כל דיכפין ייתי ויפסכ
שמואל ברנשטיין | 15/4/2012 | הרשמו כמנויים
את סיפור היציאה ממצרים ניתן לראות כנקודת מפנה קריטית בהתפתחותו של העולם: מורשתו של פרעה אמנחוטפ הרביעי, הוא אחנתון, שביטל את עבודת האלים המצריים הרבים וקידש את עבודתו של אל אחד, אל השמש אתון, נמשכה על ידי משה, מנהיג של שבט עבדים גולה במצרים עד לכדי פטריארכט מתקדם - מונותאיזים מחלט, המתבטא היטב בשני הדיברים הראשונים בתורה שמוסר לקהילתו: "אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא, פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי” (שמות, כ', 2-5).
בהתאם לצווי ההתפתחותי "הלאה מעולם האם, קדימה אל עולם האב" (א. נוימן 1949) מוביל משה את שבט בני ישראל במסע הנושא את מאפייניו האוניברסליים של תהליך חניכה: מסע חישול מפרך שנועד לאפשר להם להפרד ממצרים ולהתגבש כאומה. מצרים, ארץ האם, ממלכתו של פרעה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, מלך התוהו, ארץ סיר הבשר, מסמלת שלבים קדם-פטריארכליים בהתפתחות, ובמהלך המסע, באמצעות מפגש מיסטי עם רוחו של האל במעמד הר-סיני, בעמוד האש ובעמוד העשן המובילים את המחנה, בתלאות מחשלות ובניסים ובמופתים, עליו ללמדם לקבל ולהפנים את ערכי אבותיהם ואת הקוד האתי שינחה אותם כעם ה', עם של אל אחד ויחיד, אב גדול.
כוחו של ארכיטיפ האם הגדולה, של המטריארכט, הוא הכוח הקדום והחזק מכל – כוחו של הטבע המחזורי והכאוטי גם יחד. כוח זה חוזר ומשתלט, במעשה עגל הזהב, בטרוניות על הסבל שבמסע ובגעגועים לסיר הבשר המצרי. על הגיבור, המייצג ברמה האישית את האגו המודע וברמה הקולקטיבית את המנהיג המוביל את הקהילה לבניית התרבות, לנצחו ולהביסו מחדש שוב ושוב. המאבק הזה ממשיך להתקיים בקורות עם ישראל לדורותיו. נביאי ישראל מבטאים היטב את המאמץ הרב שיש להשקיע כדי לעצור את הנסיגה האורבת לפתח ולהתריע ולהחזיר את העם לדרך האב הגדול הרוחני.
אבל הדרך להביס את המטריארכט, את כוחה הבולעני של האם הגדולה, אינה בסילוקה המחלט, האפשרי למראית עין בלבד, אלא בחילוץ האנימה מתוכה – בשחרור הנשמה, השכינה, שהיא כעלמה צעירה המשוחררת משביה או מתרדמתה. המחלץ הוא כמובן הגיבור ששורה עליו רוח האל. הזיווג הפורה ביניהם מאפשר ליצור ממלכה מחודשת – המשך בנייתה של התרבות המושתת על ארגון והליכה אל עבר השמימי, אל מה שיותר נעלה, כנגד הטבע, תוך שילובם של אוצרות קמאיים שמקורם בטבע – ארץ זבת חלב ודבש. חילוצה של האנימה מאחיזתה של האם הגדולה, דורש התגברות על פיתויי האם הגדולה לנסיגה אל חיקה, והזיווג הפורה אתה, כרוך בלימוד, בבחינה עצמית, בשאיפה מתמדת למודעות, בעבודה קשה, בבניה ובשמירה על ערכים וסדר קיים. במקרה של כזב – של מראית עין ושמירה על מסגרות וטכסים בלבד – שלוחי האם הגדולה, הדרקון, התנין, מתעוררים ומגיחים במועדים ובמקומות בלתי צפויים – אלו הם המפלצות והכוחות העוינים, צרות העולם הזה, הקונפליקטים והסימפטומים.
