קריסטבה על הומניזם וסופו של עידן
שפיות זמנית | 31/5/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הסופרת, הבלשנית והפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה התראיינה למוסף "תרבות וספרות" של הארץ. עילי ראונר שאל אותה שאלות שנוגעות-לא נוגעות בפסיכואנליזה, במקומה של הדת ויחסה לנשים, ובעתיד התרבותי של האנושות.
"המונח ‘הומניזם' מעורר הרבה טרדה והרבה תקווה, למעשה יותר טרדה מאשר תקווה לנוכח הכישלונות הרבים שלו: השואה, הגולאג, לא צריך לומר יותר מכך. הכישלונות הללו מעלים שאלה פשוטה: האם יש אפשרות אחרת? כדי להתמודד עם השאלה הזאת, יש להיזכר בתולדותיו של ההומניזם, החל בארסמוס מרוטרדאם וב'שבחי הסכלות' שלו, עבור בז'אן ז'אק רוסו, שהשנה מלאו 300 שנה להיוולדו, ושאולי אפשר לסכם את יצירתו הכוללת, הפוליטית והאישית כאחד, בביטוי ‘שבחי ההארה', וכלה בפרויד, אותו יהודי אתיאיסט, שלימד אותנו לקחת ברצינות את הצומת שבין הגוף לנפש, הביולוגיה והמשמעות, צומת שהוא מכנה ‘הלא-מודע'.
"ההומניזם הזה נוטה להישכח בקלות רבה מדי, אין מאמץ כן להבינו באמת, לשוב אליו ולפרש אותו מחדש. מדוע? מפני שכאשר ההומניזם מצטמצם לעשייה הומניטרית בלבד, המורכבות של ההתנסות בו נפגמת. אני לא אומרת שהעשייה ההומניטרית היא ברכה לבטלה, אני חושבת שערי המסכנות של העולם זקוקות לכל אמצעי הפיתוח שיש בידינו להעניק, ושעל המוסדות הבינלאומיים להתגייס ולסייע באזורי אסון שונים. אבל העניין הוא הרבה יותר טראגי ובסיסי: עלינו להבין בכל פעם מחדש מה משמעות הביטוי ‘הומני'. ההערכה המחודשת והתמידית של המסורת ההומניסטית תוכיח שההומניזם איננו מחשבה רכרוכית, אלא מן הראוי שנידרש לו בכל זמן. לאחר המכתב של היידגר על ההומניזם, לאחר החיבור של סארטר שטען שהאקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, אני מעזה לחשוב שיש לייסד מחדש את ההומניזם. האם אני חוטאת באופטימיות נשית?"
