Terra ferma, Terra pericolosa
שמואל ברנשטיין | 27/6/2012 | הרשמו כמנויים
מעבר לדיון המורכב בכוחות הפועלים על אירופה, או על העולם המערבי בכלל, והצגת הדילמה הקשה בין צידה ההומני לעומת צידה המתגונן של התרבות המערבית, בו הרבו לעסוק כותבים רבים על הסרט טרה פרמה, אפשר לראות בסרט גם אמירה נוקבת על הגבר האיטלקי, כמשל ל'גברי' בעולם המערבי בכלל.
הסרט נפתח במבט תת-מימי אל הרשתות הריקות מדגים – מבע חזק של עקרות.
עובדה בולטת נוספת בתחילת הסרט הוא העדרו של אב המשפחה – הוא נעלם בים לפני שלש שנים. הים, המסמל את האם הגדולה, הטבע, הכוח הנשי הקדום והחזק מכל, בלע את האב – המייצג את הפטריארכט, האספקט הגברי (בגבר ובאשה!), המארגן, הבונה את התרבות. המסר הוא אם כן – סכנה לתרבות.
סמל נוסף הוא המכה שמקבל מדחף הספינה הרעועה משבר של ספינת פליטים טרופה: כוח הדחף של הספינה האירופית, כלי עבודתם של הגברים של פעם, נחלש אל מול זרם הפליטים הגוהה ומאיים להציף את היבשת.
לכאורה המבנה הפטריארכלי של המשפחה נשמר – ארנסטו, הסב הוא ראש המשפחה, אך ערכי המסורת של דייגים שהוא מייצג, מאויימים: הדגה מתמעטת ואין ממנה פרנסה, ספינת המשפחה מתפוררת, הבן השני, נינו, עזב את הדיג ומסתגל יפה לתנאים המשתנים באי – נכנס לעסקי התיירות והבידור. גם ג'ולייטה האלמנה, מבינה את העתיד העגום באי ומנסה לדחוף את פיליפו, בנה הצעיר לעזוב את האי ולהפתח לעולם הגדול.
פיליפו, כבן עשרים, לא מרשים במיוחד בגבריותו: הוא אמנם עובד עם הסב בים ועם הדוד בעסקי התיירות, אבל מוצג בתחילה כבן של אמא, לא-יוצלח קרתני שאפילו על האופנוע שקיבל לא ידע לשמור מפני הפרחחים של האי. גם הדוד ניניו, אחי אביו, מוטרד מבלבולו ומנסה לעשותו יותר גבר, אלא שהדוד עצמו אינו אלא גבר-דנדי – מענטז עם תיירות, וכשמנסה לעמוד מול אביו וחבורת הדייגים הזקנים, להגן על החוק להסגרת פליטים לעומת קריאת אביו להגן על חוק יורדי הים הישן – שאין משאירים אדם בים, אביו משתיקו בקלות. כשג'ולייטה מנסה בייאושה לשאול את פיליפו "מה יהיה עלי, אם מי אני אחיה באי הזה?” הוא עונה לה בתמימות "אני אחיה אתך אמא". אולי הוא מייצג את הממונה (נ' סגולה) – הגבר האיטלקי הנוטה לחיות בבית אמו עד שנות הארבעים לחייו, תופעה לאומית כה גוברת ומטרידה עד שהובילה להצעת חוק כנגדה. פיליפו נענה ללחצי האם הנראית לרגע כמאבדת את שפיותה בשל חווית חוסר המוצא שבאי, ומתגייס לתכנית שלה להתקין את ביתם כבית נופש להשכרה לתיירים הקיציים. הם עצמם עוברים להצטופף במחסן צמוד שניקו ושיפצו. פיליפו מצליח להביא דיירים - צעירה ושני צעירים צפוניים. לרגע נראה שהכל נעשה אופטימי יותר, אלא שהגלובליזציה, איננה פועלת רק לטובת בני היבשת האיתנה, אירופה. היא גם מידעת את אזרחי העולם השלישי, היבשת השחורה במקרה זה, כי ישנם מקומות טובים יותר בהם אפשר להשתלב ולהתקדם. כאן מקבל פיליפו הזדמנות לצמיחה ממקום לא צפוי. שותפותו למעשהו הנאצל של הסב, כשהצילו מספר פליטים שקפצו לים מסירתם הרעועה, היא הישג קל מידי – העניינים מסתבכים יותר: שרה, אותה הציל הסב יחד עם בנה מטביעה, יולדת מיד אחרי ההצלה ובלית ברירה, המעון הדל שהכינו לעצמם כדי להשכיר את הדירה לתיירים, הופך גם למקום מסתור למשפחה השחורה. המתח רב, וגובר עוד יותר, כאשר המשטרה מתערבת ומחרימה את הספינה בשל חשדם בארנסטו שהציל פליטים. ובבית המאולתר: ג'ולייטה אמנם מיילדת את שרה ומספקת את כל צרכיהם של שרה וילדיה, אבל עויינת מאד. שרה לעומתה מלאת הכרת תודה ואף מבקשת לקרוא לביתה על שמה של ג'ולייטה. הקרבה האנושית בולטת בתוך האינטימיות רווית המתח.
