ורד הלבנון מאת לאה איני
פרופ. עמיה ליבליך | 31/5/2010 | הרשמו כמנויים
זהו ספר כמו שירה. שירה של 543 עמודים. קראתי אותו לאט, כמעט כחודש, בכל פעם עמודים אחדים, ולא יכולתי יותר. אי אפשר לחלוף על סיפור זה ביעף. כל שורה מלאה ציורים וצלילים, מפעימה בהמון הפתעות ושפות דיבור, מקפיצה מתקופה לתקופה, מהקשר להקשר, מבקשת את הקורא לעצור, להרגיש ולהרהר על הכתוב.
שני סיפורי נטישה שוברי לב נפגשים בסיפור זה: המספרת, ורד, היא לאה, חיילת צעירה, חוותה נטישה חוזרת בילדותה. בת לאם קרה ואדישה, שהקשיחה את ליבה לעומתה בבית, התעלמה ממנה, ושכחה על קיומה כשאשפזה אותה בבית החולים או שלחה אותו לגן הילדים. אל הדחייה האימהית הממשית והמדומיינת התלוותה התעללות מינית מצידו של האב, אותו היא מכנה השטן, אך גם מגוננת עליו בכל ליבה. אם כי לא קיים עם בתו יחסי מין של ממש, הרי מאז ילדותה המוקדמת הדגיש וביטא את משיכתו הפיזית כלפיה בכל דרך אפשרית, והיווה סכנה לשהותה בבית ביום או בלילה. היותו של האב יווני ניצול שואה, ששרד את אושוויץ יחידי ממשפחתו, מוסיפה ממד מסוייט להתעללותו בבתו האהובה. ומנגד, סיפור הנטישה של יונתן, חייל צעיר במצב 'צמח' לאחר ניסיון התאבדות כושל במהלך שירותו ערב מלחמת לבנון הראשונה. דומה שכבר קודם לפציעתו האנושה ננטש על ידי משפחתו וחבריו ליחידה, נטש את החיים מרצונו, וגם עתה, כצל חסר קיום או זהות, הוא חווה התעללות על ידי הפצועים המשתקמים כמוהו בבית החולים. המפגש בין השניים מתרחש על רקע מלחמת לבנון, המתוארת בספר כאינסופית באורכה, ומתלווה לזכרונות הילדות העמוקים של המספרת ממלחמות קודמות שעיצבו את זהותה.
זהו מפגש סימטרי ובלתי סימטרי גם יחד. מסיבות בלתי ברורות לה עצמה, מתנדבת ורד לבקר חייל אלמוני פצוע בבית החולים. זהו הרקע לרומן שלפנינו, ומפגשי הביקור השבועיים מספקים את ממד הזמן המתקדם מול הזכרונות המדלגים מתקופה לתקופה. היא באה בשם בדוי, ורד, אך למעשה היא לאה איני, בת למשפחת עולים עניים מדרום תל אביב ואחר כך משיכוני בת ים, חיה בילדותה "מחנה ריכוז תוצרת בית", נאבקת על קיומה בכל המובנים. הוא – בן למשפחה מבוססת של אקדמאים ברחביה בירושלים, שיש, או היה לו, הכל. בצומת הדרכים בה נפגשים השניים לא מתרחש סיפור אהבה רומנטי וגם לא דיאלוג של ממש, שכן מוח מרוסק כבר לא יתקון לאהבה או לשיח. מה שמתרחש הוא וידוי מתמשך של המספרת, המגלה את צפונותיה ועברה בפני המאזין הפסיבי, 'צמח' שאינו מבין דבר מכל מה שאמרה. בנוגע אליו, לעברו או לעולמו - מגלה הספר מעט מאוד. בצומת הדרכים בה הם נפגשים, נמצאת היא בדרך החוצה, לעתיד, ליצירה, לאור, לחיים. ואילו יונתן מתנתק ונכנס יותר ויותר פנימה, עד שהמוות יגאל אותו מקיומו האומלל.
יש אומרים כי טוב לדבר עם חולה שאיבד את הכרתו, אולי זה מרגיע אותו, שאינו חש בודד לגמרי, ואולי ישוב להכרה וידע דבר ממה שאמרו באוזניו. זהו סוג המונולוג של ורד ליד הכורסא החומה עליה מונח יונתן, שבוע אחר שבוע, כשהיא מבקרת אותו במסירות. בתור בת לניצול שואה ושורדת התעללות היא נמשכת למוות ולחידלון כאל מגנט, ומפיקה מאלה כנראה סם חיים לעצמה.
במאמר מוסגר אומר גם כי פעם הייתה לי תלמידה, שהשתתפה בקבוצת הכשרה בהנחייתי, ובמסגרת לימודי הפסיכולוגיה קיבלה על עצמה לבקר חייל פצוע-ראש קשה במחלקת השיקום, ולעשות בדיוק מה שעשתה ורד: לדבר איתו בכל ביקור במשך שעה. היא חוותה קשיים אדירים, ומערכת של סיבוכים עם אימו של הפצוע, עם אחותו וחברתו-לשעבר, ועם הצוות הרפואי - עד שנטשה את משמרתה. רק בקריאת ספר זה, הבנתי מה יכול היה לעבור על אותה נערה...
לא אדבר על המשמעויות הסמליות וההכללות הרבות שניתן ליחס למסופר, ובעיקר למעמד הגיבורים במרכז או בשולי החברה הישראלית. גם לא אתעכב על המחאה האדירה שהספר מביע, במילים ספורות, נגד המלחמה והכיבוש. מכל הדמויות שבספר רצוני לציין אחת : היא הסבתא, בת לעדה הנשכחת של הנשדידן באורמיה, איזור גבול בין תורכיה לאיראן – אשה שכולה טוב, נתינה, צחוק וחמלה. שכונת המגורים הדלה של סבתא זו בדרום תל אביב של אמצע המאה העשרים – שכונת שפירא - מתוארת בצבעוניות אגדית ובפרטי פרטים כעולם קסום ועשיר שנפרש בפני הילדה. היא מאוכלסת באנשים ונשים הנושאים צלקות מצלקות שונות של עברם, בבעלי חיים ובאנשי מקצוע שכבר עברו מהעולם – תמונה סוציולוגית והיסטורית חשובה מאין כמוה. נוכחותה של סבתא כלוליה המיטיבה עד בלי די בחיי נכדתה, המאכלים שהיא מאכילה אותה והסיפורים שהיא מספרת לה, מנחמים אותה מיגונה ומסבלה ומחסנים אותה נגד פגעי המציאות שהיא נתקלת בהם ועוד תפגוש בעתידה. וכך, צולחת לאה, היא ורד, את ים הקשיים של חייה ויוצאת מתוכו חכמה וחזקה, יפה וברה. אולי אילו בורך גם יונתן בסבתא שכזו לא היה מגיע לאין-מוצא שאליו הובילו אותו חייו.