אותם קוי מתאר וכוחות פועלים אפשר למצוא בכל תחום ותחום בו אנחנו מזהים תהליך של התפתחות. כך גם בפסיכולוגיה כמובן: ז. פרויד וק. ג. יונג, בעקבות ענקי תרבות שקדמו להם, גילו לנו מחדש את כוחו של המטריארכט המופיע בדמות הלא-מודע המסתורי. אצל כולם, ובפרט אצל אלה הסובלים מסימפטומים שונים, גילו לנו מנהיגי פסיכולוגיית המעמקים, הלא-מודע עלול להפתיע ולהשתלט כאשר מבקשים להתעלם ולהתחמק מקונפליקטים (שמקורם כתמיד במאבק בין התרבות לטבע). הדרך שהציעו היא לשלבו באישיות, על ידי הבנה ותובנה – מודעות המובילה לשחרור ליבידו ולאינדיבידואציה, לצמיחה ואפילו לטרנספורמציה וליצירה על ידי רתימתו המחודשת והמשולבת יותר של הליבידו. אבל הדרך לכך היא של עבודה קשה – של working-through שהסתברה אפילו כקשה וממושכת יותר משחשבו פרויד ויונג.
אופייני לבני אדם, שבכל מסעות ההתפתחות, בכל תחום ותחום, קמו אלה המבקשים למצוא דרכי קיצור - למצות את עיקרי הדרך ולהגיע הישר לשיא הרוחני הנחפץ: למה לשנות את סגנון החיים לזה של יוגיסט הודי אם אפשר לעשות קצת מדיטציה וכמה תרגילים ולהגיע לנירוונה? למה לעמול ולייחל לבוא המשיח אם אפשר להכריז על משיח עכשיו? וכך קמו וקמים להם לבקרים, משיחי שקר המבקשים להקדים את הגאולה. ובתחומה של הפסיכולוגיה: גישות מדעיות ופסבדו-מדעיות של מניפולציות על המוח, אם מנטליות – כמו סוגסטיה או שיטות קוגניטיביות-התנהגותיות עם שמות קליטים וגיבוי כלכלי של חברות ביטוח, ואם ביוכימיות – כ'תרופות' – חומרים מעכבי וממריצי ספיגת נוירוטרנסמיטרים במוח, מאפשרות לנו לשנות הרגשות, למקד קשב, לצאת מדכאון ולהיפטר מסימפטומים – ללא מסע מפרך של בוננות, תובנה ושינוי אישי. כדי לשמור על עמדה מפוכחת, כדאי גם שלא לשכוח נסיונות הרפתקניים יותר בעבר, להרגיע פסיכוזה והפרעות התנהגותיות קשות על ידי ניתוק המיספרות במוח בפרוצדורה כירורגית נקיה...
במקום 'הצנע לכת' של 'נסה וטעה' מדעי זהיר ושקול, שילוב מושכל של מניפולציות וחמרים שטווח השפעתם על המוח אינו נהיר דיו עם עבודת מעמקים של דיבור, אנו עדים לפריצה של היבריס וכמה אירוני שכאן, גבוה מידי, נפגשים שני תחומים כה נבדלים זה מזה: התחום הדתי והתחום המדעי: דווקא מנהיגים דתיים האמונים על חינוך לדרך ארוכה ומפרכת של עול תורה ומצוות וערכים ועבודת אלהים, מגלים חסר אמון בסמכותם כמורים ומנהיגים ובהשגחה העליונה, ופונים לפסיכיאטרים, ומבקשים להם 'תרופות' להשתלט על גופם הסורח לכאורה, של אברכים צעירים, כדי לאלפם לחזור ולשרת באהלה של תורה ללא הפרעה. דווקא כהני הפסיכולוגיה, האמורים להבין כמה טבעיים הם היצרים והקונפליקטים סביבם, וכמה חיים של איזון בריא ועבודה נפשית אוהדת נדרשים כדי לרתמם ולתעלם לצמיחה ויצירה, הופכים להיות כהני הנירמול וממהרים לאפשר סירוס כימי ופרופילקטיקה של דכאון פוטנציאלי, לאברכים תמימים שייצרם גבר עליהם...
שומה על הגיבור שבכל אחד ואחד, הרי הוא האגו, להמשיך במשימתו המתמדת, לשמור עלינו מן המדרון החלקלק של חזרה לעבודת אלילים ולאבדן החירות, במרחב הדתי והמדעי כאחד.
