אהבה ותקווה
פרופ. עמיה ליבליך | 6/4/2025 | הרשמו כמנויים
אולי זו כותרת משונה לימינו האפלים, אבל בשני ספרים ומאמר אחד, שיצאו לאור ממש עכשיו, אני מוצאת ביטויים לגל הנוכחי המפעם בקרב רבים מאיתנו, גל האהבה והתקווה: דווקא בגלל הכאב והסבל הרב, בגלל האובדנים והטראומה, בגלל הלחץ המתמשך - מפציעים רגשות נעלים של רצון לעזור, להיטיב, לתקן, ועם הרגשות – עשרות יוזמות, רעיונות ושיטות, שמיד מוצאים קרקע ליישום במסגרות שונות במדינה ואפילו בחו"ל. אני חושבת שהנוסחה הידועה של התהוות-המולידה-התהוות-נגדית פועלת כאן במלואה. קהילת המטפלים עברה משלב של התגייסות שלא תיאמן בה שימשנו כעדים ועדות לנורא מכל, לשלב של שיתוף וסיפור על כך במפגשים מקצועיים, לשלב של המאמץ להבין את מה שקרה וקורה ולכתוב על כך בצורה מסודרת.
"בין השברים" הוא ספר מקצועי, פסיכולוגי, שראוי שכל מטפל או מטפלת בארץ יקרא וילמד. מזמן לא נפל לידי ספר מקצועי שקראתי בשקיקה כה גדולה, מחפשת בו תשובות, וגם מוצאת. את הספר ערכו בעז שלגי ושרון זיו-ביימן, על בסיס מפגשי זום של מכון "מפרשים", שהתקיימו בחינם בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המלחמה. יש בספר הגות, שיחות והנחיות למטפלים במצב הזוועתי שהתגלה – על הטראומה ועל אפשרויות היציאה ממנה, ואולי, אפילו, לצמיחה. את נקודת המוצא מתאר יוסי טריאסט בצורה בהירה, כשהוא מספר על קהילת המטפלות והמטפלים: "ציבור שלא רק לא נכנס פאניקה אלא התארגן כמו מעצמו להגנה על הכלל, על צרכיו ומטרותיו, ולהצלת המדינה" (עמ. 64). את הידע והתושייה שמכיל הספר, מעין מורה נבוכים, לא אסכם כאן כמובן. חלק מהפרקים תיאורטיים מאוד, ואחרים – יותר קליניים וריגשיים. אני בטוחה שבמפגשי פנים-אל-פנים של כל המטפלות והמטפלים המנוסים, שלקחו חלק בספר, הם לא היו תמיד כה חכמים ורהוטים. אבל, במעשה הטיפולי היומיומי, בשעת המגע האנושי, טוב להישען על הידע העמוק והחוכמה הרבה שנמצאים בספר. ובעיני, ניתן לסכם את כל הכתוב בכותרת שנתנה מירב רוט לפרק שלה: "גנרטור של אהבה".
בנושא הטיפולי ראוי להתייחס ליוזמה שאיננה נמצאת בספר (כמו רבות אחרות) אך היא מרהיבה ביעילותה ובמקוריותה – כוונתי ל"סטודיו הבטוח" לטיפול באמנות שהקימה קבוצה של מטפלות באמנות עבור קהילת המפונים. (ראו אילנה לח, תמי גברון ומיכל בת-אור, "טיפול באמנויות, מחקר ויצירה" אוניברסיטת חיפה) סטודיו-אים שכאלה הוקמו באופן מיידי וכמעט בו-זמני במקומות רבים בהם רוכזו מפונים, כאשר בחלקם גם המטפלות עצמן היו מפונות או נפגעות השבעה באוקטובר. הדגש על ביטחון מחד גיסא, והביטוי במכלול הכלים האמנותיים בעבודות יצירה, מאידך גיסא, יוצרים כלי עזרה ייחודי ומיידי שניתן להתאמה לסוגים רבים של נפגעים, גם אלה שאינם ששים לדבר.
גם "נשים כותבות תקווה" יצא לאור לאחרונה. זהו אוסף סיפורי חיים על "מסען של 21 נשים לעבר השלום", שיזמו דרור רובין וגדיר האני לזיכרה של פעילת השלום ויויאן סילבר, שנרצחה בקיבוץ בארי. הסיפורים שבספר, של נשים פעילות שלום יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, נאספו על ידי 11 נשים, שהן עצמן פעילות שלום, וראיינו, ערכו וכתבו את סיפורי המרואיינות שלהן: נשים מהעוטף, נשים מהערים המעורבות, ופעילות שלום במסגרת עמותות וארגונים שונים. בחודשי החורף שעבר, בצל המלחמה במלוא עוצמתה, נפגשתי עם הנשים שהפכו למראיינות, למדנו יחד על איסוף וכתיבה של סיפורי חיים, וכך נוצר הספר שיצא לאור לאחרונה.
מתוך הספר אצטט את דר. יעל אדמי, מהנדסת ופעילה ב"נשים עושות שלום" שחברו עם הארגון המקביל "נשות השמש הפלסטיניות", (ראיינה וכתבה עליה אורנה אשכנזי): "אחרי שאחי נהרג הבטחתי להוריי שאעשה להם הרבה נכדים ושאעשה שלום, כדי שאמא שלי לא תקבור את הילדים שלה במלחמות מיותרות... עכשיו הבית שלי מלא בנכדים ואחת הנכדות הצעירות נמצאת איתנו פה כבר כמה ימים. כשהיא בוכה בלילה ואני מנסה שיהיה שקט כדי שהאחרים לא יתעוררו, אני חושבת על מה שעבר על המשפחות בעוטף... (עמ. 301) כן, עשר שנים אני משקיעה את כל כוחי לקדם את קולן של הנשים והאימהות מתוך אמונה עמוקה שהקול הזה יוכל להשפיע על המציאות" (עמ. 303).
המשותף לכל החומרים האלה הוא המוטיבציה האדירה המורגשת בחוגי הטיפול והפעולה החברתית, לעשות דבר מיטיב ומרפא לחברתנו הפצועה והמדממת. בין היתר, מוטיבציה זו הובילה להתגייסות המהירה בכתיבה ובעריכה, כך ששני הספרים שלמעלה, (ועוד אחרים שנמצאים בחנויות) יצאו במהירות שיא ותוך גילויי מסירות, חריצות ונדיבות שלא יאומנו. נראה שהגענו לגל השלישי בהיסטוריה של מקצועות בריאות הנפש מאז השבעה לאוקטובר: בגל הראשון היינו נדהמים, בשלב השני פעלנו סביב השעון בכל הדרכים והיוזמות, ובשלב זה אנו כותבים על כך, מארגנים את מה שנעשה לכדי ידע חשוב ומקורי. וכך אנו משכנעים את עצמנו ואת האחרים שהעולם לא כולו רע ואכזר כמו שנראה בשבעה לאוקטובר.
