רגל מעץ
שמואל ברנשטיין | 17/8/2012 | הרשמו כמנויים
לפני ימים מספר, נתבשרנו בכל מהדורות החדשות ובהמשך מעל דפי העיתונים, כי חיילי חיל-הים שיצאו לחופשה אחר-תפקיד במסגרת שהותם בנמל יווני, בילו בבית-בשת מקומי, בחיקן של זונות וכי "צה"ל מוקיע את ההתנהגות הפסולה של החיילים", "לאור חומרת הארוע הוחלט על העמדתם לדין”, "מדובר בארוע ערכי חמור שיטופל ביד קשה כפי שנדרש" (מקור הציטוטים היה דובר צה”ל כפי שהופיעו בגליון הארץ מיום ב' 13 באוגוסט). תהיתי, למה זה עניינו של הציבור, למה חמור ולמה עונש? האם צה"ל אוסר על קיום יחסי-מין עם שיקס'ס? האם משרד החוץ חושש מתקרית דיפלומטית עם יוון אם יסתבר שחייל ישראלי כבש נערה יוונית (אם היא זונה הרי שלפי החוק בכמה ממדינות אירופה, הוא אפריורית בחזקת מנצל)? האם החיילים דנן חשודים בהתייוונות? האם הצבא חושש לבריאותם – שמא סיכנו עצמם בהדבקות במחלת מין? האם הם פוגעים בתדמיתו של הצבא המוסרי ביותר, של העם המוסרי בעולם? האם הצבא חרד לקראת קליטת חרדים אל בן שורותיו, שמא יתפס כמקום זימה? ואולי ההתחזקות התזזיתית הסוחפת אתה את כל המגזרים הדתיים במקומותינו, מכה גלים גם במגזר החילוני ובמוסדותיו? או שמא המסר לחיילים הוא 'עשו מלחמה ולא אהבה'?
תגובה כה צדקנית, ברדיו ובעיתונות חופשיים של מדינה דמוקרטית, אכן מעוררת תמיהות רבות באשר לפישרה. אבל יש גם מימד סמלי לארוע ואתמקד במישור זה.
צבא הוא ארגון שנועד להשתמש בכלי-זין, כדי להרתיע, לתקוף, להכות, להרוס, להרוג ולכבוש לפי קריאת המנהיגים. צה"ל הוגדר מיום הקמתו כצבא הגנה לישראל – לאמור, ישראל איננה מחזיקה צבא כדי לתקוף ולכבוש, אבל כזה שידע להחזיר מלחמה שערה לכל תוקף, צבא השואף להרתעה ולא למסעות כיבושים. לשם כך על מדינת ישראל לנפנף בכלי-הזין המשוכללים שלה, בכשר לחימתם ובכישורים הגבוהים של מפעיליהם – חיילי צה”ל. זוהי עמדה כלל לא פשוטה, של התכוננות ודריכות מתמדת לקראת פעולה של פורקן, תוך השתדלות, בדרך כלל, שלא להגיע לכדי פעולה כזו. אם נשווה זאת למצב של מתח חיזורי, הרי זו סיטואציה הידועה כמובילה ללאות ולכאב ראש (נוירואסתניה?)... ורק פעילות של ממש מעוררת ומפיגה אותו. על כן אולי גם צבא ההגנה, זקוק לפעילויות פורקן מזדמנות המפיחות חיים באבריו – אפילו צבא מרוסן, כנראה מעצם קיומו באיזור של מתיחות, נדרש לפעילות ליבידינלית-תוקפנית: לחדירות, לירי מזדמן, לחיסול ממוקד וכיוצב'.
פרויד כבר עמד על הערוב ואי-ההבחנה המחלטת בין אנרגיה ליבידינלית – מינית, לבין אנרגיה של יצר ההשרדות השני, התוקפני. ואכן בטווח רחב של התנהגויות אנושיות, ניתן להבחין בהתקיימו של הערוב הזה: החל מביטויים לשוניים משותפים רבים, דרך התייחסות שכיחה לסמליותם הפאלית של כלי מלחמה, סכס-האפיל המיוחס לאנשים כוחניים, משיכתן הספרותית של יצירות גדולות המחברות בין מין ואלימות עד כדי פרברסיה ומוות, ביטויים ביצירות רבות מכל תחומי האמנות ואפילו בשיח הארוטי האינטימי בין אוהבים. הערוב הזה, כרוך תמיד גם בחרדה כלשהי ואולי הדימוי הבוטה והמאיים ביותר שלו הוא האונס, מצב של יחס ארכיטיפלי בין המינים, המותר לאלים ולחיות ואסור לבני האדם. מכאן שיצר המין, בהנתן לו מקום לפי כללים סבירים של יחס הדדי, עשוי להיות גורם ממתן, המפחית את הסיכוי לפורקן אגרסיבי בוטה.
