יכלת לחדול, מחויב לו לתמיד. אבל למה? מבוהל אתה נרתע ומסתלק משם כדי לכתוב את התסריט מחדש.
ב .
אי שקט נוכח יד מושטת, שאתה מתעלם ממנה במבט אל קצה נעליך, אבל היד נשארת מושטת. אתה מפחד להביט בו; אם תביט תראה פנים מכורכמות.
אי אמון כלפיו הופך לוודאות שלפניך עוני מדומה, שמבקש לנצל את רחמנותך. כעס על נצלנותו הופך לשנאה. כפל כפליים אתה עוין אותו, משום שגרם לך לחוש שנאה כלפי זר בלתי מוכר, וכלפי עצמך, שממציא עוני מדומה, כדי שלא לתת משלך. מרוב כעס על תרוצי האליבי שלך שלא לתת לו, אתה מטיל מטבע לקופסה שבידו, והאשמה כמו תובעת פתאום את כולך, דווקא עכשיו משהו מושך אותך להישפך כולך לקופסה המקשקשת שבידו, אתה נשפך לתוך הקופסה, יודע שתישאר שם לתמיד.
ג.
נקישה בדלת. אתה מציץ ורואה אותו. אתה סוגר את הדלת. עכשיו הנקישות בחלון. בחלונות. קבצנים רבים באים. אתה מבוהל. הם יפרצו? כמו להקת ברחשים, עם שיניים שחורות מעוקמות. הזדוניים האלה! - אתה רוצה לקרוא לעזרה. מנסה לטלפן. הקו מנותק. מצור עליך. מה הם רוצים ממך? אי אפשר לנהל איתם משא ומתן. אולי בשפת ידיים? הלא אינם מדברים. ברור לך שאם תפתח את הדלת יבזזו את ביתך. לכן אי אפשר אפילו לזרוק עצם לכלבים. אתה פורש כנפיים ועף משם החוצה.
ד.
אבל איך מרגיעים את המהומה הזאת? אתה מחליט לתת צדקה בסתר, אולי מתנות לחג ושלא ידעו ממי, שתהיה הנתינה הכי נכונה שאין בה תגמול תודה מהזולת. אתה שמח על טוב לבך וגאה בצניעותך. לא, זה לא שווה. ברור שלא העני לנגד עיניך אלא גאוותך ורצון להרגיש טוב עם עצמך. רצון לכפר על אשמה ואי אמון שאתה טוב. כתפיך שחות. אתה מבזה עצמך על גבהות הלב על חשבון העני. בסופו של דבר אתה מחליט לא לתת כדי שלא לנפח את עצמך. כך או כך, אתה נשאר אשם.
ה.
זה לא עוזר. שוב הוא בא. עומד ליד דלתך.
שוב אי שקט. אתה ניטרד אימה מפניו, אף על פי שאפילו אינו מקיש בדלת, אלא עומד דומם.
הוא מתיישב ליד דלתך. ממתין. ממשיך להמתין.
למה?
והשתיקה הזאת.
אבל אז אתה מבחין שהוא נדמה כמי שאבדה דרכו.
אתה פותח דלת בזהירות. הוא שותק.
אתה שואל אם ירצה כוס מים. הוא מניד בראשו.
אתה נותן לו כוס מים. הוא שותה.
הוא ממשיך לשבת. שותק.
בלב נכמר אתה מזמין אותו פנימה לאכול.
הוא אוכל בדממה. על שלחנך. לאט.
השתיקה שלו מכה בך.
הוא לא מבקש כלום. האשמה גואה.
להרף רגע אתה רוצה להניח יד על כתפו, לחבק אותו.
ויודע שלעולם לא תעשה כן.