הילד השחור מנסה לחנוק את אחותו התינוקת. ג'ולייטה המזועזעת לוקחת אותה אל חיקה ומרגיעה אותה. שרה מתנצלת-מסבירה שאינו אוהב את אחותו שנולדה מאונס בכלא הלובי בו בילו במהלך מסעם. הילד אומר בעקשות שאביו לא יודע על התינוקת ולא יקבל אותה ואמו, ברוך ובסבלנות, אומרת לו שכמו שהכירה את אביו לפני שיצא לאיטליה, הוא יקבל אותם – הסייג בדבריה יכול רק לרמז להשפעתה הרעה האפשרית של שהייתו באיטליה. תגובתה היפה של האם השחורה היא לכאורה רגע כוזב בסרט – אי קבלה של תינוק שנולד מאונס עד כדי הריגתו, שכיחה יותר בקרב בני העולם השלישי, כמו שמייצג היטב הילד השחור, אבל אולי זו הצגת התהליך החיובי העובר על בן העולם השלישי - כך מציגה האם השחורה, לפני ילדה, את אביו כמי שמבטא ערכים הומניים ולא פראיים. ג'ולייטה ושרה דומות מאד באספקט הגברי המפותח שלהן, בניגוד לגברים הנחלשים, שתיהן נחרצות מאד בבקשן לשנות את חייהן כדי להתקדם, וחותרות לחזור ולחיות לצידו של גבר שנטוע ב- terra ferma.
פיליפו מנסה לתפקד בכל החזיתות וגם להענות לפלירטוטיה של מאורה, הצעירה המתארחת בביתם יחד עם שני צעירים נוספים, אך מעדיפה להשתעשע בו. ביציאתו אתה לשיט לילי בסירה 'שאולה', אפשר לראות טכס התבגרות – הוא על סף אבדן בתוליו – בכיבוש הבחורה מטורינו, עומד לממש את משאלתה של אמו. אלא שהטכס שנכון לו אחר לחלוטין: את הזעם והמתח שנצבר בו במהלך האירועים האחרונים הוא נאלץ לפרוק על ידי הפליטים השחורים הנאחזות בירכתיים בנסותם לטפס על סירתם בלב-ים, אחרי שקלקלו לו את הערב הקסום ומסכנים כעת את חייו ואת חיי הבחורה. המצב הוא או הפליטים או הם, לא כדילמה הנוחה יחסית בה עמד סבו לפני מספר ימים. הוא עובר את מבחן האכזריות המתבקשת ומביא את מאורה אל החוף, אבל הטראומה הקשה פוגגה את הקסם שהיה ביניהם. כעת הוא נושא גם תסכול גדול של אבדן הפרטנרית לנסיונו המיני הראשון וגם אשמה כבדה על מצפונו – בניגוד לערכי חברת הדייגים שהוצגו לפניו כה באצילות, נאלץ להשאיר אנשים בים לגורלם.
ארנסטו הסב וג'ולייטה מנסים לחלץ, מוסווים במכונית דרך המעבורת אל היבשת, את המשפחה השחורה, אך נכשלים בשל בדיקות המשטרה הקפדניות לפני העליה למעבורת, הם חוזרים חפויי ראש. לפיליפו שמגיע עגמומי אחרי פרידה אילמת מן האורחת וחבריה, נקרה רגע של הזדמנות לעשות מעשה שישלים את תהליך המעבר שלו אל הבגרות: הוא קופץ לתא הנהג, מסיע את המטען החי אל המעגן ומעלה את שרה וילדיה על ספינת הדיג שהוחרמה. הוא קורע את סרטי ההחרמה המשטרתיים, פורץ את החותם ומפליג לעבר חופי איטליה. שוב אקט של התפרצות תוקפנית, אך מכוון היטב למטרה נעלה, בחזרה לערכי אבות – גם פורקן לרצף המועקות והתסכולים שחווה, גם תיקון לנסיון המר הקודם וגם הצלחה במקום שסבו נכשל. למעשה זהו גם אקט סמלי של חיסול הסב – ללא הספינה, הוא כבר איננו יורד-ים.
נראה שדרכם של הפליטים לפגוש את אביהם בטורינו סלולה כעת. הצעיר שנבלם בדרכו לחדירה מינית אל בגרותו בחיק הצעירה מטורינו, עומד להצליח להבקיע את שערי היבשה (terra ferma) החתומה (terra firma) ולשגר את משפחת הפליטים השחורה אל אביהם שממתין להם בטורינו. אולי גם הוא עצמו יסע אתם, הרי לאי אינו יכול לשוב יותר. כך, כפליט בארצו שלו, יבטיח את עתידו טוב יותר מאשר בדרך שמירת מסורת אבותיו.
נראה שתקוותו של הפטריארכט להתחדש צצה דווקא מקרבם של החלשים והזרים. מוצקותו שהתערערה, עשויה להתחזק שוב, אך זאת רק אם תתאפשר ההכלה של המאיים ולא תתפתח קסנופוביה ואתה לאומנות וגזענות – רק עולם פתוח, המתמודד עם כל מי שמאכלס אותו, יוכל להיות terra ferma.
