מן המרכז הצידה - ביקור בתערוכה
פרופ. עמיה ליבליך | 15/6/2013 | הרשמו כמנויים
הדברים שכתבתי כאן לפני כמה שבועות ונגעו ליכולתנו לאבחן הפרעות נפשיות באמצעות מגדיר אובייקטיבי הביאו לי שיא במספר הקוראים וגם עוררו תגובות רבות. גם אלה שהתנגדו למסקנתי, היו משכנעים מאוד. אני לא טיפוס מתווכח. כאשר אני בדו שיח, לעיתים קרובות אני נוטה להאמין ולהשתכנע מדברי זולתי. כמו הרבי הידוע, נוטה לסכם "גם אתה וגם אתה וגם החמור - כולכם צודקים". תמיד הייתי מפסיקה את הויכוחים שנקלעתי אליהם בלי לשכנע את המתנגדים, ואומרת: "טוב, שיהיה. אתה תחשוב מה שאתה רוצה ואני אחשוב מה שאני רוצה". האם זוהי כניעה לאחר? או שמא יצירת מרחב פתוח לדעות שונות? אינני יודעת, אבל החוויה שלי במצבים כאלה, בעיקר בויכוחים פוליטיים, היא שאני בוחרת לצאת מהמערכה. אני אומרת, או לפחות משדרת את המסר: "אמנם לא תשנה את דעתי בטענותיך, ואני דבקה בעמדתי - אבל לא איכפת לי שאתה תמשיך להאמין במה שאתה מאמין. העיקר שנסיים את הויכוח". כן, מצב ויכוח הוא בחוויה שלי בלתי נעים.
בכל אופן, תודה לכל הקוראים והמגיבים, והיום אני רוצה לפרוש לי הצידה, לכתוב בעניינים לגמרי אחרים. מה הכי רחוק מסוגיית ה-DSM מאשר ללכת בבוקר שבת לשיח גלריה בגלריית חזי כהן בדרום תל אביב, ולשמוע אמן אור, צלם בעיקר, המסביר את עבודתו. זהו שוב האמן יאן טיכי, שכבר כתבתי עליו פעם, אבל הוא אמן כזה שיודע להסביר במילים את מעשיו ובכך - ואף על פי שאני ממש לא בקיאה באמנות עכשווית - תורם להנאתי ולהבנתי.
נתחיל מהסביבה, שזוהי הקדמה חשובה ליצירות אמנות שכאלה: רחוב דרום תל אביבי חסר חן. בשבת בבוקר הוא ריק, ויש בו מקומות חנייה בשפע לחובבי האמנות שבינינו. בתים מוזנחים, סורגים שונים ומשונים מאוכלי חלודה, המראה התל אביבי המוכר של מרפסות שכל אחת "נסגרה" בשיטה פרטיזנית משלה. היום משתייך הרחוב לשכונות הדרום המלאות עובדים זרים, בעיקר שחורי עור, אלא שאיש מהם איננו נראה בלהט השמש ביום שהוא אולי גם עבורם יום מנוחה. מול הגלריה מגרש חנייה, ובצידו גן כלבים גדור. שני כלבים מגודלים משחקים כחום היום בחול הלוהט, כשבעליהם, איש ואישה צעירים, נחים בצל העץ הבודד על הספסל. בלי להתקרב אני יודעת את ריחו של האבק הספוג הפרשות כלבים בשמש, ומפנה ראשי לצד שני. שלט של משרד חקירות 'אומגה' על דלת סמוכה לגלריה. משום מה אינני בטוחה שאין זו פשוט בדיחה, כיסוי בלשי. אנחנו, מבקרי הגלריות, התל אביבים היפים, בעיקר היפות, אנשים לא צעירים, בעלי מכוניות לא זולות, משנים בנוכחותנו את המאזן הרגיל שברחוב.
