תודעה קבוצתית - יש חיה כזו?
פרופ. עמיה ליבליך | 1/3/2014 | הרשמו כמנויים
אני רואה בקבוצות הנפגשות באופן קבוע תהליכים שמעמידים במבחן את הנחותינו הנאורות, המדעיות והרציונאליות. לא, לא התפתיתי לאמונות טפלות או לרוחניות זולה, אבל להלן אחת הדוגמאות שהשאירה אותי נדהמת לפני יומיים.
התחלת הסיפור - בספר. בחיפושי אחר ספרות טובה לקרוא על האיי-פד שלי, בזמן נסיעותי ברכבת, גיליתי רשימה של מיטב הספרים שיצאו לאור בבריטניה, וממנה שלפתי שמו של סופר שמעולם לא שמעתי עליו - סבסטיאן פולקס, והזמנתי את ספרו ששמו באנגלית "Birdsong", וכותרת המשנה שלו "סיפור על מלחמה ואהבה", בגלל שם הספר ששבה את ליבי, אולי משום שהזכיר לי את הספר "חוץ מציפורים" שכתבתי על שבויי המלחמה שלנו במצרים. וכך, גיליתי סיפור כובש, שמספק לי הסחת דעת איכותית ומצויינת בזמן הנסיעה ברכבת ישראל מיפו לנתניה ובחזרה. (עד כמה שחקרתי, לא תורגם כנראה לעברית אף ספר משלו, החיפוש תחת פולקס שולח אותי מיד לפולקסוואגן... וכן מסתבר לי בחיפושי שהספר 'שירת הציפור' הוא אחד מטרילוגיה, ודווקא האמצעי, כך שאוכל להמשיך ולקרוא את האחרים, להנאות האיי-פד אין גבול!)
תבנית הסיפור מוכרת: סטפן, בחור צעיר בעל עבר קשה, מתאהב באשת הבוס המבוגרת ממנו, וזו מחזירה לו אהבה ומסכימה לברוח איתו מבית בעלה. אולם, לאחר חודשים אחדים היא נמלאת חרטה, ועוזבת אותו ללא כל סימן או רמז למטרותיה או ליעדה. היא גם לא מגלה לו את הריונה, ויולדת לאחר מכן את בתם בלי שידע על קיומה. ובינתיים, מתפתחת לה מערכת הטירוף האיומה שקיבלה את הכינוי ההיסטורי מלחמת העולם הראשונה, ובחורנו התגייס לצבא הבריטי וקודם לקצונה. חלק גדול של הספר מתאר את המלחמה הזוועתית הזו שהתנהלה בין גרמניה ובנות הברית בשוחות שבמזרח צרפת, מלחמה של פנים אל פנים, בשר מול בשר, שנמשכה 5 שנים, וגבתה מיליוני קרבנות, מהם כמיליון חיילי האימפריה הבריטית. חלק גדול מהמערכה התקיים ב'חפירות' של 'קוים', שנמתחו לאורך 6000 מיילים ברחבי אירופה. תיאורי המלחמה, הקרבות, הפציעות וההרוגים הם ריאליסטיים ומצמררים, ומצליחים לתת תחושה של המשך האיום, האינסופי כמעט, שבו עברה חוויה זו על הלוחמים. גם לי, אישה שאינה חובבת במיוחד סיפורי מלחמה, מתגלה טקסט כובש בעוצמתו. אני קוראת ולבי מתכווץ מחמלה על הסבל, ומזעם על הטפשות האנושית המובילה אותנו, בני האדם, למלחמה. במצב של סכנת החיים המתמשכת, סטפן גיבורינו השורד עובר כמה התגלויות רוחניות גדולות - כמו גיבורי "מלחמה ושלום" בשעת הקרב, בהם הוא מבין לרגע את אופי החיים וסופיותם, וכן את האהבה, הטבע והאלוהים. גם לסיפור האהבה יש המשך, שלא אגלה כאן, שמא תירצו לקרוא את הספר בעצמכם, ומי יודע, אולי אף יצא לאור פעם בעברית.
אחת התמונות שריגשה וזעזעה אותי הייתה של הקרקע באיזור הלחימה וההתחפרות בצרפת: אדמה חקלאית שנהרסה מרגלי הדורכים, מהשוחות והמנהרות שנחפרו בה, וממכתשי הפגזים שפצעו שוב ושוב את אותם הקווים. מה שהיה פעם אדמה פוריה של שדות ובוסתנים מניבים, ארץ של פרחים ויער, הופכת באחת לעפר ואפר, שממה חרוכה, מסוכנת וממוקשת, שאינה מזינה עוד איש. ראיתי בדימיוני אדמה חרוכה, בוצית, טובענית, חפורה כרשת מכרות, ואין בה צבע מלבד חום-אפור-שחור. ריחמתי על האדמה.
באותו שבוע, במפגש של הנשים הכותבות בהדרכתי ובהדרכתה של חוה רימון מסיפורי החיים שלהן, ניתנה המשימה בשעורי הבית לכתוב 'בדיה על עצמי'. לא אכנס לרציונאל של המשימה, אלא רק אספר כי באותו יום קראה ש., משתתפת ותיקה בקבוצה, על מעוף דימיוני על גבו של ציפור ענק, מעל ארצות וימים, וכשהיא מסתכלת למטה, היא רואה את אותו מחזה שקראתי עליו ביום האתמול בספר שלי על מלחמת העולם הראשונה - נוף מלחמה חרוך שאותו תיארה בדייקנות. גם שם הרומן של פולקס נרמז בחזון הציפור שלה. תירצו - מקריות, או תבניות תרבותיות קיימות ואולי שבלוניות, או שמא זיכרון קיבוצי או אפילו בלתי-מודע קולקטיבי. תירצו - סוג של תקשורת קצת אחרת מזו שמלמדים עליה בשעורי פסיכולוגיה תקניים. המפגש הבלתי מודע, התת-סיפי, בין משתתפי הקבוצות שאני מכירה ומנחה הוא עניין של כל יום כמעט בחוויתי. הוא מעלה בסיפורי המשתתפות מין מכנה משותף שמפציע מאליו. אנו חושבות על נושא לכתיבה של המפגש הבא, והנה סיפוריהן של הנשים מקדימות אותנו ב"ידיעה". ועוד ועוד.
המושג הפסיכולוגי לתיאור התופעה בא מיונג, שטען כבר לפני כ-100 שנה כי בין בני אדם קיימת "סינכרוניסיטי". (את המונח הכמו-עברי "סינכרון" הפקיעו מידינו אשפי המחשבים והטלפונים הסללוריים, העוסקים בהתאמה ואי התאמה של מכשירים ותוכנות). יש ומתגלה בין תופעות קשר משמעותי או השפעה מבלי שקיים ביניהן קשר סיבתי מובן וידוע. יונג ראה בכך סוג של קשר חלופי לקשר הסיבתי המוכר לנו יותר. הקריאה שלי בספרו של פולקס הגיעה לתודעתה של ש. בלי שקיימנו שיחה או מפגש. ההתמקדות של אחת הכותבות בנושא הכתיבה שלה, משפיע על מה שעולה בזכרונן של האחרות. האם מדובר במגיה? בטלפתיה? במקריות? בהתבלטות של תופעות מסויימות בקשב? ברור לי כי יש אפשרויות שונות לפירוש התופעה, ואני בכל זאת מאמינה בתודעה קיבוצית. כן, יש חיה כזו, אני פוגשת אותה, והיא מרתקת.
