על חיים ומוות... של עצים
פרופ. עמיה ליבליך | 21/10/2018 | הרשמו כמנויים
בשדרות ירושלים ביפו נמצאה שדרת העצים היפה ביותר בערינו. תאמרו - שיפוט לא אובייקטיבי בעליל. בסדר, לדעתי האישית.
מה שתורם ליופיה הוא הרגשת הוותק הרב, גילם של העצים, של המדרכה המרוצפת בשדרה, ושל שני נתיבי התחבורה שלצידיה, שבדמיוני קיימים כבר מזמן התורכים, כאשר הרחוב הזה היה מוביל את עגלות הסוסים, ומגיע בסופו הרחוק ל... ירושלים. (והמקביל לו – לעזה, נקרא היום רחוב עזה, אבל זה סיפור אחר). קוראיי יודעים כי אני מעדיפה אמת נרטיבית על אמת היסטורית, אבל בכל זאת עיינתי מעט בהיסטוריה, ומצאתי כי אכן השדרות קיימות מזמן התורכים, בגלגולן הראשון נקראו שדרות ג'מל פחה, ואחר כך שדרות קינג ג'ורג', והן ניבנו כתגובת השליט התורכי על שדרות רוטשילד שצצו בתל אביב השכנה. ההיסטוריונים אומרים שבניית השדרה ביפו הייתה גרוטסקית – לא פחות! – משום שהיא ניטעה בלב פרדסים והובילה ל...לא כלום. (בעניין זה ראו יעקב ינון "סביב כיכר השעון", יד בן צבי 2001 וגם בויקיפדיה). אגב, היא ניטעה בעבודת כפייה של פועלי הפרדסים השכנים ביפו. התורכים היו כידוע זן מיוחד של שליטים טובים ורחמניים.
בואו נניח לגיאוגרפיה ולהיסטוריה ונחזור לסיבה העיקרית בשלה אני רואה בשדרות ירושלים את היפה בשדרות ארצנו – ואלה הם עצי הפיקוס האדירים הנטועים לאורכן. עצי פיקוס אלה הם עצים יפים ואנושיים בעיני. הם חיים, ממש כמוכם וכמוני. אני חושבת לפעמים על כל מה שהם ראו! גזעיהם עבים ושורשיהם מפותלים מעל הקרקע, הם מספקים צל, ומשירים עלים ופרי על המדרכה לאורך כל השנה. רחש העלים הוא ליווי נאמן ושליו למהלכים תחתיהם. וגם זה: השדירה היא יחסית מוזנחת, ולא מטופלת מעבר להכרחי (אולי כי תושבי הסביבה ערביים, אבל עכשיו הבחירות לראשות העיר ועלי להיזהר בלשוני...). לעולם איננה צפופה בהולכי רגל, רוכבי אופניים וכלבים. אחד אחד עוברים אנו, בשקט, מתבוננים בפניהם של חסרי בית וקבצנים מעטים המבלים על ספסלי השדירה. איננו ממהרים. יש משוגע אחד שעובר בצעקות אדירות בשעות אחר הצהריים, ואינו עושה רע לאיש. גם הוא מוסיף ליפי המקום בעיני. ההדר של העצים הענקיים מול האנושיות של עוברי האורח והחנויות שמסביב – כל זה יחד מעורר חיבה גדולה בליבי.
אבל בימים אלה אנו מתוודעים לקידמה הנוראה, בדמות הרכבת הקלה שתעבור בשדירות אלה, והיא אוייבם בנפש של העצים העתיקים. קראתי כי 26 מעצי הפיקוס מועמדים לגדיעה ועקירה. חלק מזה נעשה כבר. הגזע מנוסר, ואין לעץ תקומה – אומרים משום ששורשיו כל כך עמוקים, מי יודע. על מסלול זה בדיוק יחלפו קרונות רכבת חדשה. נוף הרחוב משתנה לגמרי. וזה כל כך עצוב בעיני! מתנהל מאבק על חיי העצים, אבל נדמה לי שאיש אינו שומע את הזעקה, והמעשה כבר נעשה (לפחות בחלקו).
כשחקרתי את חייה של המשוררת לאה גולדברג, קראתי באיזה מקום שפעם חזרה לביתה ברחוב אלפסי בירושלים, ובדרכה ראתה פועלים עומדים לעקור מן השורש עץ שהיה נטוע בשדרות בן מיימון במסלול שיועד להרחבת הכביש. לאה גולדברג נשכבה תחת העץ, בכתה וחיבקה אותו. היא אמרה לפועלים שאם יפגעו בעץ יצטרכו לפגוע גם בה. בסופו של דבר הצליחה להציל את העץ ההוא ולהטות את מסלול התחבורה, כך מספרים. וגם אם זוהי אגדה אורבנית, ולא כך בדיוק זה היה, הרי היא כאן לגמרי במקומה.
חיים ומוות סביבנו בכל רגע ובכל מקום. דברים קשים קורים; משפחה שלמה נכחדת בתאונת דרכים בערבה, שני ילדים קטנים נשרפים חיים מדליקה שפרצה בביתם, ואת בוכה על העצים? כן, ואין לי תשובה לטענתכם.
אגב, בעניין חיים ומוות, ההיענות לקפה מוות 'שלי' הייתה אדירה. זה רק מראה איזה עניין יש בנושא. ואני שוב מתנצלת בפני אלה שלא התקבלו. אך מדוע שלא יחשבו עוד מעמיתי על מיזם דומה? ואולי הגיע הזמן לארגון קבוצת מנחים... אני זורקת כפפה להרמה – אינני מסוגלת לבצע את כל הדימיונות בעצמי. אני מסתפקת כרגע במעט שעשיתי, ובספר שלי שעומד להופיע ממש בקרוב "קפה מוות 2016".