בכניסה לגלריה - מסכי בד שחורים מאריג עבה, שקשה לראות מאיזה כיוון הם נפתחים. אני דוחפת ומושכת עד שאני מוצאת את הפתח, רק כדי לפגוש בעוד מסך, שחור כמותו, והנה אני בפנים, בחלל חשוך, ריק וגדול, מופרד לגמרי מסביבתו. ה"שיח" כבר החל. להפתעתי יש כ-30 איש מלבדי, שעומדים סביב האמן, גבר צעיר למדי, גבוה וקרח, במכנסי ג'ינס וחולצת טי-שירט מודפסת, יאן כמובן, שאינו מסתייג ממתן הסבר פשוט לעבודתו. התצוגה שבקומת הקרקע היא משחק אורות. תוך התבוננות בקירות החלל ובעמודים הלבנים שבתוכו, אנו רואים את מסע האור הבהיר, מלבנים וריבועים בגדלים שונים הזוחלים על הקירות, גדלים וקטנים לרוחב ולגובה. כשהם במלוא אורם, אפשר גם לראות מי הנאספים בבוקר שבת זה בגלריה. ובינתיים יאן מסביר ואומר כי האור הזוחל הזה מגלם את תנועת הזמן במרחב. הוא אומר שכמו בעבודות קודמות שלו, הוא חוקר את ההצטלבות של המאונך עם המאוזן, את מבני המשבצות הסדורים הרווחים כל כך בתרבות המערב. ועוד מילים יפות וחכמות (באמת, לא בציניות). התבוננותי באור הזז גורמת לי להיות מודעת לנשימה, נשיפה, שאיפה, עוד נשיפה. כלומר זה כמו מדיטציה, אני אומרת לעצמי. ואז כמובן כבר אינני שומעת בדיוק את ההסבר, אינני ממש שם. אבל זה האפקט שהושג, קרה משהו.
בעקבות האמן כולנו עולים לקומה השנייה. גם כאן, האור הוא הגיבור הראשי. על קיר אחד, מספר צילומים של חפצים ומקומות שהאור מאיר בצורה מיוחדת, או אולי איננה מיוחדת - אלא רק דרך עיניו ומצלמתו של יאן הרגיל נעשה כל כך מיוחד. על הקירות הנותרים, בעיני פסגת החוויה, שבעה מסכי וידיאו, כמו מסכי טלויזיה גדולים, תלויים בגובה אחיד על הקירות. בכל אחד מהם תמונה המשתנה באיטיות. ביניהם כאלה שמחזור ההשתנות אורך שעה שלמה, ואחרים - שאורכם עשר דקות. וחוזר חלילה. כמו היום והלילה, עונות השנה, מחזור החיים. מחזורים קצרים או ארוכים. אחד המסכים מראה קהל ענק יושב על ספסלים תחת כיפת השמים, אולי במשחק כדורגל, אולי בזמן התכנסות דתית או קונצרט עממי. לכאורה כולם ישובים אך בכל רגע זז מישהו, קם, יוצא, מסתובב, מישהו אחר חוזר ונכנס למקומו, תנועה קוסמית בלתי פוסקת, כמו של גלי הים. על הקיר שמולו, יאן מסביר צילום של פינת רחובות שקטה, ילדים משחקים בכדור, זקנה עוברת לאט - "זוהי פינת הרחובות שבה קרו הכי הרבה מקרי רצח בשנים האחרונות בשיקגו", מסביר יאן. "הסתכלו בילדים האלה שמשחקים בכדור על הכביש - 30% מקרבנות הרצח המקרי של עוברי אורח הם ילדים"... והשקט הזה! דיאלוג בין שלווה וזוועה. לבסוף מסך המראה חוף ומי אגם, ועל המרחב השטוח צלליות של בנינים רבי קומות, אלה משתנות עם התאורה, כלומר עם השמש, המשנה את מקומה בשמיים וזוחלת מערבה לשקיעתה. זה דיאלוג אחר, אור וצל, בניין וסביבה, וגם הדיאלוג הטבעי עם מה שיצר יאן עבורנו בקומה הראשונה. יאן מסביר בצורה רהוטה כי כל אחת מהסצינות האיטיות הללו "משוחחת" עם אלבום תמונות ידוע שפורסם בשלהי המאה העשרים על שיקאגו, העיר בה הוא מתגורר, יוצר ומלמד.
בדרכי החוצה אני שוב מבחינה בניתוק המוזר בין תוכן הגלריה והעולם השוכן חוצה לה. ואולי לא? אולי גם זה דיאלוג. ואולי אפשר ללמוד להסתכל באור, ללמוד את השתנותו, לחקור את הארכיטקטורה של הקו המאונך והמאוזן ברחובותינו? כמו להפוך את ה'רקע' ל'דמות', אני אומרת לעצמי בשפת גשטאלט פסיכולוגית מוכרת לי יותר. האמנם אין לנו ברירה אלא להפוך הכל למילים?
והעיקר - מאוד נהניתי!