צבא, אכן מושתת ברובו על חיילים צעירים, ומטרתו לרתום את האנרגיה היצרית שלהם בשירות הגנת האומה כולה בעת סכנה. עמדתו הדרוכה והמוכנה למלחמה של הצבא מובטחת על ידי שמירה על מתח קבוע של אימון ופעילות אגרסיביים. פעילותו התוקפנית של צבא לוותה מאז שחר ההיסטוריה בשובל של התרחשויות מיניות. בעבר הלא רחוק, חלק מן התגמולים שהובטחו ללוחמים היו נשות האויב שיוכלו לכבוש. הלוחם הצעיר נתפס תמיד כדמות גברית מושכת בעיני נשים ולכך עדויות רבות במיתולוגיה ובספרות. חיילים וזונות, או ימאים וזונות, מופיעים וטבועים בתודעתנו כצמד טבעי. האתוס הישראלי מלא בקונוטציות ליבידינליות לחיילים הצעירים. אם בססמאות כמו "הטובים לטייס – והטובות לטייסים", אם בשירים כמו “דינה ברזילי”, "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "הוא פשוט שיריונר" ועוד, ואם בעלילות כיבושיהם של משה דיין וגנרלים אחרים שסופרו בחוגים שונים ובלא מעט הערצה.
התקפה ישירה על פעילותו המינית הלגיטימית של צעיר בשירות הצבא, כמוה כהתקפה ישירה על פעילותו לטיפוח הכשר והיכולת הפיזית והצבאית שיוכלו לשרתו בעת מבחן – מעין פעולה סרסנית, החותרת להחלישו. התגובה המתלהמת דנן מעלה באסוציאציה את ההתקפה על כדורגלני נבחרת ישראל שבילו עם יצאניות ערב משחק חשוב באירופה. שם לפחות, היתה ההנחה שאם יכלו כוחותיהם באהבה ערב המשחקֿ, ישארו חדלי-אונים לעת המשחק הדורש גיוס רב של אנרגיה תוקפנית, השערה שאינה אלא הכללה של חוק שימור האנרגיה אל המערכת הפסיכוסומטית. אבל ממה חששו המלינים במקרה של חיילי חיל-הים? איזה קרב צפוי של יום המחרת סיכנו החיילים הללו בפורקנם הנ"ל? האם קיים חשש למידת נכונותם של החיילים לפעילות מבצעית ביום המחרת, או שמא דווקא, בהיותם צעירים אנרגטיים ויצריים, פורקנם המיני עשוי להשפיע עליהם לטובה ולמתן את תוקפנותם...
הים הוא מן הסמלים האופייניים ביותר ל'אם הגדולה' - כוח כביר המאיים תמידית לבלוע מחדש אל תוכו כל מה שנפרד ממנו ושואף לקיום עצמאי ולהתפתחות. באופן סמלי, חייל בחיל-הים אם כן, הוא המשרת קרוב יותר אל 'האם הגדולה' ותחת השפעת כוחה. הדאגה לנסיגה ולאבדן כוחות בקרב לוחמים, תופנה לכן יותר בטבעיות לתחום המייצג את כוחות 'האם הגדולה' המאיימים מאשר לתחום (כמו חיל-האויר, חי”ר ושריון) בעל זיקה רבה יותר לארכיטיפ 'האב' שלו יחס חיובי יותר לארגון כמו צבא. כוחה השלילי של 'האם הגדולה' יכול להתגלם בתצורות רבות – לא רק ככוח אגרסיבי הורס, חונק ומטביע (אפילו צוללות), אלא גם ככוח מפתה – כסירנות המתעתעות ביופיין וביפי קולן ומפתות את יורדי הים להבלע במצולות. האם זונות הנמל הן ייצוג סמלי של הסירנות? האם הן כוח המפתה את לוחמי חיל-הים לנסיגה תודעתית מסוכנת, כמעשה יעל בסיסרא? או שמא הן כוח-עזר במסע להתחזקות הגברי של הימאי הצעיר (כרחב בשירות המרגלים), המחשל עצמו להיות לגבר חזק העומד על המשמר ולא נבלע על נקלה. כך נדמה, ראו את הארוע מפקדי הסטי"ל שערכו לצעירים מעין טכס חניכה המציין את מעמדם החדש כגברים.
הבה ונזכור, כי אצל שכננו המוסלמים יש נטיה ליחס שלילי למיניותם של הצעירים, זו מדוכאת ובמסגרות הלוחמה היא מתועלת לכוון של הבטחות פנטסטיות לאורגיה בחברת שבעים בתולות בגן עדן, הבטחות המביאות לגילויים מבעיתים של אגרסיה בלתי-מובחנת כלפי זקנים נשים וטף וכלפי עצמם.
נראה אם כן שפיקוח יתר על כלי-זינם הפרטי של חיילינו אינו מעיד על תבונה יתרה וסופו מי ישורנו.
